כבר בימי הקורונה ובעתות חירום אחרות, עולם התרבות בישראל סיגל לעצמו יכולות מיוחדות להיסגר ולהיפתח כמו אקורדיון. ההתאוששות המהירה, אולי מהירה מדי, של החברה הישראלית מהמלחמה עם איראן אפשרה למוסדות התרבות להודיע כבר בערב שבו הכריז פיקוד העורף על הסרת ההגבלות על פתיחה מהירה של האולמות והתיאטראות. כך למשל, אחרי כמעט שבועיים של עצירה מוחלטת, חזרה ההצגה "יאסו: האהבה היוונית שלי" בכיכובם של אילנית לוי, רותם כהן ועומר דרור, עם כמה מהלהיטים היווניים שכבשו את האוזן הישראלית.
דרור למד להעריך שגרה שפויה הרבה יותר ב-11 ימי המערכה מול איראן שבהם - כמו רבים - נשאר בבית וניסה להיזכר ביום בשבוע. "כשאנחנו מציגים בפני קהל, אנשים מגיעים אלינו מהעבודה, מהבעיות היום-יומיות בבית, ואנחנו נותנים להם אפשרות לצלול לשעה ו-40 דקות של הצגה. זה החסד בעבודה שלנו, ואני גם מרגיש שהקהל דורש את זה. כמו שאנחנו מתורגלים למצב של מלחמה, ככה גם אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו ולנפש שלנו".
במחזמר לכל המשפחה שרץ בימים אלה ברחבי הארץ, מגלם דרור בן עשירים שטס לטברנה בסלוניקי עם הוריו - במקום להצטרף לחבריו שהשתחררו זה עתה מהצבא ויוצאים לגלות את העולם. באותה טברנה הוא פוגש עובדת צעירה שעימה נרקם סיפור אהבה, ובזכות הקשר בין השניים הם מצילים את המקום. האתגר של דרור, שרגיל לבמות עוד מימיו בתיאטרון צה"ל, היה לשיר - ומבלי להיעזר בפלייבק: "אנחנו לוקחים שיעורי פיתוח קול מזמרי הקאסט רותם כהן ויוסי שטרית. מקבלים מהם טיפים, מתייעצים, מחקים אותם. קורה שמזייפים, זה כמו לטעות במשפט כשחקן. כשאנחנו היינו צריכים לעזור לרותם כהן עם הטקסטים, הצענו לו לכתוב שליפים על הקוליסות מאחורי התפאורה. הקהל לא יודע אבל בצד השני יש המון משפטים של רותם, ורגע לפני שהוא עולה לבמה הוא קורא אותם, משנן, ואז נכנס לקטע שלו".
את דרור (31), שחקן ודוגמן למי שפספס שלטי חוצות מעל נתיבי איילון, הקהל הצעיר כבר מכיר היטב. הוא פרץ בסדרות הנעורים "אליפים" ו"גאליס", השתתף בשלושה פסטיגלים, ובהמשך "עלה כיתה" ושיחק בהצגה "סיפור אהבה בשלושה פרקים" בתיאטרון הבימה ובסדרות "מלכות" ו"מלכת היופי של ירושלים". הוא גם שואף להביא למסך תפקיד ראשי בסרט אקשן ישראלי בסגנון ג'יימס בונד, או "המוסד במקרה שלנו. אני מאמין שזה יקרה, הכל בזמנו".
הוא נולד בארצות הברית אחרי שהוריו טסו בניסיון להגשים את החלום האמריקאי, אך כעבור שנה הם חזרו ארצה לניל"י שבבנימין. "כשנולדתי אמא שלי הבינה שהיא רוצה לגדל אותי בסביבה מוכרת, כמו שהם גדלו", הוא מספר. "כשהייתי בן שנה שבנו לארץ, ודי מהר הבנתי שהתחביב המרכזי שלי הוא תיאטרון. הלכתי לכל חוג ומגמה שהיה אפשר. בתקופת הקורונה ניסיתי להשתלב בעבודות אחרות כשהבמות היו סגורות, והרגשתי שהנפש שלי קמלה. אני רגיל לשמח אנשים ולקבל אדרנלין תכף ומיד, וכשהלכתי לבדוק את הדשא של השכן - הבנתי כמה המרחב שלי ירוק וכמה כיף לי במקצוע הזה".
למרות שהתחום לא תמיד מתגמל. גם עכשיו בעיתות של מלחמה, כשעולם התרבות הוא הראשון להיסגר והאחרון להיפתח.
"בדיוק, והשחקנים נפגעים מזה כלכלית. הפרנסה שלנו אלה ההצגות".
זיכרונות מארצות הברית אין - אבל אולי מחשבות מה היה קורה לו היית נשאר שם, בתעשייה עם הרבה יותר כיוונים ואפשרויות?
"זה באמת עבר לי בראש. לפני שמונה שנים אפילו טסתי עם הסוכנות שלי לארצות הברית לסבב בין סוכנויות משחק. הגענו למסקנה שכדי להצליח שם צריך להישאר שם, לעשות אודישנים, להכיר את הנפשות הפועלות, ולי היה קשה עם המחשבה לעזוב. יש משהו מיוחד בארץ שלנו. אנחנו לא צבועים אחד עם השני, יודעים גם לתת את האמת הכואבת בפנים וזה משהו שאני מעריך. הגעתי למסקנה שאני רוצה להיות כאן ולהקדיש את עצמי לתרבות הישראלית".
