חובבי ספרות פשע אדוקים לא צריכים מסגור לסדרה שבכותרת. ובכל זאת, כדאי להבין על מה כל המהומה והציונים הגבוהים ברשת. "מחלקה קיו" (Dept. Q), שכל תשעת פרקיה זמינים עכשיו בנטפליקס, מבוססת על סדרת ספרים באותו השם, פרי מקלדתו של הסופר הדני ג'וסי אדלר-אולסון. במרכז העלילה ניצב הבלש קארל מורק. אחרי שכשל בתפקידו, הוא נזרק למרתפי תחנת המשטרה, שם הוא יושב לבדו, פותר תיקי רצח ישנים ומאגד סביבו אוסף אקלקטי של טיפוסים. סדרת הספרים נחשבת להצלחה גדולה - מקומית ועולמית - שהולידה גם סדרת סרטים.
ונטפליקס, כרישת התוכן והעיבודים, לא היססה לנצל את ההזדמנות. "מחלקה Q", הגרסה הבריטית, פותחה עבור ענקית הסטרימינג על ידי סקוט פרנק, האיש שלימד את העולם כולו שמשחק השח-מט יכול להיות פאקינג סקסי ב"גמביט המלכה". אז עם פרנק על שרביט הפיתוח ושפריץ של ניחוחות מוכרים שמזכירים את "סוסים איטיים" האהובה, "מחלקה Q" - למרות השבלונה העלילתית שהיא נוצקה לתוכה - מספקת לחובבי המותחן הפרוצדורלי את מבוקשם. השאלה היא כמה גדול הוא.
בדומה לספרים, בעלילת "מחלקה Q" אנחנו פוגשים את בלש המשטרה קארל מורק (מת'יו גוד, "אחוזת דאונטאון") כמה רגעים לפני שהוא ושותפו נורים בזירת פשע. מורק יצא מהתקרית "רק" עם צלקת גדולה בצוואר, אבל השותף שלו נפגע קשה והופך לנכה. המפגשים ביניהם בבית החולים והפלאשבקים של מורק לאורך הסדרה, משרטטים דמות של טיפוס טראומתי ששרוט עמוק בתוך הנפש. והמצב הנפשי הבעייתי של מורק הופך אותו מאדם מריר וציני, לאדם מריר וציני אקסטרה לארג', ובגדול דושבאג שלא נעים להיות בסביבתו.
כדי להיפטר ממורק הפאשלונר, מפקדת התחנה (קייט דיקי) שולחת אותו לקומת המרתף המסריחה, שם הוא משיק את המחלקה המיועדת לפתרון תיקים ישנים. למרות שהוא מבין שמדובר בתעלול יח"צני, הוא נכנס לעניינים ומגייס את אכרם, מעין ד"ר ווטסון סורי מסתורי, למשרת העוזר שלו. השניים, יחד עם רוז - שוטרת צעירה וטראומתית - וג'יימס שותפו לשעבר, חוזרים לתיק היעלמותה של תובעת מקומית ולא אהודה במיוחד. כל זה בזמן שמורק נלחם בשדים הפרטיים שלו ועובד על מערכת היחסים עם הבן המתבגר שלו.
"מחלקה Q" היא לא סדרה רעה. אבל למען האמת, היא גם לא טובה במיוחד. כי ברמה הכי בסיסית, יש המון סדרות על פס הייצור (במיוחד הנטפליקסי) שדומות לסדרה הנ"ל כמו שני עלים של נענע, עם דמויות שיושבות פיקס על התבנית שלהן. ואלו שמות: הבלש הציניקן והמריר, שלא משתף פעולה עם הטיפול הפסיכולוגי שהוקצה לו, אבל מעדיף להלקות את עצמו ברמה היומית על מה שקרה לשותף שלו; יד ימינו של הבלש, לרוב טיפוס לא מערבי, שתכלס יותר חכם מהבלש עצמו; אה כן, ותמיד צריך דמות נשית פגיעה, עם טראומה משנית וקצת זניחה רק כי יש משבצת פנויה. ועוד שלל דמויות שמסמנות וי בצ'ק ליסט הדמיוני הזה. בסיום הבינג' קשה שלא לתהות: מהו החידוש הגדול ש"מחלקה Q" מביאה לשולחן? התשובה היא כנראה גורנישט. מצד שני, אולי הדרישה הזו, לקצת אקסטרה גבינה וטעם, היא מוגזמת.
ובתוך גבולות הז'אנר עצמו, וואלה, "מחלקה Q" עושה הכל נכון ובסגנון מגובש משלה. היא מתאימה בול לצופים שרק רוצים נטפליקס קליל, פענוח תיקים והמון צ'יל. לכל פרק בסדרה יש מבנה מאוד סדור וצפוי, כלומר, "שבלוני", אבל גם כזה שמספק את המנה הבידורית הראויה ורצון קל ללחוץ על לחצן "הפרק הבא". איפה שפרק אחד נגמר, השני ממשיך באותו הקצב ובאותה הרמה כך שלזכות הסדרה ייאמר שהיא לא מורידה את הרגל מהגז, ומשתדלת לשמור על מתח גבוה ככל הניתן. גם אם במקרים מסוימים זה לא מרגיש ככה.
מילה טובה הולכת גם למת'יו גוד, שלוקח את התפקיד הראשי בשתי ידיים ומנצל את ההזדמנות. למרות שעל הנייר זה תפקיד ראשי קל שלא מצריך תצוגה שייקספירית יוצאת מגדר הרגיל, גוד מצליח לשכנע בתור שוטר פאק'ד אפ ומעצבן, שבאופן משעשע, רק הופך למעצבן יותר ויותר. לצדו יש קאסט סביר, אבל לא מרשים בצורה יוצאת דופן. היחיד שאולי גונב את ההצגה עם משחק טיפה'לה מתוחכם הוא אלכסיי מנלוב, שמגלם את אכרם הסורי.
היא אומנם לא מתוחכמת או מחדשת משהו בז'אנר שנחרש מכל כיוון אפשרי, אבל "מחלקה Q" לא באה לעבודה. היא באה לעבוד. כלומר, התפוקה העלילתית-סיפורית שלה בכל פרק, והטיפול הבסדר גמור שלה במורכבויות של טראומה ומשפחה, חשובים לה הרבה יותר מרמת הביצוע שלה בשטח. ובמבחן המציאות, צריך להודות באמת, הוא נופל לאפרוריות בריטית גנרית.