הרבה נכתב על הקשיים של חיילי המילואים ושל אהוביהם שנשארים בבית, אלא שכמעט תמיד זה נכתב סביב אותו תרחיש: הוא יצא למלחמה, היא נשארה בבית. אבל מה אם האישה נשלחה לחזית והגבר נשאר בעורף? השאלה הזו היא המנוע העלילתי של "הרצברג", ספר חדש ומצחיק מאוד על המלחמה המאוד לא מצחיקה שהופכת לכולנו את החיים כבר שנה וחצי.
כן, "הרצברג" מצחיק. כבר בפרק הראשון, שבו אזעקה מקפיצה את הגיבור למקלט בתחתונים אדומים שמטרידים את השכנים שלו לא פחות מהאפשרות של נפילת רקטה, ספר הביכורים של רם גלבוע מצליח לעורר את כל הקשת שבין חיוך קטן לצחוק-בקול-רם. אבל היצירה המיוחדת הזאת היא לא רק קומדיה (ולא רק קומדיה רומנטית, למרות שהמאפיינים כולם נמצאים שם), אלא ספר שהוא דרמטי בתוך הקומי והרומנטי, עצוב בתוך המצחיק, רומן מלחמה בתוך סיפור על גבר שבנה את חייו סביב העיקרון של אי-עשייה – ולפתע מידרדר למעש.
לא קל לכתוב על מלחמה שעדיין מתחוללת, אבל כמו שכתבה על "הרצברג" זוכת פרס ספיר עופרה עופר אורן ("מה קרה להגר באילת"): "גלבוע לא נזקק לפרספקטיבה של זמן ארוך, שנים, כדי לעבד את מה שעברנו ואנחנו ממשיכים לעבור… די היה במרחק של חודשים, אולי שנה, כדי שהכותב המוכשר יצליח ליצור יצירת אמנות, כזאת שנובעת מתוך שטף הרגשות הספונטניים והעוצמתיים שהוא חש… כדי לכתוב יצירת אמנות ראויה לשמה". רענן שקד, שהקדיש בשבוע שעבר את טורו ב"7 ימים" ל"הרצברג", כתב עליו: "זה הספר האחד שלא ידענו שאנחנו צריכים – אבל היינו צריכים – על המלחמה הזאת. רם גלבוע מצליח לקלוע בול לדבר שכולנו תהינו לגביו: מה עושים עם עצמנו עכשיו".
"כשהתחלתי כתבתי את מה שנשאר משפט הפתיחה של הספר, 'יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה'", מספר גלבוע. "זה כי הרגשתי לא ערוך למלחמה, הרגשתי שהרבה מאוד אנשים לא ערוכים"
החתום מעלה מכיר את גלבוע הרבה שנים. אני זוכר אותו מהימים שכתב במגזין "בלייזר", למשל כתבת תיירות על מדינה אסיאתית שגלבוע כל כך שנא שהוא קרא לה אך ורק בשם "גרועיסטן". הכתיבה של "הרצברג" אינה צינית כמו הסגנון שאפיין אותו אז, וכשאני שואל מה נשתנה הוא אומר: "דבר ראשון, אני אבא עכשיו. זה ללא ספק משפיע על הבן אדם. בהתייחס לספר, ב-7 באוקטובר קרו לכולם הרבה מאוד דברים, וגם לי. למשל, הפסקתי לריב עם אנשים. אפילו בטוויטר אני כבר לא מתחיל ריבים".
למה?
"כי הדגימו לנו כמה שונאים אותנו מבחוץ, וכשרואים את ההבדל התהומי בינינו לבין השונאים האמיתיים שלנו, ההבדל בינך לבין ההוא שעצבן אותך בטוויטר כבר לא שווה ריב. גם ברחוב, אם פעם מישהו לא היה עוצר לי במעבר חצייה, אז הייתה לנו בעיה. היום אני מנופף לו שייסע".
בספר יש תחושה שכלום לא יחזור להיות כשהיה אחרי המלחמה, ומה שתפס אותי היה שזה לא בא מסיפור של חייל או של משפחת חטוף, אלא מסיפור של מצ'וקמק כמוני.
