"את יודעת מי בא אלייך עכשיו?", שואל רן דנקר את בתו הפעוטה אור. "סבא", הוא עונה ואומר: "בואי נתחבא לסבא, נעשה לו קוקו". אבא של רן אלי מופיע ומנשק את אור הקטנה. עד לפני כמה שנים התמונה המשפחתית הזאת, אבא, בן, נכדה, לא הייתה מובנת מאליה.
"יש איזה תיקון שאתה עושה עם ההורים שלך, כשבא ילד", אומר רן. "לראות את אבא שלי עם נכדה, זה חזק, ואני רואה אותו כסבא מדהים ממש, ומגיע כל שבת. בחיים לא פגשתי את אבא שלי כל שבת. בחיים לא קרה, גם בתקופות הכי טובות שלנו".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
עוד נגיע לסיפור המשפחתי המורכב של משפחת דנקר, אבל קודם, קפיצה לדילמה לא פחות מורכבת.
האם לגיטימי להגיע ככה לריאיון? רואים שאתה בלי נעליים.
"אבל מה, ביתי, לא?"
לא.
"בוא נשים נעליים. אני כזה חוזר עם עקב".
אם אתה חוזר עם עקב, אני קונה את הרגע. אני בחוויה שלי אותך, אף אחד כבר לא אומר לך מה לעשות.
"אתה ממש צודק. אני נותן לאנשים את הזכות להגיד לי מה לעשות כשזה בדברים לא חשובים. סתם, סתם", הוא צוחק.
"אמרו לי 'איזה יפה אתה, איזה חתיך'"
אחרי 20 שנה בביזנס, כבר די ברור שאף אחד לא אומר לרן דנקר מה לעשות. מרגע הפריצה בשיר שלנו, היה ברור שדנקר כאן כדי להישאר. רומן מתוקשר מול המצלמות עם נינט הפך את החיים שלו לדרמה יומית. הצימוד לעילי בוטנר, חשף שהוא גם זמר שיודע להגיש להיט. היציאה שלו מהארון לפני עשור, הוכיחה שהוא יודע להיות לא צפוי. לאורך השנים הוא הצליח להמציא את עצמו שוב ושוב מחדש. פעם כשחקן קולנוע דרמטי, פעם כשחקן תיאטרון מוערך. פעם כזמר שכובש את היכל התרבות.
וגם מחוץ לבמה, הוא מרגיש סוף סוף בבית. לא מעט, בזכות בן הזוג שלו בשנים האחרונות - איתי וייזר.
"איתי בדיוק אמר לי בבוקר, אם אני אשב עם איתי סגל, ואספר לו מי אתה באמת, ואיך אתה קם בבוקר, ואיזה בן אדם אתה, וואי וואי וואי", צוחק רן. "פה היה כבר מתחיל להיות מעניין".
אתה בן 41.
"וחצי".
אה, זה השלב הזה כבר שמתחילים לספור חצאים?
"כן".
כשאתה נתקל בשידורים חוזרים שלך מ"השיר שלנו", מה אתה מרגיש?
"זה מתוק בעיניי ברמות היום. מאוד מאוד מאוד מאוד צעיר ורומנטי. אני כל כך סבלתי הרבה שנים מ... 'איזה יפה אתה, איזה יפה אתה'. שכאילו אמרתי, 'אבל מה עם האישיות?'"
רן משחק עכשיו ב"שיקגו": "אני נהנה מזה שאלה התפקידים שאני יכול לקבל, המניאק שמקבל 5,000 דולר ולא זה שאומר 'אבל אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני עדיין כאן".
"הבן אדם שמשחק שעה ורוקד הכי יפה זה רן דנקר", אומרת מירי מסיקה שמשחקת לצידו מאחורי הקלעים. "תראה לי מישהו שמשחק ורוקד ויפה תואר ברמה הזאת. הוא היחידי, יש לו את התדר הזה, לו ולבעלו", רן צוחק ואומר: "בואי נשאיר דברים להמשך".
"כל החתיכות של המדינה היו בבית"
רן יושב על ספסל עם בן זוגו ואביו.
איתי: "אני לא קשור לסיטואציה".
אלי: "אתה הכי יפה פה".
איתי: "לא ממש".
אלי: "אתה אשכנזי על מלא, אנחנו חצי".
אלי, האמנת שזאת תמונה שתהיה? אתה, הבן שלך, החתן שלך?
"לא ראיתי את זה מגיע, כי כל החתיכות של המדינה היו בבית. אבל כשהוא אמר לי, אז אני חושב שאני הפניתי אותו לאיתי".
