"יש המון הומלסים ונרקומנים בדרום תל אביב. מעניין אותי כמה מהם אלו אנשים עם סיפורי עלייה לא מוצלחים", כתבה אירינה טורץ' בקבוצת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן". טורץ', ששיתפה את סיפור חייה במסגרת המיזם "#סיפור_העלייה_שלי" שהחל בקבוצה, לא מתארת קליטה חלקה בארץ. בעצם, היא לא נקלטה כלל. "לא סיימתי תיכון והלכתי לעבוד כדי לעוף מהבית. פתאום, במפעל וכל העבודות, כולל ניקיון רחובות, הייתי אחת מהחבר'ה. כי נחשו מה - כולם היו רוסים או ערבים, עם חיים דפוקים כמו שלי. בגיל 17 הגעתי להרואין וקראק ובאיזה מובן זה הציל לי את החיים, עם כל האירוניה".
את הפוסט כותבת טורץ' בעודה בליון, שנתיים וחצי אחרי שנגמלה מסמים שבהם השתמשה 15 שנה. בעברה שקעה בעולם הזנות וחוותה אלימות לאורך כל ילדותה. הסיפור שלה, לצד סיפורי עלייה נוספים, כאלה שנקלטו בצורה טובה יותר או פחות, מסופרים בהצגה "סיפור וחצי" שפותחת את פסטיבל התיאטרון הבין-לאומי תל-אביב, "חברים גדולים של תיאטרון קטן" שמתקיים בתיאטרון מלנקי השבוע. האירוע עוסק השנה בהגירה ובאומנים היוצרים מחוץ לגבולות ארץ הולדתם.
"סיפור וחצי" מורכבת משרשרת של מונולוגים שמבוססים על סיפורים אמיתיים של עולים מברית המועצות לשעבר, שהגיעו ארצה בשנות ה-90 בעודם ילדים ובני נוער. אחד מהם הוא לב קוגן, מפיק אירועים מנס ציונה, שעלה מסנט פטרבורג, בזמנו לנינגרד, אחרי התפרקות ברית המועצות. במשך שנים הוא בחר שלא לשתף את סיפור העלייה שלו, עד שהתבקש להפיק את השקת האנדרטה לזכר הנופלים במצור על לנינגרד שהתקיימה כאן בארץ, בין היתר בהשתתפות נשיא רוסיה ולדימיר פוטין: "פתאום באירוע הזה התחברו לי הזהויות - הרוסית והישראלית, גיליתי את ההיברידיות. אני מלנינגרד, והמשפחה שלי נהרגה במצור הזה".
"היה לי בלוק כתיבה במשך הרבה שנים, ופתאום יצא ממני משהו, וזה התחיל להתפרץ", מספר קוגן ל-N12. לצד השינוי הדרסטי בדיאטה של העולים, קוגן כתב גם על מאשה, בת כיתתו, שלא הספיק להיפרד ממנה לפני העלייה לארץ - סיפור שזכה גם הוא להיכלל ברשימת הפוסטים שהפכו למונולוגים, ונתפרו להצגה שמנסה להציג לקהל את סיפור העלייה מברית המועצות. "אתה צריך לבנות את הפאזל, את הפסיפס הזה", אומר מיכאל טפליצקי, במאי ההצגה, "אז אתה לוקח אבן כזאת ואבן כזאת, וצבע כזה, ואתה חייב לשמור על התמונה. רציתי שזו תהיה תמונה כמה שיותר מלאה".
ממוסקווה לנצרת עילית
את דמותו של לב על הבמה מגלם השחקן ליאון נונין, שעלה בגיל 14 מהבירה הרוסית מוסקווה. לישראל הגיע יחד עם אימו, והשניים השתכנו בנצרת עילית הרחוקה אלפי קילומטרים ממוסקווה - גיאוגרפית, תרבותית ומחשבתית. " זה באמת מעבר מאוד חד, שינוי דרסטי. בשנייה אחת החיים נקטעו שם והתחילו מחדש במקום אחר לגמרי. זה משהו שגם אני ועוד הרבה אנשים שעלו בגיל הזה הרגישו", הוא משתף.
חוויית הקליטה של נונין, כמו של עולים רבים אחרים, לא הייתה פשוטה. "אחרי כמה ימים בארץ, ירדתי למטה, ראיתי כמה ילדים והם אמרו לי 'לך הביתה'. אני הבנתי מה זה אומר, אבל לא באמת הבנתי למה הם התכוונו - שאחזור למקום שממנו באתי".
לצד המפגש עם הזיכרונות מהילדות, החוויה של ליאון בהצגה היא כפולה - הסיפור שלו זכה לעיבוד ומועלה גם כן על הבמה. "בחיים שלי לא התנסיתי בחוויה כזו בתור שחקן, שמישהו משחק אותי על הבמה ובאותו זמן אני משחק מישהו אחר. בהתחלה הייתה מין תחושת דחייה כזאת, דווקא של אי-קבלה כי מדובר בסיפור אישי, ופתאום מישהו אחר משחק אותך ואת הסיפור שלך ועושה את זה בדרך שלו. אבל אני יכול לפרגן לדוד זיסלסון שמגלם אותי ועשה את זה באופן דומה מאוד".