"זה ממש מה שרציתי, להתחבר לכולם. היום נכנסתי לחנות ספרים, התחלתי לדבר על הספר, והמנהל של המקום עצר אותי באמצע ואמר, 'כן, גם בי זה נגע'. מתברר שהוא היה בנובה, ראה חברים נרצחים, חילץ חברים. המשפחה של החברה שלו באה מהעוטף, אז הוא גם מכיר חטופים. הגיבור שלי, יוני הרצברג, הוא הכי הפוך ממנו, ועדיין הסיפור נגע גם בו".
כתבת פוסט על זה שהתחלת לכתוב את הספר זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה, כשראית את אשתך בוכה.
"כן, ולא רציתי שהיא תבכה. היא ספציפית, אבל אני יודע שיש כמוה עוד המון אנשים. כתבתי את הספר כדי להגיד לה את כל הדברים שרציתי להגיד לה: שאמנם שום דבר לא בסדר, אבל זה בסדר ויהיה בסדר. וזה בסדר שיהיה בסדר. מבחינתי הספר הזה בא לחבק אנשים".
הרצברג הוא לא אני
גלבוע (44), יליד ותושב גבעתיים, הוא סופר טרי אבל כותב ותיק. רגע אחרי השירות הצבאי ("הייתי מדריך קרב מגע ואחר כך הש"ג הכי טוב שהיה בצה"ל") החל לפרסם כתבות וטורים ב"בלייזר", ולאחר מכן ב"לאשה", במוספי "ידיעות אחרונות" השונים וגם כאן ב-mako. בשנים האחרונות הוא משמש פרשן ענפי זירה בערוצי ספורט1, וכותב בתקשורת הבינלאומית בתחום. הספורט שהוא מסקר פולש שוב ושוב לשיחה שלנו; על התבגרות למשל הוא אומר, "שאלו את מוחמד עלי על ההבדלים בין ההצהרות הלוחמניות שלו בגיל 20 לבין האופי הפשרני שלו בגיל 50. הוא אמר, 'בן אדם שחושב בגיל 50 כמו בגיל 20 בזבז 30 שנה מהחיים שלו'".
על יוני הרצברג,אפשר בהחלט לומר שהוא מבזבז את החיים שלו. הגיבור של גלבוע הוא גבר על גבול האי-תפקוד, ולא בגלל היעדר יכולת, אלא בגלל שילוב של חרדתיות, סטלנות ועצלנות. בתחילת הרומן, כתבה עופר אורן, "הוא מצטייר כנרקיסיסט ואגואיסט ברמות בלתי נסבלות. מרוכז רק בצרכיו, מרחם על עצמו, שקוע בעיקר בליקוט תגובות ברשתות החברתיות". אבל אז, כתבה, "אנחנו מגלים שיש בו גם אהדה וחמלה".
למען הסר ספק, זו לא יצירה אוטוביוגרפית. "הרצברג הוא לא אני", אומר גלבוע. "יש בינינו דברים דומים, אבל בתור התחלה הוא הרבה יותר מעודכן אופנתית ממני. גם אין לו ילדים, כי כל המסע שלו לא היה יכול להתרחש אם היו לו ילדים".
המסע של הרצברג לוקח אותו מגבעתיים מוכת האזעקות צפונה, שליחות שמתחילה כשהוא לוקח על עצמו להסיע מילואמניקים לבסיסים – מתוך רצון לתרום וגם לא מעט שעמום, ו"אתה לא משועמם כשיש לך ילדים", מחדד גלבוע, אב ל-2.
אתה אומר שהגיבור הוא לא אתה, אבל קראת לו הרצברג, הר לב. זה די קרוב לגלבוע.
"יפה ששמת לב, אבל מבחינתי קראתי לו הרצברג בגלל הפסיכולוג היהודי-אמריקאי פרדריק הרצברג, שם שמופיע בפרק שאני הכי אוהב. זה פרק שאומר, 'מה שקורה לנו עכשיו זה לא מקורי, זו לא פעם ראשונה'".
