היא אמנם חיה בחו"ל כבר יותר מעשור, אבל אליענה בקייר עדיין מושכת בארץ הרבה תשומת לב, גם בפגישת צהריים שגרתית בבית קפה. "אני חייבת להודות, אני ברחתי. אני ממש ממש ברחתי", היא מסבירה מה גרם לה לתפוס מרחק. "היה לי מאוד קשה עם הנפילה. זו הייתה נפילה כואבת, היה מה זה קשה. מלהיות בטופ אוף דה טופ, פריים טיים ששבר שיאים, סדרות וימי צילום והכל כל כך כיף – לכלום, אבל באמת כלום. הייתי בת 24 ולא ידעתי איך להתמודד עם זה".
מה עושים כשהטלפון מפסיק לצלצל?
"זה היה כזה חור שחור, התלווה לזה המון חוסר ביטחון. מלהיות כל כך מוקפת, פתאום הרגשתי שאף אחד לא רוצה להיות לידי. יש מחשבות קשות, מגיעה ההבנה שלא את עניינת אותם, אלא הטייטל מסביב, ואז את חושבת 'אני לא שווה'. ומה, השיא מאחוריי?".
לפני 20 שנה גילמה בקייר את דנה שניר האייקונית ב"השיר שלנו", זכתה במקום הראשון ב"רוקדים עם כוכבים" בעונתה הראשונה, הופיעה על אין-סוף שערים והשתתפה בפסטיגל. שנים ספורות אחר כך שינתה את מסלול חייה ועברה לגור עם בן זוגה בשנגחאי. כעבור 6 שנים עברו יחד עם ארבעת ילדיהם – סשה בת 11 וחצי, תיאו בן 8, לוקה וניקולה בני 6 – ללונדון, שם הם מתגוררים עד היום.
נכנסת לתודעה כשהשתתפת בריאליטי הראשון בארץ, "פרויקט Y". הייתה אולי מחשבה שהריאליטי קלקל לך?
"אני עד היום טוענת שזה לא המקום שהייתי רוצה להתחיל ממנו, ואני יודעת שזה נשמע כמו 'היא יורקת לבאר שהיא שתתה ממנה' או 'היא לא מכירה תודה'. אני מודעת לזה שזה נתן לי מקפצה, אבל אני חושבת שאם הייתי מתחילה ממקפצה אחרת זה היה יותר טוב. אני נלחמתי הרבה מאוד זמן במונח 'פליטת ריאליטי'. היום המונח הזה לא שלילי, אבל בזמנו ממש זלזלו בו. זאת הייתה חוויה משפילה וזה ישב עליי מאוד, הייתי צריכה כל הזמן להוכיח שאני שחקנית. אמרתי להרבה מאוד דברים 'לא', ובדיעבד אולי טעיתי".
כמו מה?
"ויתרתי על להנחות, למשל. אמרתי, 'אני לא מנחה, אני שחקנית!'. היום כולם עושים הכל, היום אין גבולות. בזמנו הרגשתי שאני כל הזמן צריכה להוכיח שאני מספיק טובה".
עכשיו החיים שלי התחילו. ארבעים זה העשור
כשההצעות הפסיקו להגיע, בקייר (41) העדיפה לא לשבת ולחכות עד שהן יתחילו לזרום שוב, ומיהרה לחשב מסלול מחדש. "הייתי צריכה לחשוב מה אני עושה עם החיים שלי, כי הבנתי שזה לא מתאים לי. אני צריכה יציבות, אני לא יכולה לעבוד עכשיו חודשיים ואז שנתיים לא, אני לא יכולה לשבת בבית. אז החלטתי ללמוד, וממש אמרתי – אני הולכת ללמוד כל דבר חוץ ממשחק וחוץ מקולנוע, משהו שייתן לי מקצוע לחיים. בסוף למדתי קולנוע".
כשאת כל כך צעירה, גם פחד מהצלחה יכול לגרום לבריחה.
"נכון. אבל בגיל 24, אם מישהו היה אומר לי 'את פוחדת מהצלחה', הייתי מסתכלת ואומרת, 'על מה אתה מדבר?'. לא הייתי מחוברת לעצמי. עכשיו החיים שלי התחילו, אני מרגישה מחוברת לעצמי כמו שלא הייתי אף פעם. הילדים יותר גדולים אז יש לי זמן לעבוד על עצמי, וברור שיש נפילות, זה חלק מהחיים והשאלה היא רק איך מתמודדים איתן. אני מאמינה מאוד גדולה שהחיים הם לא מרדף לאושר, הפצצות שנופלות זה הנורמה. ארבעים זה העשור".