קולו של דור
אומנם מדובר בסיפור האישי של כל אחת מהדמויות, אך במובן מסוים ההצגה הזו מנסה לספר סיפור של דור שלם - דור 1.5 שמו, זה שנולד שם וגדל כאן. בין האמירות על האופן שבו העלייה מברית המועצות הצילה את מערכת הרפואה בישראל והידיעות על בירורי היהדות הארוכים שנערכים לישראליות והישראלים דוברי הרוסית, רק בשנים האחרונות החלו לצוץ יצירות שמעלות לתודעה הציבורית בישראל את סיפורים של מי שעלו ארצה כבר לפני שלושה עשורים.
"לא הדור שלי ולא הדור של ההורים שלנו העזנו לגעת בזה, היינו במסע הישרדות", מוסיף טפליצקי. "אין לך זמן לעמוד בצד, להסתכל על מה שקרה ולעשות מזה משהו. אתה שורד, עובד בלי הפסקה וכל הזמן בסוג של מלחמה". לדבריו, "דור 1.5 הם הילדים, יש המון מהם שהצליחו ויש להם עכשיו את הרגע הזה להסתכל אחורה ולהגיד שהם הראשונים שהתחילו לספר את זה. כנראה שאנחנו, המבוגרים יותר, הסתכלנו על זה ואמרנו - 'וואלה, באמת הגיע הזמן'".
מעבר לתחושה שאפשר להסתכל באנחת רווחה יחסית על תהליך הקליטה, מציין קוגן שהזמן הרב שעבר מאז העלייה העניק לו גם פרספקטיבה אחרת עליה: "עליתי בגיל 10 ותמיד לא הבנתי למה יש לי נוסטלגיה. יש לי פה אחלה חיים, אני אוהב את הסביבה שלי, אני אוהב את מה שאני עושה, אז מה זו הנוסטלגיה הזו? ולפני כמה זמן נפל לי אסימון – בעצם הנוסטלגיה היא געגוע לזמן שלפני אובדן התמימות. אני חושב שהגירה או עלייה, זה סוג של אובדן תמימות - לוקחים ממך את הילדות ברגע, ואומרים לך להתמודד עכשיו. לא הייתה שום הכנה. גם ההורים שלך עוברים משהו, ולכן אתה בכוח מתמודד לבד עם הזרות וחוסר השייכות. זה אובדן תמימות שאני מבין רק היום".
"זה משהו שכנראה היה צריך ודורש פרק זמן די גדול של שנים כדי להסתכל על הדבר הזה קצת מרחוק ולראות גם את הדברים הטובים וגם את הדברים הרעים", מוסיף נונין. "אבל הנושא הזה עיצב אותי גם כאדם שאני היום. אני מניח שאם הייתי נשאר ברוסיה או מהגר לארץ אחרת, הייתי גדל להיות אדם אחר".
רגל פה, רגל שם
לצד סיפורי הקליטה הטובים של דור 1.5, שרובם הצליחו בחייהם אף על פי שעדיין מתמודדים עם קשיי העלייה של הוריהם המבוגרים, יש גם עולים רבים שכלל לא נקלטו בארץ. "לכולם יש ביקורת", מדגיש הבמאי טפליצקי. "כל הסיפורים הם על איך התגברנו והתחברנו, כל אחד בדרך שלו".
ועדיין, המילה שחזרה על עצמה בכל אחד מהריאיונות הייתה "ריפוי". "העבודה הזו היא תרפיה להרבה אנשים. אנשים בעצם 30 שנה לא דיברו, ואז פתאום הם מתחילים לדבר, ומסתבר שיש על מה. עלייה לארץ חדשה זו חוויה חזקה, יש הרבה אנשים שהחוויה שלהם הייתה פחות מוצלחת או קשה, יש דברים שהם הדחיקו או הזיזו הצידה בתוך עצמם", אומר נונין.
"אני אמרתי שאני תמיד אוהב לעבוד עם מחזאים מתים, כי שייקספיר לא יתקשר אליך באמצע הלילה וישאל למה קלקלת לי את המחזה. ופה כולם פגשו את כולם וזה אינטנסיבי. הגענו למסקנה שקוראים לזה תרפיה, ואני רואה שזה אשכרה עובד. לתיאטרון מהסוג הזה יש כוח אדיר ואמיתי כמו פסיכולוג טוב שיודע לפתור את הבעיה".
אך במקרה של העלייה מברית המועצות, הבעיה היא לא אישית - אלא של נתח גדול מאוד מהחברה הישראלית. אפשר למתוח ביקורת רבה על ההיערכות של המדינה לקלוט יותר ממיליון עולים בפרק זמן קצר כל-כך, היערכות שפעמים רבות לקתה בחסר. כעת מתמודדת המדינה עם גל עלייה חדש ממדינות ברית המועצות לשעבר, וזאת בעקבות המלחמה באוקראינה. מדובר אומנם בגל הגירה קטן יותר מזה של שנות ה-90, אך אינטנסיבי יותר מאלה שנצפו כאן בשנים האחרונות.
טפליצקי מסכם שהלקח שלו מהעלייה יכול לשמש לא רק כשמדובר בענייני קליטה בארץ, וכך גם המסר של ההצגה: "אני חושב שאנחנו צריכים להיות קשובים יותר אחד לשני. זה לא קל. אנחנו לא רק סיפור של עלייה, אנחנו הסיפור של המדינה הזאת כבר שנים רבות, ואנחנו חלק ממנה. המדינה צריכה לדעת עלינו".