זוכת פרס ספיר עופרה עופר אורן ("מה קרה להגר באילת") כתבה על "הרצברג": "גלבוע לא נזקק לפרספקטיבה של שנים כדי לעבד את מה שעברנו וליצור יצירת אמנות ראויה לשמה"
נקודה אחרת שחולקים הסופר והגיבור היא התמודדות עם טראומה משפחתית בגיל שבו לא ניתן להכיל אותה או אפילו להבין אותה. אצל יוני הרצברג מדובר באחותו, שהחשיבות של סיפורה בעיצוב דמותו הולכת ומתבהרת בחלוף הפרקים. אצל גלבוע זו הייתה אמו; הוא היה בן 13 כשרכב פגע בה סמוך לבית המשפחה. "אמרו לנו שהיא לא תעבור את הלילה, אחר כך אמרו לנו שהיא לא תעבור שבוע, ואם כן אז זה יהיה סוג של נס", הוא מספר. "בסופו של דבר היא הייתה מחוסרת הכרה במשך שנה ומאושפזת עוד 27 שנים. אבא שלי, שהוא סוג של גיבור, לקח אחרי התאונה שלה הפוגה מהעבודה וכל היום דיבר איתה, הזיז אותה, חיזק אותה, השמיע לה מוזיקה, פחות או יותר אף פעם לא מש ממיטתה. היא עברה פגיעה מוחית קשה ומעולם לא חזרה לעצמה, היה מין גרף כזה של שיפור או מישור קל ואז שוב הידרדרות לאורך הרבה מאוד שנים, אבל מעט התקשורת איתה הייתה בעצם רק בזכות ההתעקשות של אבא".
התפרצות הקורונה הייתה משבר קשה בתוך המצב המסובך ממילא. "חצי שנה לא יכולנו לראות אותה, כי לא הכניסו אף אחת למחלקות האלה, ומצבה הידרדר קוגניטיבית", אומר גלבוע. "היא עברה כמה גלי קורונה, עד שגל אחד תפס אותה. היא מתה לפני ארבע שנים, באמצע סגר".
ב"הרצברג" יש תיאורים של התמודדות בגיל צעיר מאוד עם בתי חולים, עם אי-ודאות, עם אובדן. איך אתה חווית כנער את מה שקרה במשפחה?
"זאת תקופה בחיים שבה הכל אמור להיות כיף ושמח, ואצלנו לא היה כיף ושמח. הסביבה שלי הייתה עצובה. כנער הייתי מעביר כל יום שלוש או ארבע שעות בבתי חולים, במחלקות הכי קשות. זה ריחות קשים, זה קולות קשים, זה אנשים שכל אחד מהם מתמודד עם טרגדיה משלו. יחד עם זה גדלתי ונהייתי ילד בן 15 שמסתכל על נערות, ואמרתי לעצמי, אני הולך לשמוח. זה בא עם חברה ראשונה, עם מוזיקה שפתאום אני בוחר לעצמי ואוהב את מה שאני שומע. זה בא גם עם מדיקציה עצמית, עם אלכוהול. אבל אני ממש זוכר אותי שומע את השיר של ספרינגסטין, Badlands, ומוצא בו משפט שעודד אותי: 'זה לא חטא להיות שמח שאתה בחיים'".
למי העצב שלך עוזר
הנער שהבין שמותר לשמוח גם בנסיבות קשות הפך למבוגר שכתב ספר ברוח הזו, אבל יש הבדל בין הבנה פרטית ליצירה שפוגשת קהל, על אחת כמה וכמה בתוך טראומה לאומית. גלבוע מאוד מודע לזה: "אמא שלי חוותה משהו קיצוני בצורה בלתי רגילה, אבל אנשים חווים עכשיו דברים מטורפים, ומי אני שאגיד להם שזה בסדר לשמוח? זה מאוד מתנשא ומתיימר לבוא עם זה למישהו שבור, מישהו שקרו לו דברים איומים. אז אני לא אומר לאף אחד אחר מה להיות, אלא רק את מה שאני חושב: שמותר למצוא את המקום ואת הדרך".
איך אבא שלך הגיב כשאתה מצאת דרך להיות שמח? הוא היה בסדר עם זה?
"אני חושב שכן, ואחריי גם הוא מצא מחדש את השמחה ואת ההנאה. המצב שלנו היה 'פרזנט פרוגרסיב', מתקדם ומתמשך, ואחרי מספיק זמן אתה יכול לשאול את עצמך, למי העצב שלך עוזר? בשביל מי הוא בכלל? בשביל האנשים שקרה להם משהו נורא, או בשביל עצמך, כדי שתרגיש איזושהי עליונות מוסרית?".
