סיפור האהבה של הזמרת שי המבר ובן זוגה נדב התחיל במלחמה, והגיע לשיאו 3 שנים אחר כך, שוב בזמן מלחמה, בטקס חתונה אינטימי. כמו מתוך תסריט סופר-ישראלי – הם הכירו לפני שלוש שנים במהלך מבצע "שומר חומות", כשנפגשו בחדר מדרגות תל אביבי בזמן אזעקה. "יצאתי עם המגבת, עם השמפו על הראש. כולם צחקו, קלאסי, והתחלתי איתו. מצאתי אותו בקבוצה של הבניין, וכתבתי לו: 'שתדע שמכל השכנים בבניין איתך אני מרגישה הכי בטוחה בחדר מדרגות', פלוס אמוג'י קורץ".
ומה הוא ענה?
"הוא צחק, זה עבד. התחלנו במלחמה והתחתנו במלחמה. אני מפצירה בנשים לבחור להן את בני הזוג הפוטנציאליים שלהם, יש אינטואיציה, לכו אחריה, לא להתבייש. אחד הסימנים במערכת יחסים טובה בעיניי זה שאתם לא רק צומחים ביחד, אתם גם צומחים בנפרד. אני מרגישה שמאז שהכרתי אותו אני ממש מתפתחת בקריירה שלי, הוא נותן גב, אני נותנת לו גב. אני ממש שמחה שזה הגבר שנכנס לחיים שלי".
אומנם אתם שלוש שנים ביחד, אבל התארסתם וזמן קצר אחר כך נישאתם. המלחמה היתה זרז?
"לא יודעת אם זרז, אבל ברור שזה עושה משהו לקשר. עברנו המון במלחמה, זה מאוד מחבר. אתה מבין שכל הריבים זה שטויות, זה שם ספוט על מה חשוב – באהבה, בקריירה, במשפחה. פעם ראשונה בחיי שהייתי בחרדת חיים אמיתית לבן אדם. אין יותר חזק מזה, זה הפך אותנו למשפחה עוד לפני החתונה. עברנו כל אחד בנפרד את המלחמה, זה לא פשוט, ואז טסנו, לחזור להיות ביחד עשה לנו טוב, ואז הוא הציע לי, וזה היה ממש מרגש. כל היום הסתכלתי על הטבעת. אני ממש מאושרת שיש לי אותו, הוא גבר מדהים".
עברתי את הדבר הזה, והנה, יש חיים אחרי
"לא הילדה מהתוכנית, לא קורבן תקיפה מינית, לא קאמבק אחרי עשור, במלחמה בין צל לאור, יש לי את הזכות לבחור", אלה היו המילים שהוסיפה המבר (26) לשיר "ויקיפדיה" של חנן בן ארי שביצעה במהלך העונה השמינית של "הכוכב הבא", בה הגיעה למקום הרביעי. עשור קודם לכן השתתפה בתוכנית הכשרונות "בית ספר למוסיקה", ולמרות החשש, הצליחה להתפתח מ"הילדה מהתוכנית" לזמרת-יוצרת שהיא היום. 
"אני זוכרת שאמרתי לחברה, אולי 'בית ספר למוסיקה' היה השיא של הקריירה האמנותית שלי? זאת חוויה ממש קריטית בעיצוב שלי כאדם בעולם. אני תמיד שואלת את עצמי, האם הייתי עושה מוזיקה אם לא זה, אולי החיים היו לוקחים אותי למקומות אחרים, זה עשה לי זירוז כזה של הלידה של עצמי כאומן. שם הבנתי שאני רוצה להשמיע את הקול שלי לא רק בשירה, שיש לי מה להגיד במוזיקה, אז התחלתי לנגן, לכתוב ולהלחין, ואז בגיל 17 הקלטתי אלבום ראשון. אחרי הצבא, הוצאתי אלבום נוסף שהשקעתי בו מכספי. יצאו כמה שירים כבר, ואז התחילה הקורונה, גנזתי חלק מהאלבום הזה, ופה הייתה נקודת המפנה עם 'הכוכב הבא'".