בסדר, ארבעים ארבעים, אבל את עדיין נראית כמו ב-2004. אין אחד שלא יזהה את דנה שניר ברחוב.
"ואני מה זה עובדת על זה קשה".
כן?
"ברור! אני לא הולכת להתייפייף. אני מתאמנת 4-5 פעמים בשבוע, לבד בבית, מהיוטיוב. אם אני לא עושה ספורט אז אני ממש מרגישה רע עם עצמי. זה גם נפשי, זה עוזר לי. היה בוקר קשה, ואז את הולכת ומתאמנת, ובום מתחילה מחדש. אז אני מתאמנת ממש קשה ואני אוכלת נכון, לא משתוללת, ושומרת. ותמיד הייתי ככה".
ואת אוהבת את התוצאה?
"בטח. ועדיין תמיד אני מרגישה שיש לי עוד על מה לעבוד, נגיד עכשיו אני רוצה להיות יותר שרירית. אני לא מאמינה שיש מישהו שמסתכל במראה ואין משהו שלא מפריע לו, אבל אני כן יכולה להגיד שהיום אני הרבה יותר בריאה בראש. בתור תיכוניסטית מאוד לא אהבתי את הגוף שלי והייתי במרוץ אחרי לרזות ולרזות. הייתי עושה דיאטות קיצון, לא אכלתי. החברים שלי היו צוחקים עליי שאני אוכלת רק תפוח, או חסה, כי 'חסה זה מינוס קלורי'. המזל שלי היה שהצלחתי להוציא את עצמי מזה, באותה קלות יכולתי גם שלא".
איך הצלחת לצאת מזה?
"אני לא זוכרת ממש, אבל אני כן יודעת שספורט הציל אותי. התחלתי לעשות ספורט רק בגיל 20, כי אפרת בוימולד אמרה לי, 'לא הגיוני שאת לא מתאמנת, בואי להתאמן איתי'. היום מאוד חשוב לי שנהיה בית ספורטיבי, הייתי רוצה להנחיל את זה לילדים. שלא יקרה להם כמוני, רק בגיל 20 להתחיל להתאמן. לבת שלי סשה אני אומרת שאני מתאמנת כדי להיות חזקה ובריאה. אין שיח על רזון או על לשרוף קלוריות, זה לא שיח שקיים בבית. אני רוצה לתווך את זה נכון, כי אני יודעת מה זה".
עד היום אומרים לי, "יואו, איזה קטע שאת לא ביץ'"
את השם אליענה קיבלה אחרי שאמה הייתה בהיריון שהסתיים בלידה מוקדמת והתינוקת לא שרדה. "אלוהים ענה לתפילותיי", בקייר מסבירה ומוסיפה, "תמיד אהבתי את השם שלי. היום אליענה זה כבר לא שם יוצא דופן אבל בזמנו אני הייתי היחידה, אהבתי את זה שאני לא דנה א' או דנה ב'".
לא נעים לי להרוס לך, אבל בסוף עבור לא מעט מהישראלים את דנה ש'.
"יואו, אני מתה על דנה שניר. היה לי כל כך כיף לגלם אותה. היא הדמות שאתה אוהב לשנוא ועדיין אתה מאוהב בה".
איך ההרגשה ש"השיר שלנו" הפכה לסנסציה ובני נוער צופים בה עד היום?
"כיף להיות חלק מדבר כזה, זה מטורף שזה כבר 20 שנה באוויר. אני ממש שמחה שהייתי חלק מזה, עפה על זה וגאה בזה ומרגישה בת מזל. זה כאילו ה'חברים' של ישראל".
היה פחד להיתקע כטייפ קאסט של ביץ'?
"לא. אני אעשה אודישנים למה שצריך, אם זה לביץ' אז אחלה, זה כיף נורא לעשות דמויות כאלה שלא רואות ממטר. עד היום אנשים רואים אותי ועושים לי, 'יואו, איזה קטע שאת לא ביץ'', ואני לא. אני ממש מעידה על עצמי, שאני ממש לא".
כתושבת לונדון, ניסית את מזלך בתעשייה שם?
