הפרק הרביעי בסדרה "הראש" נפתח עם קריין החדשות ברדיו שמדווח על "חילוקי הדעות בין ראש השב"כ לראש הממשלה שנסבו בחודשים האחרונים גם על סוגיית הכנסת מזוודות הכסף לחמאס". השורה הזו, כמו עוד סצנות בדרמה הביטחונית החדשה של קשת 12, מכווצת את הבטן וגורמת לצופה לתהות אם מדובר בדוקו על היחסים העכורים בין נתניהו לרונן בר או שמא בסדרה עלילתית שמתכתבת (כך רצה הגורל) עם הכותרות מהמציאות.
אחרי דחייה של יותר מחודשיים, עלתה הסדרה בחודש שעבר בתזמון לא פחות ממבהיל - יום אחרי שנתניהו הודיע לראש השב"כ כי החליט לפטרו "בשל חוסר אמון מתמשך". בסדרה עצמה, שיצרו רון לשם, עמית כהן, דניאל אמסל ואופיר לובל, מגלם יהודה לוי ראש שב"כ שמתמודד עם דליפת מידע חסרת תקדים בארגון, שמעמידה את סוכניו ואת ביטחון המדינה בסכנה.
"צילמתי את הסדרה עוד לפני שפרצה המלחמה", מספרת השחקנית יעל אלקנה, שמגלמת בסדרה את דמותה של ילי נוריק, גאונת סייבר, עבריינית מורשעת וגם היחידה שיכולה להציל את המצב. "זה הזוי כי אתה קורא תסריט ואתה אומר מה הקשר בין זה למציאות? איפה זה תופס אותנו בכלל? ואז הכול קורה. 'הראש' זה הסיפור של המדינה שלנו כרגע".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בפרק הזמן שחלף מאז הצילומים ועד השידור של "הראש", אלקנה הספיקה לא רק לגלות עד כמה התסריט קרוב למציאות ולחשוש ממחבלים ליד ביתה בתל אביב - אלא גם לאבד בן משפחה בלחימה בעזה, ללדת הרחק מעבר לים, ולהתמודד עם שאלות הרות גורל על החיים כאן - ולגלות שהאופטימיות עדיין קיימת אצלה, למרות הכול.
"שמחה שהלידה קרתה לי ככה"
הלידה של בתה אביגיל התרחשה לפני חודשיים וחצי, בצד השני של העולם, בסביבה זרה מלבד המשפחה הקרובה. אלקנה ובעלה, השחקן תומר מחלוף, טסו לפגישות עסקיות בלוס אנג'לס בזמן שיעל כבר הייתה בחודש תשיעי, והכינו את עצמם לאפשרות של לידה הרחק מהבית: "אני ידעתי שיש סיכוי שזה יקרה, 50-50. חלק מההכנות שלי היו בארץ וחלק מההכנות שלי היו שם. כאן ידעתי מי הרופא שלי ושם ידעתי מי הרופא שלי. כאן הייתה לי דולה ושם הייתה לי מי שאני צריכה, ידעתי באיזה בית חולים אני אלד כאן וידעתי באיזה בית חולים אני אלד שם. אמרתי 'מה שיהיה – יהיה'. שליטה בנושא אין לי", היא משחזרת.
"בסוף ילדתי שם אבל אני שמחה שזה קרה ככה. יש משהו דווקא מעניין בחופש שהייתי בו, אני חושבת שאולי בארץ מהבושה שאולי מישהו מכיר אותי בבית חולים - אולי פחות הייתי מאפשרת לעצמי לצרוח או להיות עירומה בלידה כמו שהרשיתי לעצמי שם".
עד כמה הכנת את עצמך לרגע הזה?
"הייתי רגועה, אני מהאנשים שסומכים על עצמם ואני גם מאוד סומכת על תומר. אז אמרתי לעצמי שהכול יהיה בסדר, לא הייתי בלחץ או בחרדה, אבל כן הכנתי את עצמי. כן עשיתי קורס הכנה ללידה וקורס הנקה, והתעניינתי עם חברות שלי איך מתמודדים ומה עושים, אבל בו-זמנית הייתי רגועה".
