ב-1986, באמצע שנות ה-80 העליזות, נולדה לה בישראל להקה של תקליט אחד. פופלקס היה שמה, ודווקא כשהיא זכתה להצלחה עם האלבום שלה, היא התפרקה כעבור שנה אחת בלבד. בשיטוט בלוח ההופעות הקרובות בבארבי בנמל יפו, מתנוססת הכרזה על מופע איחוד אחד של חברי פופלקס בצורת הלוגו של הלהקה, אותה ייסדו כותב השירים והבסיסט איל לינור והגיטריסט שחר בן-ברק. שניהם יתאחדו בהופעה, אך הסולן בני בלק, שהיה הצלע השלישית בגרעין המייסד, יבלוט בהיעדרו.רצינו שזה יקרה המון זמן, עוד בתקופה שבה בני היה בקשר כלשהו עם הארץ, אומר לינור. דיברנו איתו על האפשרות, אבל הוא רק הקצין יותר ויותר בדעותיו. ההקצנה שאליה מתכוון לינור בהתייחס לבלק, היא ההחלטה של הסולן לשעבר להתנתק לא רק מבחינה מוזיקלית, אלא מהמדינה שבה גדל. הוא מתגורר כיום בארצות הברית והפך ממה שידוע לי לתומך בתנועת החרם BDS. הוא ויתר על האזרחות הישראלית שלו והיום עובד כפרופסור לכלכלה בקולג' בפלורידה.אני זוכר את היום שבו נפרדו דרכינו לפני כמה שנים כשהיה מבצע כלשהו בעזה, הוא מספר. אני גר במרחק הליכה מהבית שבו בני גדל ברמת השרון. פתאום הייתה אזעקה, אני רואה את היירוטים ושומע את הבומים, וכשחזרתי הביתה פתחתי את הפייסבוק וראיתי פוסט של בני שבו הוא משבח את 'לוחמי עזה האמיצים'. הגבתי לו - 'בני, אתה מבין שזה קרה מעל הבית שלך?'. הוא לא ענה לי, אבל כל החברים שלו מהאוניברסיטה עשו בי לינץ': 'זה מגיע לכם', 'אתם שדדתם אותם', 'זו הזכות שלהם'. אמרתי - וואו, תודה, אני בחוץ. הבנתי שאין עם מי לדבר, הוא גם לא ענה למיילים.שחר ואני העלינו שוב את נושא האיחוד לפני כמה שנים. הבעיה הייתה שראינו שאנחנו לא מצליחים להרים את זה ברמה שתספק אותנו מקצועית. כשלהקת הקאברים 1987 שמקיימת הופעות מחווה לשירי שנות ה-80 הזמינה אותי להתארח אצלה בהופעה עם כמה שירים של 'פופלקס', נעניתי בשמחה ופתאום הבנתי שזה נשמע מצוין באופן שהפתיע גם אותי. שלחתי לשחר כמה סרטונים, והוא אמר שאם זה נשמע ככה, הוא חושב שאנחנו יכולים לעשות את זה. התחברנו אל אותה להקה, וזה מה ששכנע את שחר ואותי שאנחנו יכולים לעלות על במה באופן נאמן למקור ולתקליט.את מקומו של בלק כסולן יתפוס קובי סנדהאוס, כשלצידו לינור על הבס, בן-ברק ושיקו פלדמן על הגיטרות, אמיר שוורץ על התופים, מור יורמן בשירה, ועדן ענבר ככנרת וקולות רקע. בלק אינו הסולן הראשון שמפנה גב לעברו המוזיקלי. כך גם מיקיאגי, למשל, שעזב את נוער שוליים. לינור מסביר כי עם כל הכבוד לבני, הוא לא מיקיאגי או 'בנזין' בלי פוליקר. בני היה זמר סבבה, והייתי שמח מאוד אם הייתה קונסטלציה שבה זה היה יכול לקרות, אבל זה מה שזה.