איך החלטת לחזור לריאליטי?
"אני אחרי 'בית ספר למוסיקה' אמרתי שיש שני דברים שאני נשבעת לא לעשות יותר – ריאליטי ופוני, והנה אני היום, עם פוני ואחרי עוד ריאליטי. בקורונה הכל נגמר, אין עולם תרבות ואין מוזיקה, אז עבדתי בכל עבודה אפשרית, בבר, מטפלת בילדים ומזכירה ותוך כדי זה הופעתי בברים קטנים. ברגע שהבנתי שהפעם זה לא לאירוויזיון והפרס הוא על מיליון שקלים, בתור מישהי שבאותו זמן הייתה לה הלוואה של מאה אלף שקל בבנק, הייתי כזה, 'אוקיי, העולם התחרפן'. הייתי בנקודה שלא הבנתי מה אני עושה עכשיו. ופשוט הלכתי עם האינטואיציה שלי. ואמרתי לעצמי, תחזרי למקום שבאת ממנו בתור מי שאת היום. ובאמת הדבר היה לעשות שירים מקוריים, אמרתי להם אני לא הזמרת הכי טובה, אני לא הזמרת הכי יפה, אני לא הרקדנית, זה מה שאני יודעת לעשות, אני כותבת שירים. קיבלתי את המתנה הזאת, קיבלתי את החשיפה וזה טרף את הקלפים מבחינתי. זה היה צוהר. רציתי להישמע, רציתי להראות, כל פרק שבאתי עם שיר מקורי היה הניצחון שלי".
בחרת לבצע באודישן את "פעם את לילה", שנכתב על תקיפה מינית שעברת. איך היה עבורך להיחשף אינטימית בכזו במה רחבה?
"הרבה זמן לא יכולתי לצפות באודישן, קשה לי לראות את זה, אבל לפני הכל אני רוצה להגיד שאני לא חושבת שכל אחד שמגיע לתוכנית צריך לפתוח דברים. אני באתי כשאני כבר בטיפול ומלווה על ידי מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שעושים עבודת קודש. הייתי במספיק מסוגלות לבוא ולדבר על זה, לא הייתה לי ממש חשיבה מוקדמת של 'אני הולכת לפתוח את הסיפור הזה', ופשוט כששאלו אותי על מה כתבתי את השיר אמרתי את האמת, ושמתי את החולשה שלי בפרונט. היה לי חשוב לדבר על היום שאחרי. בסוף, כשאתה עובר משהו שהוא קשה, הוא קורה והוא עובר. החיים שאחר כך בעיניי זה הדבר, היה לי חשוב לבוא ולהגיד – אני עברתי את הדבר הזה, והנה, יש חיים אחרי. הם יכולים להיות מאוד לא פשוטים, אבל אפשר להתגבר, תמיד יש יום אחרי הלילה".
אנשים מרבים להשתמש בביטויים כמו "רצחו לה את הנפש", ובכך מחליטים עבור קורבן התקיפה שנגמרו לה החיים.
"וזה לא נכון, אנשים חיים את החיים, מתחתנים, מביאים ילדים, מקימים משפחות. היה לי חשוב להביא את המקום הזה כי הרבה פעמים מביאים את הפנים המטושטשות ונכנסים לקרביים של הסיפור, אבל הסיפור הוא לא העניין. העניין הוא חינוך, לחנך אנשים איך להתמודד, איך לחיות את החיים. אי אפשר לנצח את כל החרא בחיים, אבל חשוב מאוד לדעת למי לפנות".
למי פונים?
"לא תמיד ללכת לדבר ישר עם החברה הכי טובה זה דבר חכם. זה כאילו מתבקש, ואני לא שופטת אנשים שעושים את זה, אבל חשוב ללכת לאנשים שזו ההתמקצעות שלהם, שידעו להגיד לך את הדבר שצריך לשמוע, שידעו ללוות אותך, זה ממש קריטי בשלבים הראשונים".