כן? אתה שידכת ביניהם?
"אני שלחתי אותו, ולא יודעים".
איתי: "הוא לא טינדר, הכרנו לפני כן. אבל הוא זיהה, הוא ידע. כאילו, הוא הרגיש".
שמחת שהוא...
"שמחתי, כי היה לי קשה עם זה שהוא צריך להסתיר משהו, שהוא לא חי במלא, וזה מאוד שמח אותי".
"האמת שזה מפתיע אותי"
מפה לשם, רן ואיתי סוגרים כבר 13 שנים יחד. הם גרים ביפו עם הבנות שאיתי הביא לעולם בהורות משותפת, אסיה בת 14 ולילה בת 9, ועם אור, שנולדה בהליך פונדקאות, שבוע וחצי אחרי 7 באוקטובר.
חשבת על זה שבגיל 41 תהיה אבא לשלוש, נשוי, דירה של זוג מבוגר אחראי?
"לא חשבתי, לא. האמת שזה מפתיע אותי. יש רגעים שאני מסתכל על זה ואני בהתפעלות ותמיהה וכזה, איך זה קרה. כן אמרתי כשהייתי ילד, שיהיו לי חמישה ילדים, והתפשרתי על ארבעה לפעמים".
כי היית בן יחיד?
"כן. היה לי ברור בדיוק שאני לא אגדל ככה משפחה. לי זה היה חסר והבנתי שאני רוצה לעשות משהו אחר. וזה מטורף ולדעתי אנחנו נהיה בארבע".
אה, אוקיי, יש תוכנית לעוד ילד?
"אתה יודע, זה מתבשל".
"מגדל את הבנות כבר 13 שנה"
"אימא שלי הייתה אימא יוצאת דופן, אני חושב בהרבה מובנים", הוא אומר. "גם כי היא אישה יוצא דופן, וגם כי היא מאוד ילדה. ומצד אחד זה יצר בינינו קשר שהוא, אין לי עוד קשר כזה בעולם. ומצד שני, הרבה פעמים בתור ילד הרגשתי שסבבה שזה את ואני מול העולם, אבל זה רק את ואני מול העולם. נוסעים לחג, אז זה רק אני ואימא באים. כל המשפחות מתפזרות כזה, ההורים נוסעים עם האחים וזה, ואנחנו תמיד כזה, היא ואני. היה בזה גם משהו יפה. שמים ריקי גל וכל הדרך צועקים ושרים. גם היה בזה משהו כאילו חתרני אפילו. בחוויה אני חושב שזה מאוד השפיע עליי גם כבן אדם מבוגר. שכאילו אני, מי יכול להגיד לי משהו לעשות או לא לעשות בחיים?
"אני מגדל באמת כבר עוד מעט 13 שנה בנות שהן בהורות משותפת והן ביולוגית לא שלי. גדלתי עם זה, התפתחתי עם זה, למדתי להיות הורה בתוך הקונסטלציה הזאת. אהבה גדלה".
אתה רוצה להגיד שאם חלילה וחס, אתה ואיתי תיפרדו, אתה תמשיך להיות אבא של הילדות האלה?
"חד משמעית. אני זוכר בני זוג של אימא, אתה יודע, שהיו איתי כמה שנים, והלכו. אני לא בקשר עם אף אחד מבני הזוג של אימא שלי. אחד של 8 שנים, 9 שנים, שמגדל אותי מגיל 5 עד 13, ואנחנו לא בקשר. יום אחד קם והולך".
איזה מין אבא רן?
איתי: "בגלל שרן ילד, אז הוא אבא שמבין את הילדיות. כאילו. הרבה יותר שטותניקי. נראה לי שאור מוציאה מרן, או מזכירה לו כזה, את הילד שבו. והם נסחפים למשחקים ולשטויות, כאילו, הוא נורא נורא מצחיק אותה".
"רנצ'וק, אני בן 76, אני לא זוכר"
אור הפכה את רן לאבא במשרה מלאה, אבל לא פחות חשוב מזה, אפשרה תיקון אמיתי ליחסים שלו עם אבא אלי. אחרי שנים מורכבות בקשר שלהם.
הוריו של רן, אלי ודלית, נפרדו כשהוא היה בין שנתיים וחצי. אלי נשאר בלוס אנג'לס, שם המשיך לטפח את קריירת המשחק שלו. רן ואימו חזרו לישראל, ובמשך שנים ארוכות היה סוג של נתק. גם כשהיו נפגשים מדי פעם, קשה היה לקרוא לזה מערכת יחסים. עם השנים, הכמיהה גדלה, והקשר הפך ליותר ויותר מסובך.