באלבום הראשון והאחרון של הלהקה, לפני השינה, נולדו כמה להיטים שהושמעו רבות ברדיו הישראלי, ובראשם איציק, שיר עם פולני, אש קטנה ומדברת. עולה השאלה מדוע להקה מצליחה מתפרקת מהר כל-כך, דווקא בשלב שבו אמורה לרכוב על ההצלחה. התשובה הפשוטה היא שבני לא רצה, מספר לינור, הוא רצה לעבור לחול ולחיות בפריז. אני חושב שההורים שלו לא ממש רצו שהוא יהיה מוזיקאי, אז הם סידרו לו דירה בעיר עם מכונית צמודה והוא למד באוניברסיטת סורבון. אבל אני אגיד עוד משהו, בני לא היה כוח יוצר בלהקה - הוא היה מבצע. בא כדי לשיר. לא היה לו סיי כמוני בכתיבה ובהלחנה, או כמו לשחר בעיבודים ובגיטרות.לא היינו התשובה למשינהפופלקס הושפעה ממוזיקת הדארק אייטיז והסינת'פופ הבריטית שאליה נחשפו בני נוער ישראלים באותה עת מעבר לים. זו אחת הסיבות שחבריה הוחתמו בחברת התקליטים הליקון, שהייתה אז בתחילת דרכה, ולו רק כדי לנסות להוכיח שלא צריך להרחיק עד פט שופ בויז - אלא אפשר להביא את הגל החדש הבריטי לכאן. רוני בראון, איש חברת CBS, יצא לדרך עצמאית והקים את 'הליקון'. היה לו את רמי וריטה בידיים, ואז גם את משינה. אנחנו במו ידינו הפקנו את 'קוראים לי איציק', שהיה השיר והקליפ הראשון שלנו, ואז רוני אמר: 'או, יש לי את התשובה למשינה'. לא נראה לי שהיינו התשובה למשינה (צוחק). אחרי שהוצאנו את 'איציק', רוני שאל אותי אם יש לנו עוד שירים - אז שיקרתי ואמרתי: 'ברור, תן לנו שבוע'. ככה יצא שרוב השירים של פופלקס נכתבו בשבוע אחד.ידיעה בעיתון מעריב של 1987, תחת הכותרת פופלקס: הסוף, בישרה על התפרקות הלהקה רגע אחרי הופעה במועדון הלילה המיתולוגי הפינגווין ששכן ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. מגפת האיידס היא סיבה טובה להתרחק מעולם הרוקנרול, צוטט בני בלק בכתבה, שבה גם הועלה על הכתב אי-שביעות רצון של המנהלים בהליקון על רקע מכירות חלשות של אלבום הבכורה. באותה ידיעה עוד צוין כי גם בהופעות הבודדות שלהם, לא הגיע קהל וכי ב'הליקון' טענו נגד 'פופלקס' שהם היו מפונקים מדי ולא הסכימו להופיע בכל מקום. רצו שהכל יהיה מוכן כשהם מגיעים.זה נכון חלקית, משיב לינור על הטענות כמעט 40 שנה אחרי. רוני השקיע בנו כי הוא כן ראה פוטנציאל, אבל לא הייתה לו מספיק סבלנות כדי לתת לנו לגדול. משינה היו מבוגרים מאיתנו בכמה שנים, ויותר ותיקים ומשופשפים מאיתנו. אחרי התקליט הראשון, לא נתנו לו בדיוק את מה שהוא רצה וזה הסתיים מאוד מהר. הוא ביקש חומרים חדשים, ואז כבר בני לא היה בעניין. דבר הוביל לדבר.איציק מעולם לא חשב שהעולם יפה, כל השיר הזה הוא התקף חרדה אחד גדולזו אולי הזדמנות טובה להבהיר שאיציק, גיבור הלהיט הגדול של פופלקס, מעולם לא חשב שהעולם יפה. זה תמיד מצחיק אותי שאנשים חושבים ככה, אומר לינור, כל השיר הזה מדבר על התקף חרדה אחד גדול על מישהו שהולך ברחוב ומרגיש שכולם מסתכלים עליו. הוא הולך הצידה, השמש נעלמת לו, הוא חוזר למיטה. איציק מעולם לא חשב שהעולם יפה, זה אירוני לחלוטין.