אני מניחה שניסו לדלות ממך את הסיפור עצמו.
"כן, ולא נכנסתי לפרטי הפרטים ואני גם בחיים לא אדבר על זה. מבחינתי, השיר כלשעצמו הוא כבר מאוד חשוף, ואת צריכה להיות קשובה לעצמך מאוד. הרבה פעמים בנות שהן בלי ליווי מדברות בתקשורת, אני לא יודעת כמה זה עושה איתן חסד. אני חושבת שגם בתקשורת יש חשיבות לשמור על נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. לא להיכנס להם לקרביים'".
איך היו התגובות אחרי שידור האודישן?
"כשזה שודר דפק לי הלב ממש. כי זה לא רק שלי, יש לי גם הורים, אחים, ובסוף באו אליהם ושאלו אותם דברים מאוד אישיים על הסיפור שלי, וזה לא מתאים. חששתי לפני שהתוכנית עלתה, אבל זה היה מעמד מאוד מכובד. קיבלתי המון תגובות גם מגברים, בסוף המספרים בפגיעות מיניות בילדים עד גיל 12 הם זהים בין ילדים לילדות. אני יודעת שאנשים משתמשים בזה בטיפול, אני יודעת על שיעורי ספרות שניתחו את השיר הזה, מלא בנות עשו קעקועים עם הטקסט, זה ממש מלווה אנשים בתהליך של ריפוי. אם הצלחתי להשאיר משהו בעולם הזה שהוא, בלי לזלזל, מעבר לשירים יפים על אהבה ופרידה, אז זה הריפוי שלי".
זו מתנה קטנה שהצלחתי לתת
בתחילת המלחמה קיבל "פעם את לילה" משמעות נוספת, כשנבחר ללוות את קמפיין "כל ישראל דגלים" של קשת 12. המילים שכתבה המבר על התקיפה שעברה, ביניהן 'שמש תעלה בך, ארץ מתוך החורבן', נשמעו אחרת כשברקע אירועי 7 באוקטובר. "כשראיתי את התשדיר, וראיתי את המילים משנות את הצורה שלהן, משיר על נפש פצועה לשיר על ארץ פצועה. זה היה מטלטל. אני מתרגשת שהייתה לי את הזכות, שהוא יהיה שיר שמבטא איזה משהו של 'יש המשך', 'יש אחרי'. לראות את זה עם הדגלים – הכל התערבב לי בהכל, האישה שבי עם הישראלית שבי עם היהודייה שבי, עם הארץ שלי והגוף שלי והנפש שלי. זו מתנה קטנה שהצלחתי לתת, וזו תחושה טובה, מרגשת".
את חווית את 7 באוקטובר כאזרחית, כמוזיקאית וגם כאשת מילואימניק כשבן זוגך, נדב, יצא למילואים.
"החיים שלי התהפכו, כמו של כולם. נדב ישר התחיל מילואים, 5 חודשים, אני עברתי להורים ולא הפסקתי לבכות, בכיתי בטירוף, ואז נכנסתי לאיזה מצב שאני מכירה בעצמי, מוד הישרדותי כזה. לקחתי את גיטרת הנעורים שלי ונסעתי איתה, בלי מיקרופון, בלי נגנים, פשוט הופעתי כמו משוגעת. שלוש הופעות ביום. מפונים, פצועים, לחבר'ה של הנובה, משפחות החטופים, קיבוץ בארי, ים המלח. לא נתתי לעצמי להיות בבית. זה לא היה רק ממקום של נתינה, אלא גם ממקום של אני לא יכולה להישאר עם המחשבות שלי כשהאדם שאני הכי אוהבת בעולם נלחם".
איך היו ההופעות בתוך מלחמה?