בהופעה שלו רן מזמין את אבא שלו לבמה: "ואני ממש מתרגש ושמח להזמין לפה את אבא אלי דנקר. שב לך אבא בנוח. אמרת משהו מאחורי הקלעים שנורא ריגש אותי. רוצה להגיד אותו?".
"רנצ'וק, אני בן 76, אני באמת לא זוכר", אומר אלי והקהל צוחק.
"אני חושב שיש דברים שלא הספקנו לומר אחד לשני", אומר רן. "יש רגע שאתה צריך להסתכל על ההורים שלך ולהגיד 'נכון אתם בלתי נסבלים ומדהימים, אבל אני לא אשנה אתכם, זה לא יקרה'".
"בוא, סתיו", אומר רן לאחיו. "זה סתיו, אח שלי, שבא מניו יורק. בילדות באמת לא גדלתי עם אבא ולא גדלתי עם סתיו. והיו שנים של נתק. לא הייתה מערכת יחסים תקינה של אבא ובן. ומצד שני, אני חייב להגיד שיש משהו נורא סובייקטיבי בחוויה הזאת, ואני גם היום מבין את זה כהורה, כשאני מסתכל על אור ועל הבנות, ואני אומר: 'וואי, וואי, וואי, כמה דברים יבואו עליי, גם אם אני אעשה הכול טוב'.
"אבל הבנתי שהרבה מהדברים הם היו גם דברים בחוויה שלי, בראש שלי".
התנהלה שיחת קלוז'ר ביניכם?
"אני ממש מרגיש שהיה קלוז'ר בינינו, ואני מרגיש שאנחנו נמצאים במקום נפלא, ואני מודה ליקום על ההזדמנות. לא טוב שאני אבכה עכשיו, יש לי עוד רגע לעלות לבמה. אבל אני מודה באמת על ההזדמנות הזאת, שאנחנו יכולים לעשות את החיבור הזה ביחד, ואת התיקון הזה. ואני גם רוצה לתת מילה טובה לאבא, שלאורך כל השנים תמיד אמר לי, כשהייתי בא אליו באיזה טענה או... תמיד אמר לי, 'הכול נכון, אתה צודק'. וגם אם יש מקום שהוא לא היה בדיוק ככה, הוא היה אומר 'אתה צודק, אתה הילד'. וזה בעיניי כאילו הקלוז'ר האמיתי, שכאילו יש... הרי מה זה קלוז'ר? מה אתה רוצה? שמישהו יראה אותך, ויגיד לך, 'אני רואה את הכאב שלך'. 'אני מבין'".
אלי: "היום כשעשינו חזרה, וסתיו, המדהים, ישב שם וניגן, ורן ניהל את החזרה הזו, ואני יושב ומסתכל, ואני מנגן באקורדיון, והאקורדיון משתנק, לא אני. ואתה מסתכל על שני הילדים האלה שלך, ואני אומר, כן, 'אני סבלתי חסך מאוד רציני מזה שלא הייתה לי את ההזדמנות להיות איתך כל יום, כמו שהיה לי עם סתיו. והקלוז'ר הזה הוא מאוד חשוב, שעוד בחיי אני מצליח לחוות את זה.
"אנחנו פה יושבים, ואם אנחנו נראה לשנייה אחת, נשתתק, אז אנחנו נשמע ברקע את הזעקה האיומה של אותם הורים, שחשים את הכאב של אותם הורים שלא מצליחים לעשות קלוז'ר ברגע זה. וכל הקלוז'ר שהם רוצים, יירשם ביחד".
"אם לא היית מופיע היום, היית בהפגנה?", שואל רן את אביו. "כן", הוא עונה.
"אלה הרגעים שאני מאבד תקווה"
בשנים האחרונות רן מתבטא בחריפות נגד הממשלה. הוא היה מהאומנים הראשונים שהתגייסו לתמיכה במשפחות החטופים. היחס אליהם הוציא אותו משלוותו.
"כאילו כל מה שחונכנו עליו כאילו יורד לטמיון. אלה הרגעים האמיתיים שאני מאבד תקווה", אומר רן. "שאני אומר, לא יודע, לא יודע איך ממשיכים מפה אחרי שהתפוררו הערכים בצורה כזאת. אבל אני מאמין שהעידן הזה של ביבי, והעידן הזה של הפופוליזם הזה, שהפך להיות השתלחות ודיבור קיצוני ומשיחי, אני מאמין, רוצה להאמין שהוא יחלוף. כי 80% מהאנשים שאני פוגש נמצאים באיזשהו אזור מרכז, בחוויה שלי. כמוני כמוך.
