העיניים של שמעון בוסקילה עצובות גם כשהוא צוחק. הוא איבד את אימו בגיל תשע, את אביו רגעים אחרי שפרץ בקריירה, ונותר לבד - עם המוזיקה ועם אהבת הרחוב. "שמעון בוסקילה, אתה המורשת שלנו", צועקים לו המעריצים, "רק בריאות, תמשיך לשמח אותנו" - והוא מודה: "אין דבר יותר מספק מזה וזה נותן לי את כל הדרייב להמשיך ולהמשיך ולהמשיך ולעשות מוזיקה ללב ולנשמה".
"אבא שלי היה בן 73, צעיר. לפעמים אני מדבר איתו", הוא מודה מעל קבר אביו. "לפעמים אני מדליק סיגריה ואני שם לו אותו פה ככה על הקבר ואני מדליק לעצמי סיגריה ומדבר איתו עליי, מדבר איתו על החיים, מדבר איתו על המוזיקה, על הקריירה. מדבר איתו על שיהיו לי ילדים, שתהיה לי אישה, שיהיה לי הכול בחיים".
"לפעמים אני מדבר איתו. לפעמים אני מדליק סיגריה ואני שם לו אותו פה ככה על הקבר ואני מדליק לעצמי סיגריה ומדבר איתו עליי, מדבר איתו על החיים, מדבר איתו על המוזיקה, על הקריירה. מדבר איתו על שיהיו לי ילדים, שתהיה לי אישה, שיהיה לי הכול בחיים".
כשמסתובבים עם בוסקילה בנתיבות כל פינת רחוב מזכירה כאב, פצע, בדידות. רק גאוות המקומיים בו מצליחה לטשטש מעט, רק מעט, את העצב. "גרתי פה לבד, הייתה לי דירה", הוא משחזר.
ואיך שילמת שכר דירה?
"לא היה לי איך לשלם. הכי מצחיק שקרה לי, עד היום אני מספר את זה בהופעות. לא היה לי כסף לשלם את החשמל. אני מתעורר איזה בוקר, מרתיח לי מים לקפה בקומקום החשמלי. לא עובד. אני מדליק, אני פונה לשכנה, אני אומר לה: 'יש לך חשמל'? היא אומרת לי: 'כן'. אני פותח את הלוח, לקחו לי את השעון".
"היו לי נרות של חנוכה ושמתי את הנרות ככה בבית ושם הלחנתי את השיר הראשון שלי 'הייתי בגן עדן'. אהוד מנור כתב את הטקסט ונתתי את השיר הזה לשרית חדד והשיר הזה הפך ללהיט מדינה. ומה אני אגיד לך, רינה, נשמה שלי, קיבלתי כסף ושילמתי את החשמל. החזרתי את החשמל לבית".
שלמה ארצי נתן לבוסקילה את הדחיפה הראשונה. מאז הוא תפס מקום של כבוד כמוזיקאי, יוצר ומבצע. שיתוף הפעולה שלו עם שירי מימון הניב תארים רבים. ההופעות שלו מפוצצות וזמרים רבים מבקשים לשיר משיריו. בחול המועד סוכות שמעון בוסקילה יציין עשרים שנות קריירה במופע חגיגי בלייב פארק במסגרת פסטיבל ראשון לציון. ולמרות כל זאת, הסיפור המשפחתי יושב לו על הלב.
בכל רגע אני חושבת שאני יודעת על שמעון בוסקילה הכול ואז אני מגלה עוד משהו
"רינה... כמו שאמרתי לך, אני התייתמתי בגיל שמונה וחצי, ואבא שלי, זיכרונו לברכה, לקח את המוות של אימא שלי מאוד מאוד מאוד קשה. ואז 15 שנה הוא היה לבד, והוא הכיר מישהי. התחתנו והביא איתה ילדה"
וגרתם באותו בית?
"גרנו באותו בית. בערך... היא הייתה בת שלוש"
ואתה הסתדרת עם האישה השנייה של אבא שלך?
"לא הרגשתי אותה. היא כל הזמן הייתה ישנה אצל אימא שלה. אז אבא שלי, נמאס לו כל הזמן שהיא ישנה אצל אימא שלה. בסופו של דבר התגרשו, ועם השנים הם עברו לגור באשקלון"
בת כמה היא הייתה האחות הזאת?
"היא עזבה את הבית כשהייתי פחות או יותר בגיל חמש, שש"
איך קוראים לה?
