שעתיים בלבד אחרי נחיתתו בארץ, אזעקה תפסה את האומן בן הגרי בהקמת תערוכת יחיד חדשה במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. "זו הייתה קבלת הפנים שלי", הוא אומר, "וכל האנשים שישבו בבית הקפה בפינת הרחוב נשלחו לכאן כי המקלט השכונתי נמצא במוזיאון". כמי שנטע יתדות בניו יורק כבר לפני יותר מעשור, הגרי אומנם לא מורגל לקול אזעקה שמפלח את השקט, אך גם בימים מורכבים אלה הוא לא מוותר על הצגת עבודותיו במדינה קטנה, רדופה ושסועה, שרגשותיו אליה דווקא השתנו בשנה וחצי האחרונות.
"עור וצל", התערוכה השנייה של הגרי במחוזותינו רק בשנה האחרונה, פותחת צוהר לעולם הגדול שממשיך להתנהל שם בחוץ. ליתר דיוק, למסע המחקר שלו לאינדונזיה שבו הוא התחקה אחר שתי מסורות תרבותיות עתיקות יומין: תיאטרון צלליות, צורת אומנות שבה בובות עשויות עור יוצרות צלליות על מסך, וטקס קורבן פרה-איסלאמי. אותם מנהגים, שמשלבים בין ריטואל דתי, לימוד ערכים חינוכיים ובידור פופולרי, הם חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום של התושבים המקומיים, אבל מה להגרי ולזה?
"המפגש הראשון שלי עם תיאטרון צלליות והבובות מהתרבות האינדונזית התרחש לפני כמה שנים במסגרת הכנה לקורס אנימציה שאני מעביר באוניברסיטת ייל", הוא מספר לנו על ספסל בחלל התערוכה, שתהיה פתוחה לקהל עד סוף יוני ואותה אצרה סאלי הפטל נוה. "גיליתי שבמוזיאון האוניברסיטה קיים האוסף הגדול בעולם של הבובות האינדונזיות - 23 אלף. התחלתי להשתמש בהן כחלק מהקורס, וככה למדתי עליהן והתוודעתי אליהן. הזמנתי בובנאי שיספר לנו על היסטוריה שלהן, ואחד הדברים שהכי משכו אותי היה החיים הכפולים שלהן - גם כבובה בעלת פרטים וצבע וגם כצללית".
הגרי, שזכה במענק מטעם קרן גוגנהיים העולמית, החליט לגבש רעיון לפרויקט שיעסוק בבובות הזרות לעין המערבית, ובשלב די מוקדם הוא הבין שעליו לחוות את המופעים האלה מקרוב. "בנסיעת המחקר לאינדונזיה, שנמשכה חודש, צפיתי בעשרות מופעי בובות אל תוך הלילה וגם השתתפתי בסדנאות עם בובנאים שבהן למדתי איך להעניק להן קול. גם עברתי סדנאות ליצירת הבובות. במופע עצמו יש מסך עם שני כיווני צפייה, בובנאי, תזמורת, וכל הדבר הזה צריך לפעול בהרמוניה. הבובות עשויות מעור של בופאלו, ועבודת המלאכה עליהן מאוד עדינה ומדויקת, מלאת חורים שנעשים בכלים ייחודיים. מבחינתנו זו אומנות נעלמת, אבל מדובר במסורת שמעסיקה מיליוני בני אדם. למרות שיש תרבויות שהמערב מכיר יותר, כמו זו האפריקנית, הבובות האינדונזיות פחות ידועות".
במיצב הווידאו שבמרכז התערוכה ביים וערך הגרי מופע תיאטרון צלליות עכשווי המעובד למדיום קולנועי. העבודה משלבת סצנות עם הבובות שצולמו במוזיאון של ייל, לצד קטעים תיעודיים שלכד בעדשת המצלמה באינדונזיה. "הבובות הן פריט מוזיאלי שנחשב לאוצר. זה היה סט מלכותי של הסולטן ששלט באותו אזור, ולטובת הפרויקט הסכימו להוציא אותן ולהשמיש אותן שוב אחרי שהן אוחסנו. הביקור באינדונזיה התקיים בליווי פרופ' מת'יו כהן, חוקר בעל שם עולמי מאוניברסיטת קונטיקט, שהיה מפעיל הבובות בסרט ולמד בעצמו באינדונזיה בשנות ה-90 איך להפעיל אותן. הנסיעה איתו הייתה מלמדת ומשמעותית מאוד, ובזכותו הייתי במקומות שבטח לא הייתי מגיע אליהם לבד, אלמלא ההדרכה של מי שמכיר את התרבות על בוריה ודובר את השפה".
