"שמעתי על המחזה פעם ראשונה כשלמדתי ב'יורם לוינשטיין', לא קראתי אותו מעולם לפני האודישן. לא ראיתי אותו בבית הספר, הוא לא הגיע לאשקלון. גם את המקרה לא הכרתי לפני", ככה מתחילה השיחה עם מיכאל גבעתי המשחק את גידי בצר בעיבוד החדש של בית ליסין ל"משחקים בחצר האחורית". כשהוא קרא אותו בפעם הראשונה לקראת האודישן הוא עוד לא ידע איזה זכרונות הוא יציף בו ואיזה התמודדות הוא יביא עימו, ולא שיער שייזכר בהטרדה שעבר הוא בעצמו כנער.
"קראתי את המחזה רגע לפני האודישן והזדעזעתי, רציתי להקיא. זה עשה לי עוד יותר עניין באודישן", מספר גבעתי שהגיע לאודישנים כמעט במקרה וברגע האחרון: "קיבלתי הודעה באינסטגרם מהיועץ האומנותי של בית ליסין - 'יש אודישנים עוד יומיים'. הגעתי לאודישן כמו עוף מוזר, היה רגע שציפי פינס נכנסה וכולם רעדו ולי בכלל לא היה מושג מי זאת. אני גם זוכר שיצאתי משם ואמרתי איזה מזל שאני בחיים לא אעשה תיאטרון ורגע אחרי התקשרו ואמרו התקבלת".
גבעתי גדל באשקלון וכל נעוריו חשב שיהיה רקדן. בסוף י"ב החליט לעשות קורס משחק בשביל הכיף ומשם נשבה בקסם - בהתחלה עם סדרות ילדים כמו "זיגי" ו"דאנס סטורי", ואז גם בתוכניות למבוגרים כמו "מלכות", "כיפת ברזל" ו"מלכת היופי של ירושלים". יחד איתו במחזה החדש משחקים גם עידן שקרוקה בתפקיד שמוליק קופר, יואב רוטמן בתפקיד המנהיג אסף סחרוב, עמית פרנקו בתפקיד סלע בורוכוב וכרמל בין כדבורי מכנס.
מה חשבת על גידי בקריאה ראשונה?
"בהתחלה הסתכלתי עליו וניסיתי לא לשפוט, להבין מה הדינמיקה בתוך כל החבורה הזאת. איפה גידי בתוך כל הדבר הזה, מאיפה נובע הביטחון העצמי שלו. והוא איש של שלום, החבר שאליו באים כל החבר'ה הביתה, מעשנים, הוא באווירה טובה אבל הוא מאוד סגור ברמה האישית, באחד על אחד".
כבר בתחילת החזרות מיכאל מספר שנכנס לדיכאון. "אמרתי שאני הולך על זה ב-100%. אני מתנתק מאנשים במהלך החזרות וצולל לדבר הזה. קראתי את הפסק-דין המקורי, כתבות בנושא, כל הפייסבוק שלי היה מקרי אונס ורצח ולאט לאט זה הכניס אותי לחרדה. כשהתחלנו לעבוד בחזרות על האונס עצמו היו ימים שלמים שלא יכולתי לאכול. זה היה מאוד קשה ריגשית ולא הבנתי למה".
במהלך העבודה עידו רוזנברג הבמאי ביקש מכל אחד מהם להכין תעודת זהות לדמות שהוא מגלם. "כשהתחלתי לכתוב את זה ניסיתי לקחת את החיים שלי ולעשות להם אדפטציה לדמות כי אז יותר קל לי להזדהות עם מה שהיא חווה", מספר גבעתי על התהליך. "אני כותב וכותב ופתאום נופל לי האסימון שגם אני חוויתי הטרדה כילד ובהתחלה מאוד התלהבתי כשגיליתי את זה ושמחתי כי זאת נקודה מצוינת להתייחס אליה בדמות".
