בחודשים האחרונים, הרחק מהקהל שלהם, נפגשו כותבים, זמרים ומפיקי מוסיקה יחד במלון לסמינרים במשך כמה סופי שבוע מבודדים, הרחק מחיי היום-יום - והתבקשו ליצור יחד שירים על השואה. מה שקרה במשך סופי השבוע האלה, איש מהם לא עשה בעבר. חלקם הגדול מעולם אף לא נגע עד היום ביצירה שלו בנושא השואה.
החזון מאחורי הפרויקט היה לקחת אומנים, לטעת בהם זרעים של השראה בנושא השואה, ולקוות שכל אחד ואחת מהם יכתוב על כך שיר. מי שעמד מאחורי היוזמה הן הנשים שמאחורי הפרויקט המצליח "זיכרון בסלון". "ההבנה הגדולה זה שאנחנו לא יכולים לייצר עוד 'אפר ואבק'. אי אפשר. היה ויהיה אחד כזה", מסבירה עדי אלטשולר, מייסדת "זיכרון בסלון". "מה שכן אנחנו יכולים לעשות, זה לכתוב פסקול של הדור שלנו היום על החברה שלנו היום, שמסתכל אחורה".
בין כותלי המלון דיברו האומנים על כאב ועל גבורה. הם פתחו את הלב ושמעו הרצאות של מומחים ושורדים, בהם חנה גפרית, שהייתה בת ארבע כשהגרמנים כבשו את העיירה שלה בפולין. היא ואימה נדדו ממסתור למסתור עד שמשפחה מקומית החביאה אותן בארון בביתם. מהסיפור הזה, כמו מסיפורים אחרים ששמעו במהלך אותם סופי שבוע, יצא לבסוף השיר "פרפר".
מרדכי צ'כנובר שהגיע לסמינר השני עוד רגע יחגוג מאה, אבל זוכר לפרטי פרטים את תלאותיו כנער באושוויץ, שם ניספו אימו ואחיותיו, ואת הסיפורים על הרגעים הקטנים שהשאירו אותו בחיים. הוא מספר: "המשפחה שלנו הייתה משפחה מוזיקלית, האימא ניגנה על פסנתר, אחותי הגדולה ניגנה על צ'לו, אני ניגנתי על בנג'ו, מנדולינה, ואני הייתי הגרוע מכולם, אבל, אבל המוזיקה עזרה לי בחיים". גם מסיפורים אלה של מרדכי - יצאו שירים.
הזמרת ריטה שיתפה שעבורה היה משהו שונה בעבודה על אלבום במסגרת כזו בלתי רגילה: "בדרך כלל, אם אני כותבת טקסטים, אלו טקסטים שאני אף פעם לא חושבת עליהם מראש מה יצא, אבל פה זה איזשהו משהו... שהנושא הוא לגמרי שם, אתה צריך לדעת איך לספר אותו כדי שמאזין יוכל להקשיב לזה מבלי להיבהל".
"אני חושב שכתיבת שירי שואה היא משימה שהיא הרבה יותר קשה מכל תחום אחר", אומר משה קלוגהפט, יועץ ויוצר בפרויקט. "לא כותבים שירים למצעד הפזמונים השבועי, כותבים למצעד הפזמונים הדורי, והשאלה היא איך אנחנו מעבירים את זה לדור הרביעי, שהוא כבר לא יפגוש שורדי שואה", הוא מפרט. "צריך לייצר חוויה אחרת, לייצר תחושות שלא נובעות מניסיון או מחוויה אישית, ולכן הפרויקט הזה הוא פרויקט שחושב חמישים שנה קדימה ולא שבועיים קדימה".
בסמינר השני המחאות בחוץ כבר היו בשיאן והאומנים כבר לא יכלו להתעלם מהמצב. היוצרת סיון טלמור חולקת את תחושותיה: "אנחנו מנסים להבין איך אנחנו מעבירים הלאה, לילדים שלנו, איך לא לחזור על זה, ואיפה לקחת את האחריות על מה שקורה, על מה שהיה".