בין החברות את נחשבת בהורות מאוחרת או באותו זמן פחות או יותר?
"אני נחשבת בין הראשונות. יש לי שלוש חברות טובות שילדו, אבל יש לי כמה חבורות אז אני יחסית ראשונה, וזה אבסורד. אני בת 32".
למה, מרגיש לך מאוחר?
"לא יודעת, בתחושה שלי בגיל 32 פתאום אני מסתכלת על עצמי ואומרת - בואנ'ה, אני אדם מבוגר".
היא לא זוכרת מי זרק ראשון לחלל האוויר את השם "אביגיל", אבל בשלב מסוים כבר היה ברור לשניהם שאין ברירה אחרת. "זה התחיל בצחוק. כשהיא הייתה בבטן, נמאס לנו לקרוא לה בכל מיני כינויים שנותנים כמו סומסום או בוטן. בא לי לדבר איתה כמו אחות שלי. אז אמרנו 'יאללה, נדבר איתה כאילו זו אביגיל'. חשבנו בדרך על מלא שמות אחרים, אבל כשהיא יצאה זה היה ברור. כבר לא הייתה אפשרות אחרת".
בזמן שאנחנו מדברים, את מתרגלת אימהות טרייה. איך הולך?
"זה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים. לא משנה כמה אמרו לי 'את לא מבינה איזו אהבה'. ואני כזה – 'כן כן, איזו אהבה, איזה יופי'. רק עכשיו, כשהיא הגיעה לחיים שלנו, אני לא מבינה איך זה הגיוני שיצור שלא היה קיים עד היום, לא היה אותה, הפך להיות כל החיים שלי. זה מטורף. והנה, עכשיו אני שומעת אותה שוב בוכה אבל בעלי תומר ניגש אליה", היא אומרת בשיחת זום שאנחנו מקיימים.
"חיכינו בפחד לשמוע 'אללה אכבר' בת"א"
נוצר מצב שיש לאביגיל אזרחות אמריקנית וגם תהיה לה זכות הצבעה בבחירות בארצות הברית. זה מעודד בימינו?
"זה דווקא מגניב. תראה, בישראל יש תחושה קשה של הישרדות ושל פחד ודברים שאנחנו כבר רגילים אליהם. כשאתה מגיע לשם, זה פשוט לא קיים וזה מתבטא ברמת איכות החיים. אבל עבורי, ב-7 באוקטובר, כשהיה פתאום פחד אמיתי לאבד את המדינה - אני זוכרת שכשתומר העיר אותי באותה שבת הוא אמר לי 'מאמי, נראה לי שכדאי שתקומי כי יש מחבלים על טנדרים בישראל'. אני זוכרת שזה גרם לנו לסגור את התריסים בבית, וחיכינו בפחד לרגע שנשמע 'אללה אכבר' ברחוב גאולה בתל אביב. התחושה ההיא, שהבית יכול להיאבד, לא תצא לי מהראש. אז לעבור לגור בחו"ל כרגע, ואם כולם יעזבו עכשיו, מרגיש לי קצת מסוכן".
אלקנה אומנם לא חושפת את "ענייני העבודה" שלשמם עלתה לטיסה בת 15 שעות (ומאז חזרה וטסה שוב), אך מבהירה כי בשלב הזה אין בכלל מחשבות לעבור ללוס אנג'לס לטובת פיתוח הקריירה. "קודם כול הכול אפשר לעשות מכאן. הקורונה טרפה את הקלפים בתעשייה. כולם מקבלים סלף טייפס (הקלטות עצמיות), אין עם זה בעיה, ואם מישהו רוצה לעבוד בארצות הברית או לנסות את מזלו, הוא לגמרי יכול להיות כאן ולהרגיש שם. אני גם קשורה מדי למשפחה שלי, להורים שלי, לאחותי, קשה לי מדי להתרחק. חמותי, כפרה עליה".
כל המשפחה, שלא תסתבכי עם אף אחד. בהפקות מעבר לים, עד כמה את מרגישה שהיותך ישראלית זה עניין או שיקול כרגע?