"היה בזה משהו נוודי, להסתובב עם הגיטרה, ילדים רצים, חלק צובעים בטושים על הרצפה, חלק מהמבוגרים בצד עם קפה וסיגריה, ויש איזה חמישה שמקשיבים לך, ילד רץ אלייך מתיישב על הברכיים שלך כשאת עם הגיטרה, ממשיכה לשיר. לא אשכח את זה בחיים. זה הרגיש כמו השבעה הכי גדולה בעולם. בכל פעם שבאתי אמרת להם, 'הלוואי שלא אבוא לפה יותר'. וזה לא רק החיים שלהם, זה החיים של כולנו. בבניין שלי בנתניה יש את משפחת חן, של סמ"ר איתי חן זכרו לברכה, שהאמהות שלנו חברות. אין מישהו במדינה הזאת שאין לו קשר, וזה לא נתפס שעדיין יש חטופים בעזה".
את מופיעה בכיכר החטופים, הגעת לעצרת שהיתה ביום האישה שהיתה טעונה מאוד.
"אני חושבת שכל בן אדם עם לב יסכים איתי, זה לא קשור לעמדה פוליטית, כולם צריכים לתמוך במשפחות החטופים. כשאני מגיעה לכיכר אני פוגשת שם את כולם, מכל הקשת הפוליטית, אני באה מבית מסורתי-דתי, פדיון שבויים זה הבייסיק של הבייסיק ביהדות. ותנו אהבה לאנשים האלה, תחושה שאתם איתם, כל מי שיש לו לב פועם, יודע שאתה צריך רק לתת לכל מי שנפגע את כל האהבה והתמיכה. ואני ממש מקווה שידאגו לאנשים האלה. אני רואה יוזמות אזרחיות מטורפות, אני מקווה שגם המדינה תדע לקחת אחריות על האנשים האלה ולעזור להם כמו שמגיע להם, יש פה עם יפהפה. יש לפוליטיקאים הרבה מה ללמוד מהעם הזה, מגיע לנו הרבה יותר טוב. לכולנו".
אני עושה מה שנכון לשירים שלי, לא לי
עם החזרה לשגרה, המבר שבה לעשייה ענפה. כיום היא מככבת בתפקיד ראשי במחזמר "אהבה ממבט ראשון" בתיאטרון הארצי על פי שיריו של אריק איינשטיין ועובדת על סרט חדש. האלבום השלישי יושק ב-15.7 בהופעה בבארבי, בה תארח את קורין אלאל, ותבצע את השיר החדש "בגלמה וכינור" שכתבה ביחד עם דודו טסה. "זה ממש חלום שמתגשם. דודו הוא מהבולטים שבאבות המזון המוזיקליים שלי, אני ממש מרוגשת מהחיבור הזה".
איך נולד החיבור?
"זה התחיל בשיר שכתבנו ביחד לאריק סיני, ואז כשנרגע המצב, טסתי לנופש בתאילנד, הייתי על החוף, ופתאום קפצה לי הקלטה קולית מדודו, 'יאללה, בואי נכתוב שיר'. השיר נכתב בהתחלה לזמרות אחרות, באנו כיוצרים להציע את השיר".
לרוב זמרים מבצעים שגם כותבים שירים יעדיפו לתת לעצמם את הבמה.
"אני עושה מה שנכון לשירים שלי, לא מה שנכון לי. השירים אצלי במקום הראשון, לפניי. זאת האמת. ואם אכתוב שיר והוא יהיה הכי יפה בעולם בעיניי אבל אחשוב שמישהו אחר יעשה את זה יותר יפה ממני, אתן לו את זה".
ובסוף זה הפך להיות שיר בביצוע שלך.