"ענת. ומאז לא ראיתי אותה. וכשאבא שלי נפטר התקשרתי אליה, איתרתי אותה. אמרתי לה 'אבא נפטר, התחילה לבכות. אני אומר לה 'טוב, תביאי את הדברים שלך, תבואי לנתיבות, תבואי, תשבי איתנו שבעה'. היא אומרת לי 'אני לא מכירה אף אחד'. כעסתי. מאוד. שהיא לא באה לשבת שבעה ולא הייתה בלוויה. ומאז לא דיברתי איתה. אחרי שהתחלתי, איך אומרים, להתבגר - כולם בסופו של דבר מתבגרים - וכתבתי עליה שיר במרוקאית".
אתה יודע מה אנחנו עושים עכשיו. אנחנו נוסעים לאשקלון לפגוש את ענת ואתה הולך לשיר לה את השיר, היא לא מכירה אותו. ואני כבר מתרגשת מזה
"וואו. זה לא יהיה פשוט".
אתה מתרגש?
"מאוד".
אני גם מתרגשת.
בוסקילה דופק על הדלת ומתקבל בחיבוק חם ואוהב.
כשהיית רואה אותו מופיע בטלוויזיה וזה מה היית חושבת?
"אימא שלי אמרה לי 'זה האח שלך'. ואני לא יודעת אם הוא יודע, אבל אני כל הזמן הייתי מתפללת, שהקדוש ברוך הוא יקרב אותי עם אח שלי. וכשאבא נפטר זה היה לי כאילו.. - נה, יש לי את אח שלי, אבל לא, לא היה, לא הייתה את את הקרבה הזאת שרציתי, כאילו שיש לי אח!"
את מרגישה מחוברת אליו?
"מאוד. כל כאב שלו זה כאילו כאב שלי. למרות שלא גדלנו ביחד, הלבבות הם תמיד ביחד, מאוחדים. והלב שלי איתו".
את יודעת שיש לנו הפתעה בשבילך. שמעון כתב לך שיר.
"מה?"
כן.
"באמת?", היא שואלת, והאח שמעון עונה: "כתבתי עלייך שיר במרוקאית וקוראים לשיר 'אחותי". בהתרגשות היא עונה: "אם כתבת שיר, אז הלב שלך נפתח" ומניחה יד על ליבו. "אני אתן לך דוגמית קטנה, כי זה קשה לי", הוא משיב. אחרי חצי דקה הוא נשבר ובוכה: "אני לא יכול לשיר את זה, קשה לי".
ענת עונה לו בבכי: "הייתי רוצה שאבא יהיה פה ויראה אותנו... חיברת עליי שיר - אתה באמת מפצה על כל השנים האלה, שלא הבנתי למה אתה רחוק ממני. עכשיו אני מבינה שהלב שלך פתוח".
מילות השיר:
"בואי, קחי אותי איתך, אחותי
קחי אותי איתך
זיכרונות ומשחקי ילדות שאבדו לנו
ותוהה
את כל כך רחוקה ממני
ולא שאלתי עלייך
בואי קחי אותי איתך
קחי אותי איתך, אחותי
קחי אותי איתך
איפה הימים שחלפו
ותוהה
לא הבנתי שעזבת,
התעצבתי ובכיתי בגללך
בואי קחי, קחי אותי איתך"
אחרי שהיא שומעת את השיר, ענת אומרת: "אתה מבין שאני עדיין הילדה הקטנה שרוצה את האח שלה? נכון, אני כבר אימא ויש לי ארבעה ילדים, אני נשואה, והכול. אבל אני עדיין ילדה. רוצה להיות אותה ילדה שמחכה לאח שלה. קח אותי. אני פה בשבילך".
הוא היה שמח לדעת שאתה וענת בקשר שוב.
"זהו. זה מה שאני רוצה עכשיו להגיד לו בעצם", אומר שמעון מעל קבר אביו. "שהוא יידע שסגרתי מעגל עם ענת, חזרנו לדבר".
איך היא אוהבת אותך, שמעון.
"נכון, אני יודע. כי אני, בואי נגיד שאני היחידי בשבילה. אני חושב שאבא שלי עכשיו נח בשקט, הוא מסתכל על שנינו מלמעלה ומחייך. אומר 'זהו, אני לא צריך יותר מזה' - שני הילדים היחידים שלו. נראה לי שכבר לא בא לו לעשן סיגריה", הוא צוחק ומנשק את הקבר.