סרט אחד לפני כעשור היה אמור להיות קרש הקפיצה לקריירה בין-לאומית של דרור, שבאותם ימים גם היה מזוהה כדוגמן הבית של חברת "קסטרו". אחרי חצי שנה של אודישנים הוא לוהק לגלם את דמותו של מייק ברנט בסרטו של איתן פוקס, "מייק". הסרט, קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית, היה אמור לעקוב אחר קורות חייו של הזמר הישראלי שכבש בשנות ה-70 את אירופה וצרפת בפרט - עד ששם קץ לחייו ו"הצטרף" למועדון 27 המיוסר. על אף שהתסריט נכתב בשיתוף אחיו של ברנט, צבי ברנט, הסרט קיבל ברקס מהמשפחה וההפקה לא יצאה לפועל בסופו של דבר.
"המשפחה של מייק ברנט לא שחררה את הזכויות בגלל אי-הסכמה על התסריט והפרויקט נפל", הוא מסביר. "טסנו לעשות אודישנים עם שחקנים צרפתים, בהם חוסה גרסיה ומלאני לורן (שושנה דרייפוס מ"ממזרים חסרי כבוד"). השקעתי שלוש שנים בסרט שלא קרה, משכורת לא קיבלנו, וסירבתי להרבה תפקידים אחרים בשביל זה. התבאסתי מאוד, אבל זו התעשייה - אתה מהמר על משהו מבלי לדעת אם הוא יקרה או יצליח. אולי ככה הקוראים יבינו שחיי הזוהר אינם כל כך זוהרים".
יש עוד סיכוי שזה יקרה?
"אם מישהו ירים את הכפפה - אני ממש מקווה. אני זוכר את התפקיד בעל-פה, למדתי צרפתית בשבילו".
דרור עלה בחודשים האחרונים לכותרות במדורי הרכילות סביב מערכת היחסים הטרייה עם בת זוגו אור פריאנטה (21), מעצבת שמלות כלה וערב, שצעירה ממנו בעשור. "הולך מצוין, אנחנו בתקופה של שישי אצלה-שישי אצלי, פיניתי לה חצי מהארון שלי בבית. אנחנו לומדים להכיר אחד את השנייה. אם ההיכרות והזוגיות הטובה תימשך, ניקח את זה לשלב הבא. להתחיל לחשוב על חתונה, ילדים. צריך למצוא פרטנר מתאים כדי לאפשר לעצמך בכלל לחשוב על זה".
הפער הגילי ביניכם משנה משהו?
"אור בוגרת יותר מבנות 30 או 27 שיצאתי איתן, זה פשוט קשור להתאמה. אנחנו עוזרים אחד לשנייה ועושים טוב אחד לשנייה. זה מה שחשוב. אני מוצא את עצמי מעורב בעבודה שלה בדיוק כמו שהיא בשלי - כמו שהיא עוזרת לי לצלם אודישנים ובאה איתי לאירועים, אז גם אני משווק אותה ומביא לה לקוחות, עוזר לה עם בדים וגזרות".
אחרי תקופה לא מבוטלת בשוק הרווקים, יש לו תובנה: "הייתי רווק במשך שנתיים וחצי לפני כן, ואני חושב שצריך לעבוד בזה כדי למצוא את האדם הנכון. היום אתה לא מכיר רק מישהי מהשכונה, מהצבא או את אהבת נעוריך מהתיכון. היום יש כל כך הרבה מעגלים חברתיים ואנשים שיוצרים איתך קשר ומנסים להגיע איתך לאיזשהו אקט רומנטי. מי שלא לוקח את זה בקלות, צריך לברור בין האופציות ולהבין מה באמת מתאים לו. צריך להתחבר לעקרונות של עצמנו לפני שאנחנו צוללים לקשר זוגי, כי בדרך הזו החיפוש יהיה בשלווה".
מה, היית לחוץ חתונה?
"לא כמו שהייתי לחוץ דייטים. הייתי לחוץ להכיר פרטנרית כי לא היה לי נעים לחיות לבד. לכן הדייטים האלה היו חד-משמעיים מבחינתי. היו שאלות ששאלתי, ולא התקדמנו לרוב לאיזשהו אקט רומנטי. מהר מאוד הבנתי אם זה מתאים לי או לא. זה היה סוג של ריאיון עבודה, ככה הצלחתי להתמודד עם עומס הפניות".
ציניות בצד - נשמע לא קל בהכרח להיות נער הפוסטר שבסופו של יום מחפש את מי שתכיל אותו גם כאינדיבידואל בעולם, כאדם עם חסרונות ומגרעות - כמו כולנו. בכתבה בחדשות 12 לפני שמונה שנים בדיוק, סיפר דרור כיצד נפלט כילד מבתי ספר אחרים שלא האמינו בו - עד שהגיע לתיכון אחד במודיעין אשר קיבל את הכינוי תיכון "ההזדמנות האחרונה". "בתור ילד לא אהבתי ללמוד מתמטיקה ותנ"ך. אהבתי גיאוגרפיה, אנגלית וספורט, הרגשתי שאני הולך להשתמש במקצועות האלה בעתיד, אבל היו מקצועות שלא וגם לא ראיתי לנכון למה אני צריך ללמוד אותם", הוא אומר.
"כהתניה שאשאר בבית הספר, המורות והצוות החינוכי אמרו להורים שלי - 'עומר פשוט לא רוצה ללמוד. קחו אותו לפסיכולוג, אולי הוא יצליח לסדר לו את הראש'. להגיד לך שהפסיכולוג עזר לי בגיל 14? לא. עד היום אני לא יודע טוב מתמטיקה וסיפורי תנ"ך הם לא הצד החזק שלי. הרבה זמן שלא הלכתי לפסיכולוג, אבל עם כל שגרת המלחמה והעתיד הלא ברור, יכול לעשות טוב לגשת ולדבר עם גורם מקצועי. אולי אפילו קואוצ'ר שישמע ויעניק כתף תומכת".