"לא, אני ממש לא שם. אני רוצה להשתלב פה. אני רוצה לחזור לפה. אני צריכה את זה. ברור שאם תהיה לי הזדמנות אני לא אגיד לה לא. אבל אני לא שם, אני רוצה פה".
במקום להשתלב כשחקנית בתעשייה האירופית, בקייר השתלבה כמפיקה – בהתחלה בפסטיבל הסרטים היהודי בלונדון, וכיום היא מפיקה את פסטיבל הסרטים הישראלי. דווקא אז, כשהתמקמה והתייצבה בעבודה, אחרי עשור הגיע התפקיד שייחלה לו בסדרה החדשה "ברלין בלוז" (yes). "את האודישן עשיתי 9 חודשים לפני שקיבלתי תשובה עליו, ושכחתי מזה. ביום הראשון שלי בעבודה ראיתי הודעה מהסוכנת שלי, הסתכלתי וישר חשבתי 'אוי, קיבלתי אודישן שאני צריכה לצלם ואין לי זמן'. ואז קלטתי שכתוב, 'אליענה, קיבלת את התפקיד'. בכלל לא הבנתי איזה תפקיד, חשבתי שהתפקיד הזה לוהק מזמן. וזה היה חלום שלי לעבוד עם רם נהרי הבמאי".
במרכז הסדרה זוג שעושה רילוקיישן לברלין, אז אני מניחה שיצא לך צילומים קל"ב?
"צילמתי בבודפשט. אני משחקת את שלי, שגרה בברלין ונשואה להייטקיסט מאוד מצליח, והיא יודעת והיא מכירה הכל, כזה, 'בואי, אני אעזור לך'. זה קצת אני, של 'בואי ללונדון ואני אבנה לך לו"ז', אבל היא יותר נהנית מעצמה".
איך נראה הרגע שבו קיבלת תפקיד אחרי עשור?
"הלב שלי יצא מהחזה, זה מרגש בטירוף. הרגשה נעימה לדעת שאני עדיין יכולה ועדיין רוצים אותי, זה מעניין. אפילו לא הבנתי כמה אני מתגעגעת, ואז הייתי על הסט והבנתי. אמרתי, וואו, איך לא עשיתי את זה כל כך הרבה זמן? מה קורה, אליענה?".
אז מה קרה?
"החיים קרו. הייתי בשנגחאי 5 שנים, ואז גם נולדו לוקה וניקולה, 3 שנים לא היה אותי. וגם תשמעי, התחום הזה קשה, זו אחת הסיבות שהתרחקתי ממנו. זה כאילו כל יום את הולכת לריאיון עבודה וכל יום אומרים לך, 'את מהממת, מדהימה, מוכשרת, אבל זה לא מתאים'. זה כל יום לחטוף סטירה חדשה, ואני מודה, זה קשה מאוד. יש לי הרבה פעמים שאני נשברת ואומרת, 'טוב, זה לא בשבילי, בשביל מה אני צריכה את זה?', אבל זו מי שאני. אפשר לנסות להילחם ולברוח, אבל בסוף האמת מגיעה אלייך".
כשהחלטת שהגיע הזמן לחזור לשחק ואת לא גרה בארץ, היית צריכה להחזיר את עצמך לתודעה של התעשייה.
"ברור. אנשים שכחו, אני לא בלופ, אני לא פה, אני לא פעילה באינסטגרם. אגב, כשרק התחיל האינסטגרם אני הייתי בסין, וסין חוסמת אינסטגרם ורשתות חברתיות בכללי. דווקא התחלתי טיקטוק והלך לי טוב, ואז סשה נגעה לי במשהו וזה נמחק וחסמו לי את החשבון, וזהו, הכל הלך".
פתאום אין מספיק ידיים לכל מה שקורה
ב-12 השנים האחרונות היא נשואה לארנון פרלמן (55), יועץ אסטרטגי, קונסול ישראל בשנגחאי לשעבר וכיום מנכ"ל הבונדס. "הוא הבן אדם עם הפרופיל הכי נמוך שאני מכירה. כשהכרנו, לא ידעתי מי הוא והוא לא ידע מי אני, ואני התאהבתי בו ממבט ראשון, נבהלתי ממנו ברמות, זה בחיים לא קרה לי. היה לי כזה, 'אל תתקרבי אליו, הוא ישבור לך את הלב'. וממש גרמתי לו לעבוד מאוד קשה, כי פחדתי שהוא ירסק לי את החיים. הייתי בת 29, עברתי לגור איתו מאוד מהר ונכנסתי להריון עם סשה אחרי חצי שנה. היה לנו ברור שאנחנו הולכים על זה. אמרנו, זה לוקח שנה אז נתחיל לעבוד על זה, ואז בום, תוך חודש נכנסתי להריון והתחתנו כשאני בחודש שביעי. שזה היה פחות כיף, אגב. הייתה לי את מסיבת הרווקות הכי יאבשה שיש. ישבנו במסעדה. כולם שותים, ואני עם מים".