"כשהגעתי לא הרגשתי שזה עניין. ככל שהזמן עבר אז אני שומעת דווקא יותר מהסוכנות בארץ שאומרים 'כן, יש בעיה'. כשהייתי שם נחשפתי להמוני יהודים וישראלים בתעשייה ככה שלא הרגשתי בכלל שיש בעיה. אני מניחה שזה בחדרי חדרים ולא מגיע אליי".
בתוך החשש הקיומי, המלחמה חיזקה בקרב חלק ניכר מהישראלים את הרצון לתקוע יתדות, אבל באותה נשימה 80 אלף איש עזבו את הארץ.
"ואני לא שופטת אותם. יש הרבה אנשים שצריכים לקחת רגע אוויר, יש הרבה אנשים שאיבדו יותר מדי והכול כאן מטרגר. יש גם אנשים עם ילדים קטנים שאומרים 'בואנ'ה, אני מפחד לנסוע עם הילדים שלי לגן', אני מבינה את זה. בסוף, ברור שאם כולם יעזבו אנחנו בבעיה. זה המקום שמוביל אותי, אבל אני חלילה לא שופטת אנשים שמחליטים לעבור".
"רק אחרי שמיכאל נהרג, ראיתי שכתב לי"
בתוך המלחמה שעודנה נמשכת, השכול גם דפק על דלת משפחתה שלה. אלקנה איבדה לפני שנה את בן דודה, מיכאל גל, שנפל בקרב בעזה. הבשורה תפסה אותה ביום הצילומים האחרון של סדרת הדרמה "תחריר", שעלתה לפני כחודשיים ב-yes. "פתאום ראיתי שלוש שיחות שלא נענו מאבא שלי, משהו שלא קורה אף פעם. חזרתי אליו, והוא בכה לי בטלפון בטירוף ואז אמר לי 'מיכאל נהרג'. אני זוכרת שהסתכלתי למטה על הרצפה, והיא כאילו בלעה את עצמה. משהו מוזר נורא, כמו ורטיגו. כל מה שהיה לי בראש זה - מה אני עושה עכשיו?"
"אבא אמר לי שההלוויה תתקיים באותו יום בהר הרצל, ואני באמצע יום צילומים אחרון, באמצע הסצנה הכי קשה שעוסקת בתקיפה מינית. אני מנתקת את השיחה ומחליטה לחזור לצלם. המפיקה קלטה אותי, אז אמרתי לה 'תקשיבי, בן דוד שלי נהרג, אני אצטרך לצאת מכאן להר הרצל, אל תגידי לאף אחד'. היא שאלה אותי אם אני רוצה שנעצור, ואמרתי לה 'לא, נמשיך כרגיל'".
למה לא רצית שהיא תספר?
"אין לי מושג, מין אינסטינקט של רגע לעבד בעצמי. אני עוד לא הבנתי, עוד לא 100% האמנתי, וגם אבא שלי היה בהיסטריה ולא ראיתי אותו בוכה בחיים. אני מנסה לשחזר את זה עכשיו כי זה קצת מעורפל לי. על הסט עוד ניסו לשיר לי חמשיר ולתת לי פרחים לרגל סיום הצילומים. אני משחקת אותה כאילו הכל בסדר עם הבגדים של הדמות בתוך המונית בדרך להלוויה ומנסה להבין מה קורה".
"אחד הדברים שהכי עצובים לי זה שנכנסתי לאינסטגרם שלו אחר כך, ואז ראיתי שהוא שלח לי הודעה ובכלל לא עניתי עליה. זה הכי פירק אותי. הוא שלח תמונה שלנו באמבטיה כשהיינו ממש קטנים, ולצד זה הוא כתב: 'עכשיו כשאת מפורסמת והגאווה של המשפחה, נשלחתי למצוא תמונות שלנו כשהיינו קטנים'".
בין מוות ללידה, בין עצב לשמחה, מה התחושות שלך כשאת מרחיבה את התא המשפחתי על הרקע הזה?