הוא יודע את השפה? עד כדי כך?
"אפילו את הניב המקומי. בוא נגיד שהרבה אנשים במקומות שהיינו בהם לא ראו מעולם גבר לבן ששולט בשפה. באופן כללי, קבלת הפנים של המקומיים הייתה חמה, הם סמכו על הסקרנות וההתעניינות שלנו ואפשרו לנו לצלם ולקחת חלק. אני מתכוון לפתח סדרת עבודות בנושא, אז מבחינתי זה היה רק הצעד הראשון".
ויש רגע בסרט שעוקב אחר נקודת מבט של ילד שמתבונן בטקס הקרבת הבופאלו. עוד מראה לא שגרתי.
"את הסצנה סביב טקס הקורבן צילמתי קרוב מאוד לראש של הבופאלו. ממש בגובה שלו. מהזווית הזו הבנתי שאני רואה בעיקר ילדים, או רגליים של מבוגרים. יש הרבה רגעים שרואים אותם מלטפים את הבופאלו, מטפלים בו, אבל יש כמובן גם את המימד הברוטלי, הקשה והאלים של השחיטה עצמה שאותה לא רואים בסרט. יש יראת כבוד כלפי החיה הזו והמקום שלה בטקס. סוג של ניסיון ליצור אותה מחדש ולייפות אותה. משהו במורכבות הזאת מאוד מעניין בעיניי וקשה לעיכול".
"אינדונזיה היא מדינה עצומה ואופי המופע תלוי איפה שאתה נמצא. בבאלי המופעים שמרניים יותר אז הצד של הצלליות הוא הראשי, וכשביקרתי באי ג'אווה, שבו יש מנעד רחב יותר של גישות וסגנונות, אז הצד של הבובות והבובנאי הוא הגדול והמרכזי ורוב האנשים יושבים סביבו. בבאלי מתקיימים המופעים 'הקצרים' שנמשכים שלוש שעות, בזמן שבג'אווה הם נמשכים משמונה בערב עד ארבע לפנות בוקר".
בשונה מהתיאטרון האינדונזי, הנשען על טקסט, ב"עור וצל" האפיזודות אילמות ובובה בדמותו הפרוטגוניסטית של פטרוק, ליצן-משרת, מופיעה לאורך העבודה כמשקיפה על מערכות יחסים משלימות. היצירה הדו-ערוצית של הגרי מתבססת על המבנה הצורני של תיאטרון הצלליות המקורי, המאפשר לצופים לבחור מאיזה כיוון יתבוננו במופע - מצד הצלליות או מצד הבובה עצמה.
אתה סומך על הצופים שיבחרו נכון?
"בצד של הצלליות אין ממש חוויית צפיית מההתחלה עד הסוף, אבל המשחק בין הקדימה לאחורה, מהו הצד הקדמי ומהו האחורי, קיים. הכוונה היא להראות את היחסים המשלימים בין הצל לאור. העבודה עצמה צולמה פעמיים. כלומר, זה לא תיעוד של אותו רגע כמקובל באינדונזיה אלא יצרנו מופע במיוחד עבור המצלמה, ואז היה צריך לשחזר את אותו מופע שוב עבור הצללית. חדי העין שיצפו בעבודה במלואה יוכלו לזהות פערים".
הילדות בקאמרי והאמא שהביאה את הקהל
זו הפעם הראשונה שהגרי עוסק בתיאטרון צלליות, אם כי את העולם התיאטרלי הוא דווקא מכיר היטב. המפגש הראשון שלו עם אומנות ככלל קרה בין כותלי התיאטרון בזכות אימו המנוחה, שולה הגרי, שניהלה במשך שנים את מחלקת המכירות ומפעל המנויים של הקאמרי, עד למותה ב-2007 מסרטן שהתפרץ לפתע. "אמא שלי עבדה בתיאטרון הרבה מאוד שנים וכילד גדלתי בצפייה בהצגות. נהגתי ללכת מאחורי הקלעים כדי לראות את התפאורה, התחפושות, התאורה, האיפור, וגם את הקהל מקדמת הבמה".