"בהתחלה התלהבתי כשגיליתי שעברתי הטרדה כילד כי זאת נקודה טובה לעבוד איתה על הדמות"
"אמרתי עם זה אני אעבוד וכתבתי את המקרה כמו שהוא קרה. וזה שירת אותי לאורך החזרות אבל זה הכניס אותי למדרון תלול שלא ידעתי לעכל בכלל". מאותו רגע מיכאל מתאר הידרדרות בכל תחומי החיים שלו, הידרדרות שהוא לא יודע להסביר. "לא מקשר בכלל, לא תופס, שמשהו שקרה לפני 13 שנה משפיע עליי כל כך כי פתחתי אותו לרגע. הרגשתי חוסר אונים מכל הדבר הזה".
בסוף הגיע ההבנה: "לא התעסקתי בזה ולא דיברתי על זה עם אף אחד, זה היה רק שלי. זה היה הסוד הקטן שלי ושלו ואני לא יודע כמה הוא בתוך הלופ הזה אבל אני די בטוח שכן למרות שעברו כל כך הרבה שנים. פתאום נפלו אסימונים שכשאני התגייסתי לצבא הוא בדיוק השתחרר אבל שירתנו באותו בסיס. ואני נזכר שהלכתי לקב"ן ואמרתי לו שאני חייב לעבור כי יש פה מישהו… פתאום אני נזכר בדברים שהדחקתי לחלוטין. סיטואציות שפגשתי אותו ולא זכרתי".
יש חרטה שנכנסת לזה כל כך עמוק?
"זה הרס לי המון דברים - קשרים עם חברים קרובים, משימות שלקחתי על עצמי. אבל אין חרטה, אין חרטה בכלל. עצם זה שעכשיו אנחנו עושים את השיחה הזאת ואני מדבר על זה בכזאת השלמה עם המקום שבו אני נמצא ועם הזכות שקיבלתי בתפקיד הזה. אם אני אצליח לחולל שינוי אפילו באדם אחד, אם אני אצליח להציל ילד או ילדה אחת שהלכה ודיברה אז מבחינתי זה היה שווה את זה ואני מוכן להקריב את עצמי בשביל זה".
כמעט 30 שנה עברו מאז כתבה עדנה מזי"א את המחזה שביים עודד קוטלר לתיאטרון חיפה. מאז הוא הועלה פעם נוספת בקאמרי וכעת עולה פעם שלישית, עם השינויים שדורשת שנת 2021 - דבורי רוקדת לצלילי בילי אייליש, הנערים לובשים פאוצ'ים, וכשסלע אומר לגידי "בסוף תגמור הומו" הוא כבר לא עונה "מאמי…" כבדיחה. אבל השינוי המשמעותי ביותר הוא הטלפונים הניידים - הדמויות מסתובבות איתם על הבמה ובסוף גם מצלמות את האונס בוידאו. או כמו שמיכאל אומר בצחוק - "בימינו, לא צילמת לא אנסת".
"אני חושב שבני הנוער השתנו", מסביר גבעתי את השינוי. "גם כרמל (בין, ג"ח) לא משחקת את דבורי חלשה וכנועה. עדנה מאוד מחזקת את זה, היא אומרת שהנוער לא טיפש היום. הדברים האלה קורים היום ברמות קיצוניות שאנחנו בכלל לא יכולים להבין, אז לא להציג את זה ככה זה זלזול בבני הנוער".
עוד החלטה שנויה במחלוקת הייתה להפוך את סצנת האונס לגרפית יותר. בעבר הסצנה הייתה רק ברמיזות אומנותיות ועכשיו היא מינית ונועזת יותר. גם לשחקנים הייתה התמודדות לא פשוטה עם הסצנה: "לבנות את זה היה מאוד לא כיף, מאתגר נורא. אחרי שעבדנו על האונס אנחנו לא אוכלים, רוצים להקיא ולאט לאט זה הפך לכוריאוגרפיה".