"שרתי אותו, וזה היה ברור שזה שלי, זה גם ממש התחבר בטקסט. ודודו עשה איתי תהליך יפה, כתיבה מאוד יומיומית בלי יותר מדי דימויים. אני ממש שמחה להיות אדם שמתרגש מלעבוד עם האנשים שאני אוהבת את המוזיקה שלהם, למשל בבארבי אני אארח את קורין אלאל המושלמת, שאני ממש מעריצה. פניתי אליה, והיא אמרה 'שי את מצוינת, אני אבוא'. מבחינתי לבחור שירים מהרפרטואר של קורין אלאל זה וואו, ואני מארחת גם את גל ניסמן, אני מתה על פול טראנק, ויהיה עוד שיתוף פעולה באלבום שאני עוד לא יכולה לחשוף אבל הוא עם אחד הזמרים הכי מצליחים שיש".
את בטווח הגילים של נועה קירל ואנה זק, ואת בז׳אנר אחר. את מרגישה באיזושהי תחרות איתן או בעלת ביקורת על מוסיקת הפופ?
"מה זה לא. אני חובבת פופ, עושים שירים מעולים בפופ. זה פשוט משחק אחר. זה כאילו שאני משחקת כדורסל והן כדורגל, איך אפשר בכלל להשוות? אני שמחה שאנחנו רואים יותר זמרות יוצרות, זמרות בכלל, זה מלהיב אותי. לגבי קנאה, יש לפעמים קנאה, זה חלק מהמקצוע, אבל זה מאוד מדרבן אותי. אם אני שומעת שיר ממש טוב, אני שואלת את עצמי 'איך את עושה משהו כזה שהוא שלך?'. אני משתדלת כמה שיותר להתרכז בעצמי, כי אני מתכוונת לרוץ הרבה זמן, ואני לא רוצה לרוץ לרוחב, אלא לאורך".
היום את משתתפת במחזמר משירי אריק איינשטיין, שהשירים שלו לגמרי שרדו את מבחן הזמן.
"השירים הכי יפים בעולם הם של אריק איינשטיין. מרענן עבורי כיוצרת לפגוש את השירים של אריק, כי הוא באמת הישראליות בהתגלמותה, הוא כתב את השבר ואת הנחמה בצורה הכי טובה שיש, כל שיר שלו נשמע הכי רלוונטי בעולם. גם ברמת השפה והפשטות שלה. המחזמר מתרחש בתל אביב, חודשים ספורים לפני מלחמת יום כיפור, זה מין משולש אהבה שנרקם בין הדמויות של עדי אלון, דיאנה גולבי ושלי. וגם דברים שקשורים במלחמה שעומדת לפרוץ, וזה יצא ממש רלוונטי לתקופה שאנחנו חיים בה".
המאפרת שאלה לאיזה אירוע אני מתאפרת. עניתי "לחתונה שלי"
בין הרגעים הקשים שבחודשי המלחמה לבין החזרה לשגרה וההתחלות החדשות, היה היום המרגש לפני חודש וחצי שבו המבר החליפה נדרים עם בן זוגה, בלי מצלמות ובלי להחליף 3 שמלות. "התחתנו במטע זיתים חקלאי של המשפחה שלו וזה היה אנטיתזה לחגיגות הגדולות שאני רגילה להן בקריירה שלי. אני כל הזמן חוגגת את היצירה שלי, ונדב הוא אדם פרטי ויש לי המון ריספקט למי שהוא. רצינו שזה יהיה שלנו, היו שם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, 50 אנשים. והיה בזה גם משהו מרגש למשפחות, כי קשה עד הסוף ליהנות בתקופה הזאת, ואמרתי, יאללה, מגיע לנו יום אחד להיות באיזו שמחה שלנו. לא היה לי דיג'יי בחתונה. תוך כדי הריקודים רצתי והחלפתי שירים, זה היה הכי מהמם בעולם. כיף מאוד להתחתן ככה. ממש ממליצה לאנשים לעשות חתונה קטנה".
אז לא היית בריידזילה?