"יש 20 אחוז לדעתי שהם קיצוניים. ואני חושב שכל הדבר הזה, שתקרא לו ביביזם או תקרא לו שאתה רוצה, כאילו הוא רעש מאוד מאוד גדול של אנשים מאוד מאוד קיצוניים שממש דואגים שנהיה מפולגים ונשנא אחד את השני. ואי אפשר לא להסתכל על ההנהגה הזאת ועל מי שעומד בראשה ולהגיד: 'חביבי, תודה רבה. ניסית. אני מאמין אפילו שכוונותיך היו טובות בשלב מסוים. ובשלב מסוים איבדת את היכולת לחשוב צלול, פשוט כי אתה כבר המון המון שנים מחזיק...
"נגיד אם אני הייתי עושה קיסריה כל יום. כל יום עושה קיסריה. ואני היחיד שעושה קיסריה. אין אומנים אחרים שעושים קיסריה. הייתי מתהלך ובטוח שאני קיסריה. אז אני חושב שביבי בטוח שהוא העם, הוא האיש, הוא המלך".
אתה מהאומנים הבודדים שמתבטא בחריפות. אתה משלם על זה מחיר?
"כן. קודם כול אני משלם על זה מחיר אישי. אני בן אדם אימפולסיבי, אני חושב שגם רגיש. ואני, הרבה פעמים אחרי שאני כותב משהו, אומר משהו, מתהפכת לי הבטן. מספיק שאדם אחד כותב לי שפגעתי ברגשותיו או כזה, זה לא נעים לי, ויש מחיר כלכלי".
אומנים שלא מתבטאים, שלא נוקטים עמדה...
"אני לא יכול לשפוט את זה. זה מפחיד לחיות פה. מפחיד לחיות פה כלכלית, מפחיד לחיות פה חברתית. מפחיד. אני כן שוקל יותר את המילים שלי".
אתה מפחד?
"זה מחיר כבד כבר ברמה של רגע מישהו יכול לעשות לי משהו, יכול לעשות משהו למשפחה שלי".
נולדת בארצות הברית, יש לך דרכון אמריקני, מה משאיר אותך כאן?
"האהבה שלי למקום הזה היא עצומה. זה המקום הכי רלוונטי עבורי. רלוונטית עבורי פה השפה, המדרכות רלוונטיות פה עבורי, העצים, הים, האנשים. אני מכור למקום הזה".
השיר "בית משוגעים" סימן את ההצלחה שלך מחדש. אני חושב שחלק מההצלחה זה שהרבה מאוד אנשים מרגישים בתוך בית משוגעים.
"כן, לא כתבנו אותו באמת מהמקום הזה, כתבנו אותו במקום האישי מאוד. אנחנו כולנו בבית משוגעים. אנחנו לא יודעים לאיזה בית משוגעים נקום היום".
"אתה יודע מי סקסית בעיניי?"
בית המשוגעים של רן השיק בשבוע שעבר להיט חדש, "מאבד את זה". מסע היחסי הציבור לשיר הגיע בצורת סרטון הטרלה באינסטגרם שלו, כביכול בטעות. בסרטון ששודר בלייב רן ואיתי מדברים על מי הם היו רוצים לצרף למערכת היחסים שלהם:
"אתה יודע מי סקסית בעיניי בטירוף".
"מי?"
"ליהי טולדנו"
"גורי סקסי באמת, אתה יודע?"
"סבבה".
"מה סבבה?"
"נזמין את גורי וליהי טולדנו"
"אולי מרגי? הוא הופיע אחרינו אתמול"
"אסי ואלברט - היו לנו כבר גם כך שמועות"
"ששון גבאי"
"אני לא בטוח שאנשים יודעים כמה אני אינפנטילי באמת ואוהב ללכת על הקצוות", אומר רן על הסרטון. "ועלה הרעיון המוזר הזה פשוט לעלות ללייב ולדבר על דברים שכאילו לא מדברים עליהם ותופסים, אתה יודע, אתה תופס פתאום מישהו באיזו שיחה".
"הרעיון הגאוני של איתי היה האמת פשוט לזרוק את המצלמה מלמטה והזווית הזאת שבעצם זה קצת תפס הטרנד הזה. כי הזווית הזאת שהיא מגניבה וכאילו אתה לא יודע שהמצלמה שם. עשינו לעצמנו רשימה של שמות אופציונליים".