"לפני שנכנסתי להיריון היו לי מחשבות על זה, על חששות ותהיות על החיים. מה המשמעות ולמה בעצם. אבל בבסיס שלי אני אדם כל כך אופטימי ומלא תקווה, ומאז שנכנסתי להיריון לא התעסקתי בשאלה הזו בכלל. חשבתי על זה שאני מקימה משפחה, שיהיה פה טוב, אני אדאג לחיים הכי מדהימים שאני יכולה לתת לאביגיל, ולא משנה מה קורה כאן אנחנו ניאבק שהמדינה הזו תמשיך להיות דמוקרטית וראויה לאנשים שחיים בה. יש לנו עם מדהים, זו ממש לא קלישאה בעיניי. מסביבי כולם הכי פסימיים שיש, כן? אבל אני אופטימית".
את הנציגה האופטימית בחבורה בדרך כלל?
"חד-משמעית, במיוחד במשפחה שלי. ואני גם מסרבת להאמין שריבוי האבדות היה לחינם".
"כמות הקטסטרופות והמכות בלתי נתפסת"
גם כשקשה לראות כאן עתיד, אלקנה משתדלת לשמור על מורל גבוה וקשה שלא להידבק ממנה. יחד עם זאת, בכל פעם שנדמה שהתהום לא יכולה להיות עמוקה יותר, המציאות מקבלת תפנית נוספת.
הטיימינג של הסדרה על רקע פיטורי ראש השב"כ - מושלם או בעייתי? מה דעתך?
"בגדול, זה היה אמור להיות טיימינג בעייתי. אם הייתי קוראת את זה על דף - סדרה על ראש השב"כ, על דליפת נתונים ממחשבי השב"כ ומשבר משת"פים בעזה, ובהמשך - אני לא אעשה ספוילרים - זה עוד יותר מקבל חפיפה למציאות, אז הייתי אומרת: 'חבר'ה, זה בעייתי ואנשים לא ירצו לראות את זה'. אבל דווקא אני חושבת שיש משהו בלראות את זה מבחוץ, שהוא גורם לנחת או נחמה מסוימת, נחמת רבים. אתה אומר לעצמך - או-קיי, זה קצת מה שאנחנו חווים עכשיו. זה יעבור, אפשר להתמודד עם זה".
בסדרה אלקנה מגלמת האקרית, ומתברר שהמרחק בינה לדמות לא קצר בכלל: "כל מה שעניין אותי זה לשחק האקרית ושיאמינו לזה כי אני סופר-מאותגרת טכנולוגית. זה מה שהיה נראה לי חשוב בסדרה באותו הזמן. מפה לשם, עכשיו אנחנו נמצאים במקום שכל דבר בסדרה איכשהו פוגש אותנו. זה רק מראה לא עד כמה הסדרה קלעה למציאות, אלא כמה המציאות שלנו הזויה, כמה אנחנו חיים במדינה שכמות הקטסטרופות וכמות המכות שאנחנו מקבלים אחת אחרי השנייה הן בלתי נתפסות. התרגלנו לחיות בלונה פארק ממשלתי ומדיני. כשצילמנו, כל מה שעניין אותי זה לעשות סדרה טובה ולעשות את התפקיד טוב. עכשיו אכפת לי מדברים אחרים".
עד כמה יש בילי ממך?
"כלום ושום דבר. תומר רואה את הסדרה ומתפוצץ מצחוק. הוא אומר לי 'מה לך ולה?' האמת היא שאחותי היא הדמות. לקחתי ממנה מלא דברים - הכובע, המבט החשדן מלמטה, והיא גם הייתה בתפקיד טכנולוגי בצבא, אז מבחינתי הייתה ההשראה לדמות הזו. אבל אם יש משהו דומה ביני לבין ילי, זו העקשנות. היא מאמינה בדרך שלה והיא תלך על זה עד הסוף, גם אם היא שורפת גשרים בדרך ואף אחד לא מאמין לה או תומך בה. אני מזדהה".