בחודש שעבר דיווחו קופות החולים הגדולות בישראל כי חל זינוק חד במספר המאובחנים עם פוסט טראומה בשנתיים האחרונות. רבים ברחבי המדינה מתמודדים עם טראומות פרטיות, מעגל השכול התרחב באופן דרסטי, וגם תמונת המצב הארצית עלולה להעיד על הפרעת נפש לאומית. איציק יצא לפני כ-40 שנה, אך שורות כמו חיים זורמים אבל אני נשפך ולא נגנב מהתשדירים רק מאוהב בקריינית שלי נשמעות כאילו נכתבו אתמול. זה היה שיר אהוב על איציק סעידיאן, שהצית את עצמו, מספר לינור. שמעתי את זה מהעמותה שליוותה אותו. 'איציק' זה שיר עם מילים כבדות שמסופר בעיצומה של הטראומה, לא אחריה.והקריינית, אם תהיתם, היא כרמית גיא, מספר לינור על הדמות שמוזכרת בשיר, שעבדה כקריינית בקול ישראל במשך 35 שנה וגם מופיעה בקליפ.תהיתי אם אתה מתכוון לאחותך, עירית לינור.לא, באותה תקופה אחותי רק התחילה את דרכה העיתונאית כשכתבה טור ב'כותרת ראשית'.לינור, שמשמש כיום כיועץ אסטרטגי כמעט בכל תחום, מסביר למה בניגוד לאחותו הוא דווקא מתרחק מהזירה הפוליטית כמו מאש: בחרתי שלא לחיות בעולם הדעות, הוויכוחים והמאבקים ולהיות טוב למשפחתי, לשכניי ולסביבתי, ולמצוא את המקומות שבהם אני יכול לתרום באופן חיובי. אני לא מתווכח עם אנשים בפייסבוק לא לפה ולא לשם על שום דבר.עם אחותך אתה מתווכח במפגשים משפחתיים?לא, לא, המפגשים נקיים ולא מביאים את זה לשולחן הביתה. שומרים על הפרדה בין המרחב הפרטי לציבורי-תקשורתי. אנחנו לא שם, ואני משתדל לעסוק בטוב ובמה שמחבר ויוצר הסכמות.העיסוק בפוסט טראומה, הנוכחת מאוד היום, קיבל ביטוי בשירי הלהקה לפני 40 שנה:הפרק של פופלקס בהיסטוריית המוזיקה הישראלית אומנם היה קצר, אך נחשב לקאלט והוביל את לינור ובן ברק לפתוח הופעת איחוד שתתקיים ב-28 בספטמבר בבארבי בנמל יפו, עם האורחים אבי בללי, אלונה דניאל (מלהקת טאטו שפעלה בסוף שנות ה-80), ואולי עוד. פרט לתקליט, הלהקה מבטיחה לבצע עוד שירים שעשו לה טוב מאותה התקופה, וכשמשוחחים עם לינור מבינים כי המוזיקה מעולם לא הפסיקה לבעור בו. אפילו את עמוד הפייסבוק של הלהקה הוא ממשיך לתחזק. אני כל חיי מנגן, יש לי הרכב אלקטרוני ואנחנו מופיעים.יחד עם זאת, לינור גם ידע להציב לעצמו גבול שאותו לא חצה שוב ב-40 השנים האחרונות: אחרי 'פופלקס' נדרתי נדר שלעולם לא אהיה תלוי במוזיקה לפרנסתי. זיהיתי שני דברים. אחד, חוץ ממעט מאוד אנשים, אני גם אצטרך להתפרנס מכל מה שמסביב למוזיקה, סטייל מורה ברימון, כדי לכלכל את עצמי. זה דבר שאני מאוד לא אוהב. הדבר השני, האותנטיות חשובה לי. למרות שאני נמצא במקומות מאוד לא נאיביים בתחום העסקי, החלטתי לשמור על תמימות של נער בן 16 בעולם המוזיקה. חשוב לי לעלות לבמה רק כשאני מרגיש שאני נותן את הנשמה שלי. אם זו עבודה שלך ואתה צריך להופיע 15-10 פעמים בחודש, ויש לך משפחה וילדים, צריך לזייף את זה. רציתי לשמור על הפריבילגיה הזו שאני לא עולה לבמה כדי לתת הצגה - אלא כי אני רוצה. זו מתנה גדולה שנתתי לעצמי.