הרבה השתנה מאז הפעם האחרונה שהתראיינה נונו ל-N12 וסיפרה איך "שיר מצחיק אחד" העלה אותה על המסלול, ואיך בן לילה נולדה הדמות הצבעונית והכיפית ששינתה את חייה. מאז הכול השתנה שוב, ולא רק צבע השיער: השירים באלבום החדש שלה, שנולד מתוך המלחמה ואל תוכה, חשופים הרבה יותר – ושונים מהתדמית. "אני מרגישה שבכל האלבומים כתבתי בלי מסכות, שהייתי צינור של מה שאני רוצה להגיד. מה ששונה באלבום הזה הוא שהחיים נהיו יותר 'כבדים'. המלחמה נכנסה לתוך האלבום, וזה הנושא שהאלבום סובב סביבו".
היא פרצה לחיינו בקיץ 2021 עם השיר "בנים", שהפך ללהיט – ומאז המשיכה לבעוט ולקבע את מעמדה ככוכבת פופ מן המניין בישראל. "ליבינג דה דרים", "Cute Boy", חידוש לשיר "אדוני" יחד עם רוני דואני ול"הסוד", שעוד הספיקה לשיר עם אדם לפני פטירתו, אלבום בכורה, פרסים, חימום למארון 5 בפארק הירקון. נונו, או נעמי אהרוני גל בתעודת הזהות, הייתה על הגל. ואז המלחמה פרצה והפופ פינה את מקומו למוזיקה שתאמה את הרוח הקשה ששררה (ועודנה) במדינה. נונו המשיכה ליצור, בגוונים אחרים, ובדרך גם גנזה אלבום שהיה אמור לצאת לאור. כעת היא משיקה את אלבומה השני, "מה חוץ מזה".
מנעמי לנונו: הכוכבת הוויראלית שהגיעה לסולד אאוט ב-9 חודשים | הריאיון הקודם למגזין N12
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"הוא אולי פחות קליל, אולי זה מה שיוצר את הרושם שהוא יותר מחובר וחשוף, למרות שאני מרגישה שזה תמיד היה שם", היא מסבירה. "אולי לי קשה לשים על זה בעצמי את האצבע. לא הרגשתי שאני כותבת ממקום של 'הינה, אני חושפת את עצמי. נותנת משהו שלא נתתי'. זה היה נורא טבעי".
"כתבתי את עצמי, זו האמת"
שירי הפופ שיצאו אחרי שהתחילה המלחמה לא עסקו בהכרח בתקופה הקשה שעוברת על מדינה ישראל וניסו, אולי, לספק מנה של אסקפיזם. "זה לא היה לי ברור אף פעם. גם כשכתבתי את השירים עצמם, לא אמרתי 'אני הולכת לעשות אלבום מלחמה'. כתבתי את עצמי, זו האמת. לא כיוונתי לרדיו או לטיקטוק. פשוט כתבתי מה שאני רוצה. זה דבר שאי אפשר להפריד".
האלבום נכתב בתוך שבוע. "קלטתי שאני בוערת, שאני מפוצצת בהשראה. אמרתי למנהל שלי, 'שומע, אני חייבת לפנות לי את הלו"ז וליצור, אחרת זה לא יעבוד'. הבנתי שאני חייבת זמן ומתוכו משהו יקרה". וכך בדיוק קרה: "הלכתי לדירה פנויה של חברים שהיו בחו"ל. העברתי עם חבר שלי את האולפן לשם. הקמנו אולפן מאולתר במטבח של הדירה ולא יצאתי משם. זה היה אינטנסיבי ברמות. זה היה קשה. ידעתי שאם אוותר על רעיון ולא אסיים אותו ברגע ההוא – לא יקרה עם זה כלום".
"הכרחתי את עצמי", היא ממשיכה. "חצבתי וחצבתי. כל הזמן הייתי בחוויה של 'לא כתבתי עדיין משהו מספיק טוב'. אחת הסיבות שאני מרגישה שיצאו כל כך הרבה שירים היא שהייתי באמוק של 'עוד לא הגעת לזה', 'עוד לא הבאת את הדבר הכי מוצלח'. רק בסוף התהליך עשיתי פליי על הכול ואמרתי, בוא'נה, לא יצא כזה גרוע".
אחד המשפטים בשיר הראשון באלבום הוא "מה זה, איפה נונו נעלמה?". שמעת את המשפט הזה או שפחדת לשמוע אותו?
"שילוב של השניים. זה באמת היה שם, ראיתי כל מיני תגובות של 'נונו, מה, איפה היא? לאן היא נעלמה באמת?'. התגובות האלה היו שם, באינטרנט, ברשתות החברתיות".