עליית "הראש" הציפה שוב את שאלת האסקפיזם - האם לצופה הישראלי יש מספיק מהאקשן, מהאלימות ומהסבל בחיים עצמם, שיעדיף להתנתק מול "הלוטוס הלבן" לצורך העניין ולא מול "פאודה" או "טהרן" כשם קוד לז'אנר שישראל כל כך מצטיינת בו ומייצאת לחו"ל בהצלחה. לאלקנה התשובה ברורה: "אני ראיתי מצד אחד סדרה בנטפליקס שכולה יריות ומוות, ומצד שני אני גם רואה 'הלוטוס הלבן' והכי כיף לי בעולם. אני חושבת שאין לזה משוואה. יש כאלה שפשוט צריכים קומדיה רומנטית דחוף".
סדרה נוספת שאלקנה כיכבה בה, "הטַבָּח", חזרה בעונתה השנייה חודשים בודדים לאחר תחילת המלחמה, בעיתוי רגיש במיוחד, ועם ניקוד שהבהיר כי מדובר בשף תל-אביבי נרקיסיסט ולא בהרג המוני ושיטתי. "יש אפקט לכך שזו הייתה העונה השנייה - אתה חוזר למשהו שאתה יודע במה מדובר. אני לא יודעת אם הסדרה הייתה עולה בפעם הראשונה אחרי 7 באוקטובר ואם זה היה עובר לאנשים חלק בגרון", היא מסבירה.
"למה הדבר ה'טבעי' כל כך קשה?"
בעתיד הנראה לעין, את מתפנה יותר לחיים האישיים כדי להיות יותר אביגיל?
"אז אני קצת קוקוריקו. כשיש לי את הזמן, אני מאוד אוהבת לעבוד אבל אני לגמרי משאירה לעצמי זמן עם הילדה. אם אני ארגיש לרגע שהעבודה לוקחת מהאימהות שלי, אני אעצור. יש לי חברה שחקנית שחזרה לעבוד יום אחרי הלידה, ויש לי חברה שנשארה עם הילד שלה כמעט שנה שלמה בבית. שתיהן האימהות הכי מדהימות בעולם. אין לזה חוקים. יש לי תמיד הכרת תודה לכך שיש עבודה. כשחקנים מכינים אותנו כל הזמן לזה ששום דבר לא מובן מאליו ואתה לא יודע מתי הפרויקט הבא, אז ב-DNA שלי אני מתייחסת לעבודה בתור דבר קדוש".
ומה גילית על עצמך כאימא בתקופה הזו?
"וואו, כל כך הרבה. בוא נתחיל בדברים הטובים: הדבר הזה שהייתי יחסית רגועה בהיריון, נשאר גם אחרי. אני מאוד בוטחת בעצמי והיה כיף לגלות שזו לא פיקציה. אני סומכת על עצמי ויש לי ביטחון לדעת מה נכון ומה לא. כשהילדה בוכה למשל, אני לוקחת אותה ואני יודעת שאני אצליח להרגיע אותה. אולי זה אינסטינקט אימהי, אולי לכל האימהות יש את זה. ועדיין בתוך זה, אני יכולה להיעזר ולשמוע ובהרבה סיטואציות שלא ידעתי איך להתמודד איתן לא התביישתי להגיד 'אני צריכה עזרה'".
"כן גיליתי שהנקה זה דבר קשה מאוד ומורכב. ככל שאני מתעמקת בזה יותר, או שואלת נשים אחרות, אני מבינה שלא מספיק מדברים על כמה זה דבר מאתגר. לי היה מאוד קשה והיום אני מניקה ומרגישה שזה סופר-מתגמל. אני שמחה שנלחמתי, תומר פיזית היה קם איתי בלילה, מנגב לי את הדמעות ויושב איתי מרוב שזה היה קשה".