גם בני הנוער התקשו לעכל את הסצנה שמשקפת את החיים ממש כמו שהם: "בסופו של דבר ההצגה הזאת מיועדת וצריכה לחולל שינוי בבני נוער. ובני נוער כבר לא תמימים כל כך", מסביר גבעתי, "עכשיו אנחנו באים להראות לנוער בפנים את מה שבאמת קורה ודווקא משם לתת את האגרוף בבטן. הייתה לנו הצגה עם 15 התקפי חרדה, 5 אנשים התעלפו ורובם היו דווקא גברים".
למה אתה חושב שגברים הגיבו ככה?
"אחת הגדולות של המחזה ושל הבימוי של עידו הוא היכולת להבהיר שזה יכול לקרות לכל אחד, כל אחד יגיד אם אני הייתי בן 17 לא יודע אם הייתי עוצר את זה. ולא כי אני אדם רשע או רע אלא כי יש שם משחק כוחות מאוד גדול, בגיל הזה ובדינמיקה הזאת. יצרים, הורמונים, טיפש-עשרה, מרד הנעורים ועל זה מתווספים היום גם עידן האינטרנט והפורנו ועוד אלף השפעות. קשה לצאת מזה".
ביום המאבק באלימות נגד נשים הוזמנו השחקנים להופיע מול חברות הכנסת ונשותיהם של חברי הכנסת. הם עשו רק חצי מחזה אבל סצנת האונס כמובן הוצגה. "היו שם חברות הכנסת ואשתו של בנט ואשתו של לפיד, ומישהי פנתה אליי אחרי זה, מישהי שיש לה מעמד מאוד גבוה במשרד החינוך ואמרה לי שזה מוגזם להראות את זה לבני נוער ואמרתי לה שאני חושב שהיא מזלזלת בבני נוער אם זה מה שהיא חושבת. אז היא התעצבנה עליי ואמרה 'סבבה אז בוא נעשה אונס על הבמה ונכניס את הבני נוער' אז הסברתי לה שזה התפקיד של התיאטרון".
"מישהי במשרד החינוך אמרה לי שזה מוגזם להראות את האונס לבני נוער ואמרתי לה שאני חושב שהיא מזלזלת בבני נוער אם זה מה שהיא חושבת"
ההצגה עולה מחדש אחרי שבשנים האחרונות נחשפו כמה מקרי אונס מזעזעים כמו האונס באילת או האונס בקפריסין. "התפקיד של התיאטרון הוא לשקף את המציאות ובמציאות זה קורה הרבה יותר גרוע", אומר גבעתי. "אם יש תור של 30 איש שמחכים לאנוס ילדה אחת אז זה הרבה יותר גרוע. אם המציאות לא הייתה כל כך זוועתית המחזה הזה לא היה נכתב".
"המטרה היא שכשהנוער יראה את זה הוא יהיה יותר זהיר ויחשוב האם היא מדברת איתי כי היא רוצה לשכב איתי או כי חסרה לה תשומת לב? וזה חשוב". לדעת מיכאל, ההשפעה של ההצגה על בני נוער שופכת אור על שיעורי החינוך המיני בישראל שלא רלוונטיים למה שהנוער של היום מכיר וצורך. "עברתי שיעור חינוך מיני אחד בחיים שלי והוא היה הכי מביך בעולם. אין בכלל הנגשה של הדבר".
בכל פעם ש"משחקים בחצר האחורית" הועלה בתיאטרון הוא רץ כעשור. "אני מוכן לרוץ עם זה עשר שנים", מודיע מיכאל. "אני חושב שאנחנו בתקופה של מהפכה ולהצגה הזאת יש חלק הכרחי במהפכה. אני לא חושב שבעקבותיה יתחולל השינוי הגדול אבל זה עוד צעד. בתל אביב עברתי כמויות של הטרדות אבל אני מסתכל על זה ממקום אחר, כבר לא נותן לזה יותר מדי מקום. כילד איזה ביטחון עצמי יש לך? לבוא ולהגיד למישהו שגדול ממך שהוא עושה משהו לא בסדר? החזקתי את זה 13 שנה בבטן, לא בידיעה בכלל", הוא מסכם וחוזר לסיפורו האישי.