משפחתו וחבריו הקרובים של יגאל שילון, שהלך לעולמו בגיל 78, נפרדו לאורך היום מאיש הטלוויזיה והבידור שגרם לרבים מאיתנו לצחוק על הכורסה מול הטלוויזיה בסלון.
אחיו הגדול דן שילון התייחס בתוכנית "שש עם עודד בן עמי" למעידתו של יגאל בביתו לפני מספר שנים, שהותירה אותו משותק ומרותק לכיסא גלגלים. "זה היה בהחלט קשה, אבל אני השתאיתי ועדיין משתאה מעוז הרוח שלו ומהיכולת שלו. הוא לא עמד על רגליו, אבל מנטלית הוא עמד על שתי רגליים". שילון ביקש לציין: "אני אסטה לרגע מהעצב, ההלם והצער המשפחתי האישי שלי, כי אנחנו במלחמה עם מאות הרוגים ואלפי פצועים. האסון הפרטי שלנו מתגמד ליד כל האסונות האלה כשפוגעים בכל כך הרבה משפחות ואנשים. אני מתבקש לדבר על יגאל ועל חיוכים, וקשה לי".
"יגאל, אני וסבתא שלנו חיינו בחדר אחד יחד במשך 15 שנה", נזכר שילון. "אני זוכר אותו מגיל 4 בערך. שכן שלנו היה לוקח אותו בעיקר בשבתות לחצר שלהם ומביא חבר'ה מסביב בני 10 ו-14, שהיו חדים חידות מתמטיות לילד. הוא פתר הכול לקול מחיאות כפיים. לימים, אימא שלנו לא ראתה בעין יפה שהבן הבכור הלך לתקשורת. זה לא מקצועי. הוא היה צריך להיות מהנדס, רופא או עורך דין. היא הכריחה את יגאל ללכת לטכניון לעתודה האקדמית, הוא סיים בהצלחה, וביום שהוא סיים הוא בא אליה הביתה עם הדיפלומה הממוסגרת עם פטיש ומסמר, תקע לה על הקיר ואמר לה: 'רצית מהנדס, בבקשה. אבל אני במאי'".
"בכל הגדרה שיש במלל העברי לא אמצא מילים לחיבור בינינו", אמר חברו הקרוב אלי יצפאן ל"מהדורת היום" עם עמליה דואק ועופר חדד. "זה מישהו שאסף אותי מאולפני הרצליה, שאל אותי 'אתה יודע לעשות מתיחות?', עניתי לו שכן, וכמובן שלא ידעתי. התחלנו לעשות מתיחות לחברות, לא לטלוויזיה בכלל. איכשהו זה התגלגל והתחיל 'מועדים בשמחה' בערוץ הראשון, עם 3,000 אחוזי רייטינג כמו בברית המועצות. משם זה התגלגל לערוץ 2. כברת הדרך הארוכה הזו, כמעט 12 שנים ביחד, עונה אחרי עונה, זה כבר מגלגל אותך לרמה שאני מכיר את הילדים שלו. אותו הדבר גם הילדים שלי נולדו לתוך התוכנית הזו".
הקומיקאי הוסיף: "בצעירותי לא היה לי גבול, והוא לקח את חוסר הגבולות הזה ותרגם אותו למתיחות. לא הייתה דמות שלא עשיתי במתיחות האלה. גם אם לא ידעתי מה עושה הדמות הזו, למדתי אותה תוך כדי המתיחה. היה בינינו קשר וחיבור מטורף כמו של אבא ובן, והייתה הערצה מטורפת אחד לשני. לא היה עורך וידאו קומי מקצוען כמו יגאל. אין דבר כזה. היו לו שני חדרים שאסור היה להיכנס, חדר העריכה והמשרד שלו. רק אם אתה עובר סריקה עם מגנט. המשרד שלו היה משהו מרגש. כל הרייטינג של כל התוכניות וכל העונות היו על הקיר עם צבעים. נתוני הרייטינג היו מטורפים - 32%, 38%, 34%, והוא ידע לקחת את התוכנית הקטנה הזו ולעשות ממנה משהו גדול. עם הסיגר הזה ביד, הוא היה גדול מהחיים".
טוביה צפיר סיפר כי "נוסף לתכונות הקלילות ולהומור, היה לו גם פרפקציוניזם ושאיפה לשלמות שהיו ראויים להערכה והזדהות. המקצועיות שלו לא ידעה גבול. היו בינינו מומנטים אישיים חמים שלא אשכח. היה קל מאוד לאהוב אותו ולחבק אותו. איש טלוויזיה בכל רמ"ח איבריו".