הטריק בסרט ביכורים הוא לא תמיד להדהים, אבל רצוי בהחלט להרשים. ולא צריך הרבה, רק צמד שחקנים מוכשר, תסריט טוב, יד מקצועית מכוונת ורגש במשקל כבד. אה כן, ושווה להוסיף לנוסחה הזו בדיחה ואיזו אמירה או שתיים על מצבו הבלתי נסבל של דור הצעירים הנוכחי ואז סיכוי גבוה שיש לכם להיט ביד. ענת מלץ הקשיבה לשיעורים האלה, ועם סרטה הראשון "נדל"ן - סיפור אהבה" יש לה את הלהיט המיוחל. ובניגוד לפסקה הגרנדיוזית הזו, סרטה של מלץ הוא דווקא אחד הצנועים, הקומפקטיים והמוקפדים שנראו לאחרונה על המסך. לא קורה בו הרבה אבל מה שכן קורה, מספק את ליטרת הסנטימנט, הכיף וההומור הנחוצים.
בעלילת "נדל"ן - סיפור אהבה" אנחנו פוגשים את תמרה ואדם, זוג תל אביבי, צעיר, נשוי והריוני. תמרה עומדת ללדת בכל רגע אבל המצב הכלכלי של השניים דוחק אותם לפינה ומביא אותם לפתחו של סיוט תל אביבי אופייני: לעבור לעיר אחרת, ובמקרה הזה - חיפה. הסרט מלווה את הזוג במסע שלו לחיפוש אחר דירה להשכיר בעיר השוכנת למרגלות הר הכרמל, שם הם פוגשים טיפוסים שונים, בעלי דירות חסרי נימוס וגם מתמודדים עם משברים אישיים וזוגיים. מלץ מעבירה את שתי הדמויות הראשיות שלה "רודטריפ" ארצישראלי עם הומור חמוד, דיאלוגים שנונים ומשחק משכנע.
הליבה של "נדל"ן - סיפור אהבה" היא מן הסתם הסיפור הצנוע, אבל הוא לא יכול היה להתקיים בלי שני השחקנים הראשיים שלו. לייב לב לוין ("מישהו יאהב מישהו") וויקטוריה רוסובסקי ("הד קולך") פורעים את השטרות ומחזירים למלץ בריבית דריבית עם תצוגת משחק סופר משכנעת ובעיקר - מאוד מצחיקה. הדינמיקה בין השניים נוטפת אותנטיות, והדיאלוגים המושחזים של מלץ עוזרים לכל הדבר הזה לקרות ולהיות אפקטיבי ומספק. בגזרת הכימיה, הליהוק קלע בול והתוצאה ניכרת. את התמונה משלימה שרה וינו-אלעד שמגלמת את אמו של אדם, ומתפקדת בתור מצפן זוגי אך לא הכי מוסרי. מין אוראקל ג'דעית שדוחפת את כל העניינים קדימה כי הבן שלה לא.
"נדל"ן - סיפור אהבה" אינו סרט מושלם, והוא סובל מסוף טיפה מחופף ואפילו צפוי (שנרמז עוד הרבה לפני כן). ובכל זאת, בצפייה בו נשכחת העובדה שמדובר בסרט ביכורים. מלץ סגננה טקסטים קולעים למצב הביש של הצעירים בישראל, ומצוקת הדיור המתמשכת והבלתי נגמרת. הסרט מבוסס באופן רופף על החיים האישיים שלה, והחיבור הזה מורגש. הסרט גם זכה בפרס לסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, מה שעוטף אותו בפרסטיז'ה נכספת ומעלה את הרף בכל הנוגע ליצירות הבאות שלה. אם היא תשמור על הקו האומנותי של סרטה הנוכחי - עדין, קוהרנטי, רגיש ואותנטי - היא תעלה על דרך המלך.
כיף שיש סרטים כמו "נדל"ן". ממבט על נראה שהוא לא מתאמץ בכלל לספר את הסיפור שלו, כי זה קל להזדהות עם הדמויות ועם המסע הרגשי המטלטל שלהן. לפעמים מספיק מבט אחד בעיניים כדי להבין מה עובר עליהן. תוספת ההומור, שבאמת מגלגל מצחוק, היא לא מובנת מאליה - והטכניקה הזו, של ערבוב דרמה בקומדיה ולהפך היא לא פשוטה בעליל. אבל מלץ מצאה את נקודת האיזון האולטימטיבית, והסרט מצליח לנוע בין רגעים עצובים ומקוממים, לבדיחות אפקטיביות שמורידות לו את סף הרצינות והחשיבות העצמית.
ב"נדל"ן - סיפור אהבה" יש המון פאן אומנותי שמזכיר למה הקולנוע הישראלי אהוב. לא רק כי הוא מכאן והקהל המקומי מאמץ אותו ללא תנאים. אלא גם כי הוא רגיש, כי הוא אמיתי, מצחיק, נוגע וגם פוגע. טכנית, הסרט מרגיש ארוך במקצת, אבל מדובר בעניין פעוט שלא באמת פוגם בחוויית הצפייה. בכל זאת, מיליניאלים עייפים ייהנו ממנו, הבומרים ירימו גבה אולי - אבל כל חובב קולנוע ישראלי, ולא משנה מאיזה דור, יעריך אותו.