למה דווקא הם?
"ניסינו לחשוב, סליחה, זה נשמע מעליב, אבל על השמות הכי רנדומליים, כאילו שזה לא יהיה צפוי מדי שתגיד 'טוב, נו, באמת'. כאילו מה הקשר בין ליהי טולדנו לששון גבאי, שהוא חצי משפחה שלי, אגב. כאילו הוא חבר הכי טוב של אבא שלי. לגורי, שבמקרה פגשנו יומיים קודם במסיבת יום עצמאות. מרגי שהופענו איתו. לא יודע, זה אנשים שעלו לי לראש ורציתי שזה יעורר איזושהי כזה הרמת גבה. ומשם הכול יצא מפרופורציה ושליטה.
"השעות של אחרי התהפכו אצלי כזה מאופוריה של 'וואו, כמה תגובות, ואיזה כיף', לפתאום רגע של בהלה. פתאום אמרתי לעצמי כזה 'יכול להיות כאילו שהעפיפון שלי עף רחוק מדי?' וכזה מישהו אומר לי, בוא תוריד קצת, אתה מגזים'.
"א', אתה חוצפן", אמרה לו ליהי טולדנו בסרטון תגובה שפרסמה. "דבר שני, זאת הטרלה מגעילה. דבר שלישי. מחמיא מאוד". היא אומרת ומסיימת ב"לאב יו, חולה נפש".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"אז חזרתי לראות את הסרטון", ממשיך רן לתאר. "אמרתי, הכול פיין".
אתה יודע, הרבה אנשים שמעו את השם ליהי טולדנו ואמרו לעצמם, 'וואלה, אולי יש מצב'.
"נראה לי שכל מי שאמרתי שם זה חצי בצחוק, חצי לא. כאילו, זה הכיף של זה גם".
"הלכתי לשירותים, נורא בכיתי"
אבל אל תתנו לאינפנטיליות של רן לתעתע בכם. עם כל הכבוד לבית משוגעים ולחיבה לאבד את זה, דנקר הוא ילד טוב שמבין את חוקי המשחק. בימים אלה אפשר לראות אותו במחזמר "שיקגו". כמו תמיד בקריירה שלו, גם כאן הוא גונב את ההצגה.
"בכיתה א' נורא נורא רציתי משום מה להתחפש לי אישה", משתף רן. " וכזה אימא שלי זרמה עם זה, והגעתי לבית ספר. נכנסתי בטוח שאין, מה זה? הולכים לפנות לי את הדרך. הולכים להגיד לי, 'וואו, זו התחפושת הכי יפה ומושקעת שראינו'.
"ואז התיישבתי, וחבר בכיתה אמר לי כזה: 'חחח מה, עם זה אתה נשאר? מה, אבל זה... זה לא כזה יפה'. זה היה החבר הכי טוב שלי, משחק איתי בכדורגל וזה.
"הלכתי לשירותים, נורא בכיתי, ואז אמרתי לאימא שלי: 'עכשיו הביתה, הביתה עכשיו. אני נכנס הביתה, נכנס לחדר שינה, נועל עם כיסאות את הדלת ולא מוכן לצאת, רק יום אחרי, כאילו. וזהו, ומאז לא התחפשתי".
נראה לי שעשית תיקון לא רע עם "השמלה החדשה שלי".
בשנה וחצי האחרונות, דנקר מרגיש שלם אי פעם. האבהות, הזוגיות, הקריירה, הכול התיישב במקום, אחרי שנים שחיפש את עצמו, נדמה שמצא. "כשאתה הולך ופותח דלתות שאתה לא מכיר", הוא מנסה להסביר איפה הוא נמצא היום, "או שיש לך איזו כמיהה אליהן, אבל הן מפחידות אותך קצת, ואתה לא... אתה לא סגור מה תראה מאחורי הדלת, אני חושב שאתה יכול לגלות עולמות מדהימים, ואני מאוד שמח שאני חי חיים שונים מהילד שהייתי, ולא משחזר את הקלישאה.
"כן יש רגעים שמאוד קשה לי, שאני עדיין מנסה לאחז בילד הזה בכל רמ"ח אבריי, וכאילו, אז יש איזה כאפה כזאת של 'תתעורר, יש פה ילדה שצריכה אותך, שתוביל אותה, שתיקח אותה, שתראה לה את העולם, שתדאג לה'. והיא מעבירה אותי שיעור מאוד מאוד גדול בדבר הזה".