כמה קשה היה לשמוע את זה?
"לא אהבתי את זה, ברור. זה לא כיף. לא כיף לשמוע שמבחינת ה'תודעה' נעלמת. אני מבחינתי כל הזמן יצרתי, כל הזמן עבדתי. באיזשהו מקום אני גם לא מבינה למה אמרו את זה. הוצאתי שירים, הופעתי. אבל ברגע שהמלחמה התחילה, הפופ חווה מכה. הכול השתנה. אני מבינה למה אמרו את זה, אבל עדיין, כשאת חווה את זה על עצמך ועל הבשר שלך – זה לא כיף".
הפופ חטף מכה בעקבות המלחמה. זה משהו שהז'אנר יכול להתאושש ממנו לדעתך?
"אני מרגישה שעכשיו כל אחד מוצא את הדרך שלו להגיד את הדברים וליצור. אני יכולה לדבר רק על עצמי. אני לא ויתרתי על הפופ. אני מתה על זה. הפופ זה גם עניין של שואו, של לוקים, של להרקיד, זה גם מה שמדליק אותי באומנות הזאת. לא רציתי לוותר על הפאן. רציתי את החוויה, שהיא צבעונית, שהיא כיפית, שהיא שואפת לאיזה עולם שהוא כמו סרט דיסני בשבילי. בתחילת המלחמה הוצאתי שירים הרבה יותר רגועים, שקטים. אני אוהבת את הכיוון הזה, אבל באלבום הזה היה לי חשוב להגיד: אני לא צריכה לוותר על זה".
"לפרוץ את ההגדרה של נונו"
הייתה לך מחשבה לוותר על הדמות של נונו?
"לא נראה לי. החלטתי באיזשהו מקום לדלג על הבחירה הזאת. אני לא צריכה להגדיר. נונו זה פשוט שם במה. זה המקום שלי, מתוך זה אני יוצרת, אבל אני יכולה לשים מה שאני רוצה. לצורך העניין, כמו שליידי גאגא עשתה אלבום ג'אז עם טוני בנט ועכשיו היא יכולה לשיר 'אברקדברה'. היא עדיין ליידי גאגא. אני לא אהיה הבן אדם שיחסום אותי או שישים אותי בתבנית".
"בהתחלה, כשרק הפכתי לנונו, כתבתי את 'בנים' ואת 'ליבינג דה דרים'. באתי והשמעתי לאדם גבאי ולעיליי אשדות (שהפיקו את האלבום – נ"כ) שיר חדש. הם אמרו: 'זה מגניב, אבל זה לא נונו'. ואז עצרתי. רגע, מה זה נונו? מה זה אומר, ולמה? מאז כל הזמן העבודה שלי היא להרחיב. אם פעם נונו זה היה רק לשיר מהר ולהרקיד, אז עכשיו זה יכול להיות גם מרגש, עם איזה סאונד מוזר. אני חושבת כל הזמן איך לפרוץ את ההגדרה".
"זה ללכת עד הסוף"
את ה"era", העידן החדש בקריירה שלה, השיקה נונו עם בלונד. בסרטון קומי שפרסמה באינסטגרם הסבירה שהשינוי הגיע מתוך משבר. "קודם כול, הבלונד זה גם פשוט משהו שרציתי לעשות וזו גם בחירה אומנותית שהגעתי אליה יחד עם צוות הביוטי והסטייליסט שלי. באמת ניסינו לחשוב איך ה-new era הזה הולך להיראות. מבחינתי זה מוסיף עוד ממד ליצירה שלי. זו התמסרות. זה ללכת עד הסוף".
כשהיא נשאלת על איזה משבר מדובר היא מסבירה: "המשבר עצמו הוא בתוכן של השירים. גם בסרט הקצר, שבכל פעם אנחנו הולכים לאיזה הבזק של שיר וחוזרים למקום אחר – גם זה ביטוי של המשברים. לצורך העניין, בשיר הראשון תיארתי את הקריירה שלי ודיברתי על המשבר מול ההצלחה. בהמשך, השיר 'דאבל טאפ', המשבר מול הרשתות החברתיות, משבר שאני מרגישה שהוא לא רק שלי, ובקטע האחרון המשבר מול המצב, הניסיון לחיות חיים שפויים במקום לא שפוי. כל האלבום הזה הוא סיפור על משבר – ביני ובין עצמי, ביני ובין העולם, ביני ובין המדינה".
נחזור לתחילת הדרך: הרגע שבו שחררת את הקליפ ל"בנים" ליוטיוב. ברגע הזה שיערת שזה יגדל לממדים האלה ותתראייני כעבור שלוש שנים על אלבום שני? הצלחת להעמיד את הוויז'ן הזה?