כשהכרתם כבר לא היית במדורי הרכילות. איך הוא מקבל את הרצון שלך לחזור לתעשייה?
"הוא הכי מפרגן לי, מרים לי, מאחל לי את כל הדברים שאני רוצה לעצמי, והוא רוצה שאני אעוף גבוה. בכלל, רילוקיישן זה וואחד מבחן לזוגיות. תמיד אני אומרת שאם אתה מצליח להישאר בזוגיות ולעבוד עליה אז זה מאוד חזק, כי אתם באמת לבד. בסין זה היה מאוד לבד. עם כמה שסין הייתה מדהימה ויוצאת דופן, הייתי מאוד בודדה שם, זה קשה. אבל אם אתם מצליחים להתגבר יחד על הקשיים האלה אז אתם במקום טוב".
ואיך החיים בלונדון עכשיו?
"החיים טובים מאוד. מצאתי חברים שהם המשפחה שלי, אנחנו ביחד בחגים, עוזרים אחד לשני ואני כל כך אוהבת את לונדון. מזג האוויר בלתי נסבל, אבל בסדר, אי אפשר הכל. בארץ אני מנצלת כל דקת שמש, זה מטעין אותי מחדש".
איך מתמודדים עם ארבעה ילדים ברילוקיישן?
"המזל הוא שהם עוד היו קטנים, וממש עשינו קמפיין מהמעבר ללונדון. הסברנו שזו עיר מדהימה ושנהיה יותר קרובים לישראל ולמשפחה ככה. אבל כן, עם תאומים בני חודשיים זה היה קשה. כל הנחת היסוד שאני אמא לשניים מנוסה וקטן עליי, נגנזה ברגע"
אגב, מה היה ברגע שבו גיליתם שהילד השלישי הוא בעצם שניים?
"הלכתי לבדיקה עם חברה והרופא אומר לי, 'או לוק, יו האב טו בייביז'. התחלתי לצחוק ואז לבכות, כל קשת הרגשות עברה עליי. התקשרתי לארנון ואמרתי לו שיש לנו תאומים, הוא לא האמין. נתתי לחברה שלי, 'קחי, תסבירי לו שאני לא עובדת עליו'. כשירדתי למטה לאופניים שלי, אני חושבת שישבתי עליהם איזה שעה וחצי ורק בהיתי. מה זה? זה היה אמור להיות קל, זה הדובדבן, זה על הדרך, ומה עכשיו? איך אני אעשה את זה? עד לרגע של הלידה זה לא היה נתפס, אבל ברגע שהם נולדו היה לי ברור שזה לא יכול היה להיות אחרת. עם כמה שזה היה קשה ושלא היו לי חיים, 3 שנים לא יצאתי מהבית, אבל הם בהחלט הדובדבנים שבקצפת שלי, הם מדהימים".
מה זה אומר שהיה קשה שלוש שנים?
"הנקתי אותם מלא 5 חודשים, והרגשתי שאני סופרוומן, שאני לא ישנה בלילות אבל אני בסדר! ואז לקחתי אותם לשקילה והם לא שקלו מספיק, וזה שבר אותי, הרגשתי שאני לא מספיק טובה. בכלל רגשות האשם, ברגע שאת נהיית אמא את באופן אוטומטי מרגישה אשמה, אשמה שכל הזמן מלווה אותך. תשמעי, כשהתאומים נולדו חשבתי שכבר יש לי את זה, היו לי שני ילדים וזה לא היה פשוט אבל עשיתי את זה והייתי טובה בזה. ופתאום אין מספיק ידיים לכל מה שקורה, והרגשתי אשמה שאני לא עם סשה ולא עם תיאו. ראיתי לא מזמן מם שרואים בו אישה שאומרת 'אני יכולה לעשות הכל!', ואלוהים אומר בתגובה 'תנו לשוויצרית הזאת תאומים'. נראה לי זה מה שקרה לי. ראיתי את זה ואמרתי, בול מתאים!".