"היו לי שמחה ואפילו אושר גם אחרי שאמא שלי נפצעה. אנשים חווים עכשיו דברים מטורפים, ומי אני שאגיד להם שזה בסדר לשמוח, אבל אני חושב שמותר למצוא את המקום ואת הדרך"
הרבה ממה שקורה ב"הרצברג" נובע מהיציאה של גיבורו מתוך פקעת משחקי המחשב והסמים הקלים שהוא בנה לעצמו. הגולם הספציפי הזה פורש כנפיים כשקורים שני דברים שהוא לא יכול ולא רוצה להתעלם מהם: 7 באוקטובר, והגיוס למילואים של בת זוגו נויה, שמדגיש את התרומה הלא-קיימת שלו למאמץ המלחמתי ולמדינה. אני מציע לגלבוע תיאוריה: המעשה הציוני של הרצברג הוא הסעת חיילים, והמעשה הציוני של האיש שברא אותו הוא שימוח אזרחים. "כשכתבתי את הספר בהחלט לא רציתי להוסיף צער", הוא אומר, "והדבר היחיד שגורם לי עצמי להרגיש שפוי – חוץ מאשתי, טלי – זו קריאה. לפעמים מספיקים התיאורים הכי קטנים כדי לגרום לי להרגיש שכולנו חווים חוויה אנושית משותפת, ושזה בסדר ושאני שפוי. גם במלחמה ספרים הצילו אותי. עגנון אמר – וכאן אני עגנוניסט לחלוטין, כמו בכל דבר אחר – 'בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר'. זה משפט שליווה אותי בכתיבה של הספר, שמתרחש באותו עולם שלנו ובאותה המציאות, אבל אני אומר, בוא נסתכל על זה עכשיו קצת מהזווית האחרת, האופטימית".
יוני הרצברג לא רוצה לשמוע בכלל על הדברים הרעים שקורים מסביבו, ולאט-לאט אנחנו מבינים שהרבה מזה קשור למה שקרה לאחותו. אתה כן מקשיב?
"תראה, אתה ממילא נחשף גם בלי לבחור. בספר מוזכרים שני לוחמים, ולגבי אחד מהם – עומרי ניב-פיירשטין ז"ל – ידעתי שהוא מהעיר שלי וציינתי אותו בשמו. השני הוא ארתור מסלי ז"ל מעפולה, שהגיע מעולם האיגרוף, וזה התחבר אליי. אף אדם איננו אי, כולנו חלק מהיבשת. מבחינתי כתבתי ספר על המתח בין משהו נורא שקורה מסביבך, לבין זה שלא קרה לך כלום באופן אישי".
אבל אז הספר מדבר גם על להיות חלק ממשהו יותר גדול ממך.
"לגמרי, וזה מתחבר למה ששאלת קודם, כי מהבחינה הזאת זה ספר שהוא גם ציוני. כלומר, הוא נותן תחושת אחווה ותחושה של אנשים טובים. הרצברג יושב ומנסה לדאוג רק לעצמו, ומה שפותר לו את המצוקה זה דווקא לצאת ולהיות חלק מהעם".
אין בי גרם של רחמים עצמיים
הזכרתי את ההיכרות הארוכה שלי עם גלבוע, וזה המקום להוסיף שבמהלכה לא זיהיתי אצלו מעולם את מידת החריצות. כתיבה והוצאה לאור של ספר אינה מלאכה פשוטה לאף אחד, על אחת כמה וכמה לאחד העצלנים. "נכון, אני אחד העצלנים", הוא מאשר את האבחנה. "ג'ון אירווינג, סופר ענק שהיה גם מתאבק, אמר שהוא למד לעבוד קשה לא בשיעורי ספרות, אלא בשיעורי היאבקות. אני מתאמן בג'יו-ג'יטסו כבר איזה 30 שנה, וההיאבקות נתנה לי את המשמעת שצריך בשביל לכתוב. כל יום כתבתי 500 מילים, ולא עזבתי את המחשב עד שסיימתי".