"יש נשים שלא מייצרות מספיק חלב ויש תינוקות שקשה להם להתחבר, אצלי הבעיה הייתה שהיה המון חלב, הילדה התחברה בקלות - אבל סבלתי מכאבים מטורפים. זה עוד יותר תסכל אותי כי אמרתי הנה, הכול קורה, הדבר שאמור להיות הכי טבעי בעולם - ציצי שמייצר חלב ותינוקת שרוצה לאכול - מה כל כך מסובך? גם אין לך זמן החלמה, זה כל שעה וחצי-שעתיים, ויש בזה משהו מאוד בודד כי בסוף את קמה כל כמה זמן ואת לבד עם הכאבים והתינוקת שאת רוצה לספק. המזל הוא שאימא שלי, אחותי ותומר היו איתי, וגם יועצת הנקה ליוותה אותי 24/7 בווידאו בלילות. בסוף זה הצליח".
"אני ממש באה לאימהות עם ילדים בני שנה פלוס, ושואלת אותם: 'תגידי, את הנקת? איך עשית את זה? איך התמודדת עם הכאב?' ואתה שומע כל אחת שאומרת שזה היה מאוד קשה אבל מתגברים, ויש המון נשים שבוחרות שלא להניק וזה סבבה. היום כשמישהי אומרת 'אני לא מניקה', אני אומרת בדוק אחותי".
מ"המיץ של הזבל" לזכייה מול הכוכבים
כשאלקנה הייתה תלמידה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, היא לא נחשבה לאחת מהתלמידות הנוצצות. "המיץ של הפח של הזבל", היא מבהירה, זאת בזמן שתומר בעלה, שאותו הכירה שם, קיבל תפקידים נחשקים וסומן כהבטחת המחזור. "הייתי בוסרית בכיתה של שחקנים מדהימים - מליהי קורנובסקי וניב סולטן ועד דור הררי, לנה פרייפלד ומאי גריאני. רובם באו מבתי ספר כמו תלמה ילין או מתיאטרון צה"ל או עם ניסיון קודם, ואני באתי הדיוטה. לא הבנתי ימינה-שמאלה, ואפילו לא הבנתי מה אומר המקצוע".
"עצם זה שלא התקבלתי בהתחלה והייתי צריכה להילחם על מקומי, לא הוסיף למעמד ולתחושת הביטחון העצמי. השנה הראשונה הייתה מלחמה להוכיח להם שאני טובה וראויה וגם להוכיח לעצמי. לקח זמן. לתומר אולי לא היה ניסיון לפני כן, אבל מאז שהוא זוכר את עצמו המשיכה שלו לסרטים ולעולם המשחק הייתה אהבה ממבט ראשון. אני לא זוכרת את עצמי ככה כילדה. הוא היה שחקן טוטלי ומעמיק בלימודים, ואני הייתי מסתכלת עליו ואומרת לו - מה, איך עושים את זה בכלל? הפערים היו גדולים".
יש שלב שאת תוהה לעצמך אם לוותר ולנסות משהו אחר?
"לא, וכאן מתחבר מה שסיפרתי לך על ההזדהות שלי עם ילי. כשלא התקבלתי ללימודים והלכתי להילחם על מקומי, זה לא כי אמרתי לעצמי שאני אהיה שחקנית מדהימה. זה כי אמרתי - מה, מה, מה, למי אמרתם לא? דווקא בגלל שהרגשתי מאוד לא מוערכת, ושכל הזמן אני צריכה להיאבק על המקום שלי, אז היום המילה 'לא' פשוט לא מפחידה אותי. או-קיי, נקסט".
קאט לכמה שנים קדימה, ואלקנה היא אחת השחקניות המוכרות בישראל, גם בעקבות זכייתה בתוכנית "הזמר במסכה" בתחפושת העכבישה. כך נוצר מצב שבו "התהפכו היוצרות" ואלקנה, שכמעט ולא התקבלה ללימודים, "עקפה" את ההבטחה של המחזור שלה, לימים בעלה.
את מרגישה שלך זה קרה בקלות יותר?
