אֶת הַמַּנְגִּינָה הַזֹּאת
אִי אֶפְשָׁר לְהַפְסִיק,
אֶת הַמַּנְגִּינָה הַזֹּאת
אִי אֶפְשָׁר לְהַפְסִיק,
מֻכְרָחִים לְהַמְשִׁיךְ לְנַגֵּן
מֻכְרָחִים לְהַמְשִׁיךְ לְנַגֵּן,
מִפְּנֵי שֶׁאֶת הַמַּנְגִּינָה הַזֹּאת
אִי אֶפְשָׁר לְהַפְסִיק
בין ההריסות שנותרו ביישובי העוטף אחרי השבת השחורה ניתן היה למצוא שרידים של מאות כלי נגינה שרופים. רבים מהם יקרים כספית – וסנטימנטלית. עוזי, נגן טרומבון לשעבר ולוחם שייטת במלחמה יום הכיפורים, החליט לשדך בין תורמים לנגנים כדי להחזיר את המוזיקה לחיים של אלה שזקוקים לה כעת יותר מבכל זמן אחר.
"הרגשתי כמו מעיין נובע"
"הגיטרה נשרפה יחד עם כל החלומות, עם כל החיים שלנו בעצם", נזכר איתי שאבי, חבר קיבוץ בארי. "לא נשאר לנו זכר מהבית. הכול התאדה". הגיטרה השרופה הייתה הדבר האחרון שאיתי חשב עליו. הוא איבד כמעט הכול. הוריה של אשתו נרצחו, כמו רבים מחבריו, ואחרים נחטפו. הוא ומשפחתו שרדו את הטבח, אחרי שברחו מהבית הבוער והתחבאו בשיח במשך שעות.
"ישבנו על הרצפה בישיבה מזרחית, כל אחד ערסל ילד", הוא נזכר. "היינו ככה חמש שעות". אחרי שניצלו, הם עברו למלון מפונים. הוא מתאר את התקופה הזו כ"שבעה מתמשכת": "בהתחלה שום דבר לא מדבר אליך. גם לא מוזיקה. אתה לא יכול לשמוע רדיו ואתה לא יכול לשמוע שירים. כל דבר זה בכי ודמעות".
ואז הוא הכיר את עוזי בארי, קיבוצניק בן 71 שראה את החורבן וההרס – וניסה לחשוב איך אפשר לעזור לשקם. הוא הבין שיש דבר אחד שאותו אי אפשר להפסיק: המוזיקה. "אנחנו נחפש את אותם אנשים שהבית שלהם נשרף ושהכלים שלהם הושמדו לחלוטין", הוא מספר על המטרה שהציב. "אשתי ואני קנינו כ-30 כלים חדשים".
אחרי תקופה ארוכה של ניתוק ממוזיקה, איתי החזיק שוב את הגיטרה והפך כלשונו ל"מעיין נובע": "פתאום כל הכאב התחיל לצאת החוצה, כל הדברים התחילו להשתחרר וחזרתי לכתוב". בשירו הוא כותב "כל הזיכרונות חוזרים בתורות, בסופם יש תמיד עיניים לבנות". בהמשך הוא מסביר את משמעות השורה: כתבתי עיניים לבנות כי רוב השעות בשיחים הסתכלתי על הלבן של העיניים של המחבל". איתי כתב כבר שלושה שירים ובקרוב הוא יוציא אותם לאור.
עם הזמן השמועה על האיש שמחלק כלי נגינה עברה בין שורדי העוטף – והבקשות לא הפסיקו לזרום. עוזי גייס את גיורא ואילנה, שני חברים ותיקים, הם הקימו רשמית מיזם שמשדך בין תורמים לנגנים. למיזם הם קראו "צ'לו שלושת רבעי" – על שם כלי הנגינה הראשון שתרמו כחבורה. כלי קשת מיוחד, שעשה את דרכו מהצפון הרחוק היישר לחוף בת התשע שפונתה לאילת.
"הצ'לו שלושת רבעי הגיע אליי ואז הורדנו את אותו איכשהו לאילת", הוא נזכר. מצאנו מורה לצ'לו והיא התחילה לנגן". חייה של חוף עדיין לא חזרו למסלולם, אך היא מוצאת נחמה גדולה בנגינה. "היא עושה לי רוגע כאילו אני שוכבת על המים בים", היא מספרת. "כאילו אני נותנת לים לקחת אותי".
"מוזיקה זה החיים"
סער, קצין מילואים בן 25 ומתופף, נפצע אנושות בדצמבר כשהוא בטנק בח'אן יונס. הוא פונה עם פגיעת ראש קשה ונראה היה שכל החלומות נגוזו. במשך חודשיים הוא היה מורדם ומונשם בסורוקה. הוא התעורר משותק בצד ימין ללא יכולת דיבור ועם הזמן החל להשתמש במוזיקה ככלי לתקשורת בלתי מילולית.
"גם בטיפול נמרץ, כשסער היה עדיין מוגדר פצוע קשה, כשהיינו משמיעים מוזיקה הוא היה מנגן ומזיז קצת את הראש", נזכר אביו דובי גנור. "לאט-לאט, כשחזרו המילים, הוא ממש היה שר". סער מסכם בשלוש מילים: "מוזיקה זה החיים". חבורת "צ'לו שלושת רבעי" מספקת לו מערכת תופים אקוסטית – וזו הופכת לחלק בלתי נפרד ממסע ההחלמה שלו.
את הפתיח המקורי לשיר "חורשת האקליפטוס" ביצע ראובן צומן, שהיה אקורדיוניסט בצוות הווי נח"ל. אלא שמאז הפציעה כל ניסיון לנגן מעמת אותו עם מצבו. "לפני 7 באוקטובר היו לי מאות כלים בבית", הוא מספר. "אני עשרות שנים עוסק במוזיקה. היו המון קונגסים, בונגוסים וקלימבות".
ב-7 באוקטובר מפעל חייו התנפץ. מאות כלי הנגינה שהיו נשרפו – בשווי שמוערך ביותר מ-180 אלף שקלים. הוא נפצע קשה קשה, אחרי שבשבת ההיא היה עם אשתו מאירה בממ"ד שלהם בכפר עזה. ראובן מצא את עצמו עם אקדח קטן נלחם מול הכוח, שבדיעבד התברר ככוח צה"ל.
"קיבלתי רשימה של 20 כלים. "לא ידעתי מה זה קחון ומה זה דג'מבה, אז התחלתי לחקור"
בזמן שראובן נלחם על חייו בבית החולים, עוזי פוגש את הבן שלו. הוא מצהיר שיביא לו כל כלי שיבקש ומקבל רשימה של 20 כלים, רובם לא מוכרים לאדם מן השורה. "לא ידעתי מה זה קחון ומה זה דג'מבה, אז התחלתי לחקור". ראובן מקבל את הכלים שביקש וליבו מתמלא התרגשות: "התרומה הגיעה בתקופה שחיפשתי חבל הצלה. הוא תרם לי כלים, שבעצם עזרו לי גם לשיקום.
כמעט שנה עברה מאז תחילת המלחמה. למרות שזרם התרומות פסק, הביקוש רק עולה. את הרטט הזה שעובר בגוף כשאנחנו שומעים את המנגינה הזו, אי אפשר להסביר. זו כוחה. גם כשנראה שאין תקווה ונגמרו המילים, גם כשפוקע מיתר, ועוד אחד – ממשיכים לנגן. מפני שאת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.