"לא. הכול מבחינתי כל הזמן בגדר הפתעה. הרבה פעמים אני מרגישה שבעולם הזה אני פשוט בפני הלא נודע של 'או-קיי, עשית אלבום, עשית שירים – מה הלאה?' ואז אני צריכה להמציא לעצמי את החיים שלי, את הפסקול של החיים שלי. הלא נודע היה גם ממצב של להופיע ולהיות בעשייה, לפתאום מלחמה. לשבת בבית. לנסות להבין מה לעזאזל עושים עכשיו, איך מוצאים, איך קמים. נוצר זמן פנוי שאת לא בהכרח רוצה אותו. הכול השתנה. האלבום הזה הוא המצאה. המצאתי לעצמי מה לעשות – את השירים, את הרעיון. לא יכולתי לצפות איך הדברים יתגלגלו, אני כל הזמן מגלה תוך כדי לאן זה הולך".
החיים והעבודה המשותפת עם בן הזוג
הרבה כוכבות פופ בישראל מככבות במדורי הרכילות. על החיים האישיים שלך אנחנו לא בהכרח יודעים. זה משהו שאת מכוונת, לא להיות חלק ממנו?
"אני לא מכוונת לא להיות חלק מזה, אני פשוט חושבת שאולי זה לא מי שאני מראש. אני לא מרגישה שאני מסתירה, אני תמיד עונה על שאלות ששואלים אותי. אבל כל החיים שלי סובבים סביב היצירה, סביב המוזיקה, אולי זה פשוט לא מעניין".
אז את בזוגיות.
"קוראים לו יונתן. אנחנו יחד משהו כמו שנתיים וחצי. אנחנו גרים יחד. הוא גם הבסיסט שלי והוא גם הפיק חלק מהשירים. יוצא לנו לעבוד יחד".
איך זה באמת? על הבמה? באולפן?
"זה כיף. כל עבודה כזאת נראית מאוד אחרת, אבל זו מבחינתי מתנה. זאת אומרת, יש תקופות, לצורך העניין עכשיו, שאני מופיעה הרבה, ואני כל הזמן בוואנים ובמקומות מחוץ לבית, והוא שם. ולא שם כי הוא פשוט מלווה אותי, הוא שם כי הוא חלק. וזה כיף. את לוקחת את הבית שלך איתך. זה מדהים. זו באמת מתנה".
"אחרי 7 באוקטובר רציתי לחזור לארץ"
ב-7 באוקטובר היית בכלל בטורקיה, בכדור פורח.
"זה סיפור מאוד ציורי באיזשהו קטע. באותה שבת, בחמש בבוקר, עליתי עם המשפחה לכדור פורח. לא היינו על הקרקע. הנחיתה הייתה אינטנס, מילולית, זה היה מפחיד. וכשירדנו לקרקע קיבלנו הודעה שהתחילו אזעקות, שיש טילים. הבנו שזה יותר מזה. אני זוכרת שהסתכלתי על התאריך בטלפון, 7 באוקטובר, ואמרתי לעצמי: עוד יזכרו את התאריך הזה. זה היה נורא".
"החלטתי שאני לא הולכת להעלות כלום, שום סרטון. נורא-נורא רציתי לחזור לארץ. עם כמה שזה הזוי, רציתי לחזור לתוך המלחמה ולהיות עם האנשים שקרובים לי. פחדתי להיות בטורקיה, גם אחר כך, כשעברנו ליוון, הרגשתי בגלות. שזה לא המקום שלי, לא האנשים שלי. רק רציתי לחזור".
וחזרת ישר להופעות לפני חיילים, מפונים ופצועים?
"לקח לי רגע, היה לי מאוד-מאוד-מאוד קשה. ואז התחלתי להופיע מול המפונים, מול משפחות החטופים, מול חיילים. לאומנים היה איזשהו פתח לראות את הדברים בשטח: ראינו את האנשים, את המקרים, את העיניים. ואנחנו גם אומנים, הנפש רגישה והכול נכנס נורא מהר פנימה. הייתי צריכה הרבה פעמים להגיד לעצמי: תתגברי, יש כאן משהו חשוב יותר".
ובקרוב הופעה בנסיבות משמחות יותר, את מגיעה לבארבי ב-5 במאי.
"בימים האלה אני בחזרות ובהכנות, אני בונה את הכול. כל מה שדמיינתי זה לשיר את השירים מהאלבום על במה, יחד עם הקהל. זו הולכת להיות הגשמה של הרגע הזה. אני כל כך מחכה לזה. אנחנו גם באמת מכינים דברים שאף פעם לא עשיתי, דברים שעבורי הם לצאת מהקופסה, ולעורר את האלבום הזה לחיים על הבמה".