"עד כדי כך ששכחתי לקבוע עם המאפרת הקבועה שלי. כשהתאפרתי, המאפרת שאלה אותי לאיזה אירוע אני הולכת, ואמרתי לה 'לחתונה. החתונה שלי'. אני שומעת על בנות שמתחתנות ונורא סובלות בחתונה, כי את תקועה בתוך שמלה עם איזה מחוך שלא נוח לך, אני קניתי שמלה ארבעה ימים לפני החתונה, רציתי להרגיש משוחררת, לא להרגיש שהשמלה זה עניין. לא עשיתי שום דיאטה ואני מכירה בנות שהן בהרעבות לפני החתונה שלהן, אני לא במקום של הנעורים שמחפש להיות הכי רזה ולהילחם במבנה גוף שלי".
ביום יום זה כן מפריע לך?
"אני אישה בתחום שהוא פרונטלי והרבה פעמים אני לא מרגישה שאני רוצה שיראו אותי, התמודדתי בחיי עם עניין של ביטחון עצמי וקשה שלא, כשאת מוסללת מגיל אפס להיראות בצורה מסוימת, לשקול מספר מסוים. את כל הזמן מקבלת על זה ריקושטים, אם שמנת, אם רזית".
כשאת קמה בבוקר ומסתכלת במראה, את לא אוהבת את מה שאת רואה?
"ברור שלא. מי כן? אני לא גדלתי בתחושה שאני יפה, הייתי ילדה מאוד רזה וקטנה והיה לי פוני שהסתיר את העיניים ומשקפיים, ואחר כך ב'בית ספר למוסיקה' זה לא תמיד היה פשוט, הגעתי בגיל 13, הייתי יותר גבוהה ויותר מפותחת מהאחרים, קיבלתי על זה ריקושטים וזה משפיע. הייתי ילדה ואז נערה והגוף משתנה, ואני לא המודל הקלאסי. לא כל בגד יושב הכי יפה ולפעמים את עובדת עם אנשים מתחום הסטיילינג שהם מהממים ואין להם כוונות רעות, אבל יצא לי לשמוע מאז שאני בת 14 'איך מאריכים אותה? איך מצרים אותה? מה נעשה עם הקציצה הזאת? איך מקטינים אותה?' מה אני אעשה? כשאני יושבת אז יש לי קפל בבטן".
שזה ממש דבר טבעי.
"כן, אבל כשאת בחורה וסטייליסטית שרואה אותך אחרי 'הכוכב', אומרת לך "עלית איזה 5", זה מערער. או שבזמן 'הכוכב', מישהי כתבה לי 'איזה כיף לראות בנות שנראות כמוך על המסך', והייתי כזה – 'מה זה בנות כמוני? איך אני נראית? זו מחמאה? זה עלבון? מה אני אמורה להרגיש לגבי הדבר הזה?'. הייתי שמחה שהמראה לא יהיה הדבר שיכול לחרב או לעשות לי את היום, אבל זה בלתי נמנע שלפעמים לא יבוא לי שיראו אותי או שיצלמו אותי. אבל באמת, בנות כל כך מוסללות מגיל צעיר לשנוא את עצמן, כי זה משתלם לכל כך הרבה חברות. בן הזוג שלי צוחק על זה ששמפו לגבר זה '1 פלוס 2 פלוס 5 הכל כולל הכל לגבר המושלם החתיך והשעיר שאתה', ואצל אישה זה שמפו לשיער פגום, קרם גוף לעור יבש, מסקרה שתאריך לך את הריסים, שפתון שיעבה לך, טיפול שימצק אותך, הזה שירים אותך, שישאב אותך. תמיד נותנים לך תחושה שמשהו מקולקל, משהו לא מספיק. עם הזמן יותר נוח לי ואני יותר מנסה לקבל את עצמי, אבל זה יהיה שקר להגיד שאני שלמה עם איך שאני נראית. זו עבודה".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: קורין סוויד | איפור ושיער: אלכס סיבקוב | הפקה: טל פוליטי