כמו בעבודות קודמות, הווידאו ארט של הגרי מאופיין בסגנון טרגי-קומי. כאומן רב-תחומי שיוצר סרטים, פסלים קינטיים ואנימציות, הוא בורא סביבות אבסורדיות ועולמות פלאיים שמטשטשים את הגבולות שבין מציאות לדמיון, המרחבים הלא פתורים שבין העולמות. גם הפעם הוא עוסק במיתוסים של בריאה ומחזוריות הקיום האנושי - לידה, טרנספורמציה ומוות - אם של הבובה שחוזרת בסוף הסרט לקופסה, או אפילו של חיה שהוקרבה.
"מצבים בינאריים מעסיקים אותי ומניעים אותי", הוא מסביר את המוטיב החוזר, "במיוחד בעבודה הזו שיש בה גם אור וגם חושך, גם בובה וגם מפעיל, גם אוספים מלכותיים מראשית המאה ה-20 וגם בובות חדשות, גם טכניקה מסורתית וגם טכנולוגיות חדשות ואלמנטים מהתרבות הפופולרית העכשווית. היצירה הטרגית-קומית היא בדיוק המצב הבינארי הזה, היא מציגה את המורכבות של החיים. הבובה קמה לתחייה, ובסופו של יום חוזרת לקופסה שלה. ובכלל, המפגש של הומור עם אומנות והיכולת של הומור לפתוח את הלב ולגעת דרכו ברגעים מורכבים או עצובים זה דבר שמפעיל אותי".
הסמסטר הנפיץ באוניברסיטת קולומביה
בעשור שבו הוא מתגורר בניו יורק עם בת זוגו, האומנית עפרה לפיד, השניים גידלו בה את בתם סלומה (שלומית, אם תרצו). מטרת ההגירה הייתה לימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה, כשהיום הוא כבר מרצה לאומנות בעצמו באוניברסיטת ייל ובבית הספר לאומנות חזותית בניו יורק (SVA).
כאומן ישראלי שחי ויוצר מעבר לים, איך חווית את השנה וחצי האחרונות ואיך התמודדת עם השערוריות בקמפוסים סביב המחאות הפרו-פלסטיניות? הרגשת שינוי ביחס כלפיך מצד האקדמיה, הקולגות או התלמידים?
"באופן אישי, לא חוויתי בשיעורים שלי סיטואציות שבהן הרגשתי לא בנוח. לימדתי גם קורס וידאו באוניברסיטת קולומביה בשנה שעברה, במהלך הסמסטר המורכב שבו סטודנטים פרצו לבניין בקמפוס והתבצרו בו למשך כמה שעות במחאה על המלחמה בעזה. לשיעורים איתי סטודנטים הביאו עבודות שקשורות להפגנות, בעיקר כי זה מה שהעסיק אותם. זה עוטף אותם וזה מה שהם ראו כשהם הגיעו לקמפוס, אבל העבודות שהובאו לשיעור, לצורך דיון, עסקו בעיקר בהתמודדות של האוניברסיטה עם תופעת המחאות. הם יותר סיקרו את הנעשה בקמפוס ופחות נגעו לשאלות שקשורות למקום שאנחנו משוחחים בו כרגע ולמורכבות שלו. בשיעורים שלי לא היו עבודות שהגיבו בצורה ישירה למה שקורה בישראל".
"בסופו של דבר, רוב הביטויים להפגנות או לשיח הציבורי קורים ברחבי הקמפוס או ברובם ברשתות החברתיות. אבל גם שמעתי על מקרים אחרים שתיארו, וברור לי שיש אנשים שחוו את זה אחרת ממני".
"לא חוויתי בשיעורים שלי סיטואציות שבהן הרגשתי לא בנוח, דווקא כשאני בארץ אני קורא הרבה פחות חדשות"
אתה מרגיש צורך להצניע את הרקע שלך? המצב יכול לערער את הקריירה שלך?
"אני כמובן יכול לדבר רק בשם עצמי, אבל כל אחד צריך לנהוג בדרך הנכונה לו - אם זה במסגרת היצירה, ההוראה או החיים האישיים. אני צורך הרבה תרבות ואחד הדברים שמעוררים אותי בניו יורק זה העושר הרב-תרבותי - גם של מקומות וגם של זהויות מכל העולם. נחשפתי ואני ממשיך להיחשף לדברים שמפעילים אותי כיוצר, ועדיין אני מציג הרבה בארץ. זו התערוכה השנייה שלי כאן בשנה האחרונה. אני נמצא בארצות הברית רוב ימות השנה, אבל גם מגיע הרבה לביקורים. במובן מסוים, אני מרגיש שלא עזבתי את הארץ לגמרי. ללא קשר למלחמה, הגעגועים למשפחה ולחברים הם גדולים. זה התעצם בשנה וחצי האחרונות".