זה לא כזה נורא כמו שמראים
השבוע בקייר הייתה בביקור בארץ לרגל השקת הסדרה החדשה, ובהתאם – גם בהפסקה קצרה מהתמרון הבלתי פוסק בין הקריירה לבין החיים והאימהות. "בימים האלה ארנון לבד איתם, אין לנו עזרה. ארנון הוא אבא מדהים, אנחנו 50-50 על הכל. הם קשורים אליו ברמות, והם כל כך בטוחים בעצמם ובמה שיש להם בבית, שזה לא עכשיו טראומה כשאני נוסעת או כשהוא נוסע, להפך. הם אמרו לי לפני שהלכתי, Mommy, I'm going to miss you but I really hope you'll have fun. הם מפרגנים, והסברתי להם שאני הולכת לעבוד, אבל זה גם בסדר אם הייתי באה לכאן רק לחופשה. תכלס, זה שאני לבד, מבחינתי זו חופשה. בהגדרה שלי, חופשה זה כשלא צועקים לי 'אמא'".
איך לך להיות בארץ עכשיו?
"מדהים. לא התקופה הנוראית הזו, אבל הייתי צריכה את זה. אני נוחתת בישראל והלב שלי מתמלא ואני נושמת, זה הבית שלי. הביקור האחרון שלי היה ב-6.10 הגעתי ליום ההולדת של אחותי, ויום אחר כך התעוררתי לתופת. חזרתי כבר ב-8.10, פחדתי שיסגרו את השמיים, ושאני אהיה פה כשהילדים שלי שם ושומעים על מלחמה. אז הייתי צריכה לבוא עכשיו גם בשביל לתקן את התחושה שהייתה לי".
את או ילדייך תענדו תכשיטים וסממנים מזהים בלונדון?
"זו שאלה מורכבת מאוד, אני לא יודעת לענות לך על זה. אני כן מדברת עברית בכל מקום, גם כשאני אומרת לעצמי, 'אולי פה עדיף שלא', אבל אני לא יכולה לשלוט בזה, זו השפה שלי. אבל ברור שאני לא אלך כשיש הפגנה ואסתובב שם, אני לא כזאת אמיצה. זה לא כזה נורא כמו שמראים את זה, אבל ברגע שאני ארגיש סכנה לביטחון האישי שלי ולמשפחה שלי, אנחנו נצטרך לעשות חושבים".
יש מחשבות לחזור לארץ?
"כרגע אנחנו שם. אבל זה תמיד קיים כאופציה וזה בלב שלנו".
ואיך זה להיות שם, כשזה מה שקורה כאן בארץ?
"זה היה מאוד קשה, ישבתי וראיתי חדשות ואז זה הניע אותי לעשות. הקמנו מערך חמ"ל של איסוף תרומות עם 'אחים לנשק' והעברנו אלפי קילוגרמים של ציוד, זה הדבר היחיד שגרם לי להרגיש איכשהו בסדר, זה וספורט. חוץ מזה, דיכאון של החיים. והסברה. הסברה בבתי ספר, הייתי מדברת עם הורים, מזעזעת להם את הנשמה ששרפו תינוקות, שאנסו, שרצחו, לא אכפת לי שקשה להם לשמוע. אני אגיד להם הכל, זו הייתה הדרך שלי גם להוציא את זה וגם שיתעוררו. שיבינו שהם בכלל לא יודעים כלום מהחיים שלהם".
ממה שרואים בחדשות, לא נראה שקל ליהודים ולישראלים בלונדון.
"לא כזה נורא כמו שמראים. נכון, זה נראה מפחיד, חצי מיליון פרו-פלסטינים זה מספר ענק, אבל כמה תושבים יש בלונדון? ואני אולי נאיבית, אבל אני מרגישה שהאור מנצח חושך, זה מנחה אותי תמיד ואני מאמינה שהמצב עכשיו זה התעוררות. אני מאמינה גדולה שחייב לקרות משהו טוב עכשיו".
"ברלין בלוז" תעלה בבינג' החל מה-27.3 ב-yes וב +STING
צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: לימור ריחאנה | איפור: רותי עדי | שיער: ליאור גבריאלוב | הפקה: טל פוליטי