"תומר היה המלך הבלתי מעורער של הלימודים. כשאתה מגיע לעולם האמיתי ואומרים לך 'לא', אז אני חושבת שהיה לו קשה יותר לקבל את זה מאשר לי, שכבר הייתי מורגלת. ככה אני רואה את זה לפחות. הוא היה הראשון מהשכבה שלנו שנכנס לתיאטרון, הוא קיבל תפקיד ראשי ב'חאנשי', הוא עשה עוד תפקיד ראשי בסדרה שתכף תצא ב-HOT, והוא סיים לצלם עכשיו סרט בגאורגיה על שלושת החטופים שנורו למוות, שבו הוא גילם את דמותו של אלון שמריז".
איך זה להיות בני זוג באותו המקצוע?
"בסוף שנה א' ללימודים, כשתומר ואני הפכנו לבני זוג, הוא התחיל ללמד אותי משחק. היה לו המון ידע והערצתי את העבודה שלו, אז הוא התחיל להכין אותי לאודישנים ולתפקידים. מאז 2017 לא לקחתי שיעור משום מורה למשחק. תמיד תומר מכין אותי. גם ל'הראש', גם ל'תחריר', גם ל'טבח' - פשוט מתיישבים בבית וצוללים לעבודה. גם אחרי שאני מקבלת את התפקיד, הוא מכין אותי אליו. הקושי להיות שני בני זוג באותו המקצוע מתגמד לעומת האיכות שאני מוציאה מהדבר הזה. יש לי את המורה הפרטי שלי שחי איתי בבית, מכיר אותי ויודע להגיד לי 'פה את מזייפת', 'פה את אמיתית', 'זה לא מספיק טוב', 'את לא מספיק מביאה את עצמך'".
גם את עזרת לו להיכנס לדמות של אלון שמריז?
"אם להיות כנה, אני פחות יודעת לעזור לו כמו שהוא יודע לעזור לי. זה פרויקט מיוחד שמעורבת בו גם משפחת שמריז. הם כולם טסו לגאורגיה לצילומים, והאחריות שהייתה לתומר היא קשה להכלה. אבל מהשנייה הראשונה שהוא קיבל את התפקיד, לא היה לו ספק שהוא הולך לעשות את זה. לכל ישראלי יש עכשיו תא בלב שנקרא 7 באוקטובר. כשגילמתי את לינור אברג'יל בסרט הדוקו-דרמה 'מלכה', לינור הייתה מעורבת בפרויקט וליוותה אותי, ולכן אני יכולה להזדהות עם תחושת האחריות. אתה רוצה להיות מוקד כבוד לאדם ולסיפור".
אחרי כמה תפקידים בולטים, איך את מרגישה שהתפתחת כשחקנית בתעשייה ומה את עושה כדי להמשיך לגדול?
"בית הספר של יורם לוינשטיין ממוקם בלב שכונת התקווה, שנחשבת לקשת יום. אחד הדברים שיורם אמר לנו אז כשחקנים זה כל הזמן להתבונן מסביב ולגלות בני אדם. זה משהו שנשאר איתי. אחד הדברים שאני הכי מרגישה שמסקרנים אותי כשחקנית, אבל גם עוזרים להתפתחות, זה שכל אדם הוא סיפור וכל אדם הוא מישהו שאפשר לכתוב על סדרה או סרט. לכל אחד יש את הדרמה הענקית האישית בחיים שלו, ואחד הדברים שהכי עוזרים לי בהתפתחות זה כל הזמן להזכיר את זה לעצמי. כל מפגש שיש לי עם אדם הוא התפתחות כשחקנית. גם אם זה אדם רחוק ממני בדעות הפוליטיות, באורח החיים או באופן שבו הוא רואה את העולם. היכולת להיות אמפתית ולנסות לרגע להבין איך הוא מסתכל על המציאות מהמשקפיים שלו, זה הדבר שהכי מפתח אותי".
"זה נכון במיוחד בסיטואציה שבה אנחנו נמצאים עכשיו במדינה, כשהדעות כל כך מנוגדות בחברה - פתאום לראות אדם דתי, חרדי, וישר יש לך איזושהי ביקורת, אז אני אומרת לעצמי לקחת ולהסתכל על זה מנקודת המבט שלו. גם אם אני לא מסכימה, אני יכולה לראות אותו. רק משם תבוא הישועה".