איך הדברים נראים משם?
"אני לא בטוח שיש לי תשובה חד-משמעית, דברים כל הזמן משתנים ומתעצבים. אני קורא את החדשות ומקפיד להתעדכן. כשאתה רחוק, אין לך את האפשרות לצאת החוצה לרחוב ולהרגיש את הלך הרוח של המקום, אז אתה חווה את הדברים דרך המדיה וקריאה של הנעשה. דווקא כשאני בארץ אני קורא הרבה פחות חדשות".
"אני שמח שיש לי יותר זמן עם דני בימים אלה, לדבר איתו"
עם אמא שהביאה את הקהל לתיאטרון ואבא אילן שהתמחה בעיצוב גרפי, הגרי גדל בבית שבו תרבות ואומנות היו אוויר לנשימה. הוריו אפילו התחתנו בקאמרי, ששכן אז ברחוב דיזנגוף, ושם גם התקיימו בר המצווה של בן ואירועים משפחתיים נוספים. "הילדות בתיאטרון ובסטודיו של אבא שלי עיצבו את היוצר שאני היום", הוא אומר בגאווה.
עד לפני פחות מחודש, דובר צה"ל לשעבר דניאל הגרי - שעבור בן הוא קודם כל אחיו הבכור - היה הדמות המפורסמת במדינה. סלב בעל כורחו. בכל פעם שהוא התייצב מול המצלמות, מסר הצהרה ובפעמים רבות מספר הצהרות באותו יום, וענה בניגוד לאחרים על שאלות קשות, הציבור בישראל נצמד למסכים וקיווה לחדשות טובות. היו כאלה, אבל לצידן גם הגיעו בשורות מרות. בלחץ הדרג המדיני, הרמטכ"ל אייל זמיר הדיח את הגרי מתפקידו, שהחליט לפרוש מהצבא - אף שביקש להתמנות לתפקיד נספח צה"ל בוושינגטון ולא נענה לכך.
ספר לי על האח דניאל.
"דני הוא אחי הגדול. אנחנו שלושה אחים, יש גם את האח הצעיר יונתן, יוני, שמתגורר בכפר שיקומי נחלת ערן. הוא נולד עם אוטיזם ופיגור שכלי, והוא דמות מאוד משמעותית שחיברה ואיחדה את המשפחה יחדיו".
הפתיעה אותך הדרך שבה דניאל בחר?
"בשבילי הוא אח שלי, ולכן כל השיחות שלי איתו הן לא עם דובר צה"ל, אלא בין אח לאח. לא הרבה יודעים אבל הידע שלו הוא רב-תחומי, הוא מאוד אוהב ומבין בתיאטרון ובאומנות חזותית. אחת החוזקות הגדולות שלו היא לדעת לנוע בתוך הרבה מרחבים ולדעת לאזן בין דברים. יש לו ראייה חדה בפרטים והבנה עמוקה של תהליכים. הוא תמיד היה אח דואג ומוביל ומי שאפשר לסמוך עליו. אני שמח שיש לי איתו יותר זמן בימים אלה, גם לדבר איתו וגם לפגוש אותו". על התחושות במשפחה על האופן שבו זמיר הראה לאחיו את הדלת החוצה, אחרי שבמשך כמעט שנה וחצי הוא היה דוגמה ומופת למנהיגות אחראית אחרי אסון 7 באוקטובר, בן מעדיף לשמור לעצמו.
מה אתה לומד מאחיך יוני, שמתמודד עם אוטיזם?
"היכולת לחפש תקשורת שהיא לאו דווקא מילולית יכולה לעבור באמצעות רגש, הבעה, משחק ומגע. זה משהו שמזין גם את החשיבה שלי כיוצר, ואפילו את הדרך שבה אני ניגש ללמד".
נסיים עם שאלה אחרונה על התערוכה. אם היית בוחר לייצא אותה עכשיו לכל נקודה בעולם, לאן זה היה?
"אני מקווה שהתערוכה הנוכחית וגם פרויקט ההמשך שאעשה יוצגו באינדונזיה עצמה".