ידעת כשהתחלת שזה יהיה מסע לא רק עבורך אלא גם עבור הרצברג, שיוצא מגבעתיים לדרך לא צפויה?
"בהתחלה ידעתי רק שהרצברג הוא מישהו שיושב בבית ואומר לעצמו 'וואט דה פאק, מה אני אעשה עכשיו'. כשהתחלתי כתבתי את מה שנשאר משפט הפתיחה של הספר, 'יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה'. זה כי אני הרגשתי לא ערוך למלחמה, הרגשתי שהרבה מאוד אנשים לא ערוכים".
View this post on Instagram
"שאלו את מוחמד עלי על ההבדלים בין ההצהרות הלוחמניות שלו בגיל 20 לבין האופי הפשרני שלו בגיל 50. הוא אמר, 'בן אדם שחושב בגיל 50 כמו בגיל 20 בזבז 30 שנה מהחיים שלו'"
דיברנו הרבה על אופטימיות. אתה מצליח להיות שמח בתוך המלחמה הזאת שלא היית ערוך אליה?
"יש לי ניסיון. אני מנסח בזהירות את התשובה שלי, כי אני כואב מאוד את הכאב הציבורי ואת הכאב האישי של אנשים עכשיו, אבל באמת יש לי ניסיון בלדעת איך להתפתח. להכניס לקופסאות את הכאב הזה ולהגיד 'אוקיי, עכשיו אני בעצרת של החטופים ואני מקשיב לנאומים הכי קשים. אני מכניס את זה לנשמה שלי, ואחר כך אני אהיה בבית ואראה סרט עם בירה ופאף ולא אחשוב על זה בכלל'".
זאת פרקטיקה שלמדת מהחיים בצל טראומה?
"אני בעצמי עדיין לומד להתמודד. אחרי שאמא שלך בילתה יותר ממחצית מחייה במחלקה סיעודית, אחרי שעברו עליה דברים מאוד קשים וכואבים, זה מסובך לחגוג את החיים כי זה קצת מרגיש כמו שקר. גם אם אתה אומר, 'אני מתעלם מ-27 השנים הקשות וחוגג את התקופה היפה שלה', עדיין אי אפשר לשכוח את התקופה הארוכה שלא הייתה כזאת. אבל אפשר לזכור שלפני הפציעה היא הייתה עובדת סוציאלית שהתנדבה בשכונות קשות, אישה יפה ואמא למופת שלא במקרה נכתב על המצבה שלה, 'הוסיפה טוב לעולמנו'. חייתי פי שניים עם אמא בבית חולים מאשר עם אמא בבית, אבל היו לי המון שמחה, כיף ואפילו אושר גם אחרי שהיא נפצעה. אין בי גרם של רחמים עצמיים, ומעולם לא הרגשתי בעודי מאושר שאני מזלזל במה שקרה לה".
התחלת לכתוב ספר כי אשתך בכתה. הוא עזר לה?
"הוא הצחיק אותה, וזה עזר לי. שמע, בראש ובראשונה רציתי שטלי תרגיש טוב ושיהיה לה בסדר. אני מאוד אוהב את האישה הזאת, היא ממש הצילה אותי כמו שאני רואה את זה. אולי גם בגלל זה אני פחות עוקצני, כי אני הרבה שנים איתה".
מתי נתת לה לקרוא את הספר?
"אחרי שכתבתי עשרה פרקים נתתי לה ולעוד חבר, והיה קונצנזוס מצדם שזה טוב. אז אמרתי, 'אוקיי, אני ממשיך ולא עוצר עד הסוף', ואז נתתי לטלי לקרוא את הספר הגמור והיא שוב צחקה, יותר מאשר בפעם הראשונה. היא אמרה שבסיבוב הראשון היא צחקה פחות כי היא הייתה מאוד לחוצה".
ממה?
"היא פחדה שהיא לא תאהב אותו. אבל היא אהבה, והספר גם מוקדש לה. לא בגלל שהיא צחקה, כן? הוא היה מוקדש לה בכל מקרה".
"הרצברג", רם גלבוע | הוצאת שְׁתַּיִם | 294 עמודים | בחנויות ובמהדורה דיגיטלית