פסטיבל הסרטים בטורונטו שנפתח השבוע נחשב לאחד מהיוקרתיים והחשובים בתעשייה. בחודש שעבר סערו הרוחות סביב הפסטיבל, אחרי שהודיעו מנהליו על ביטול הקרנת הסרט התיעודי הדרך בינינו: החילוץ האולטימטיבי שבמרכזו סיפורו של האלוף במיל' נעם תיבון בשבעה באוקטובר. בפסטיבל סיפקו סיבה הזוייה להחלטה וטענו שקיים קושי משפטי לשלב בסרט את קטעי הווידאו שצילמו מחבלי הנוח'בות בשבת השחורה. זאת, כשבפועל, הסיבה האמיתית הייתה חשש מהפגנות פרו-פלסטיניות ולחצים כבדים שהופעלו על מנהלי הפסטיבל. בסופו של דבר, ההנהלה הפכה את ההחלטה והסרט יוקרן בכל זאת.ישראל הפכה לכלא, גם בתרבות קמפיין ענק נגד ישראל: יותר מ-1,200 יוצרים מתחייבים לנתק קשר עם ישראל יבגניה דודינה: אני אסירת תודה שאמא שלי שלחה אותי לישראללמרות הרתיעה מקולנוע ישראלי בתקופה זו, זה הוא לא הסרט הישראלי היחיד שייקח חלק בפסטיבל. סרטה של הבמאית אור סיני, מאמא, שהוקרן במאי האחרון גם בפסטיבל קאן, יוקרן מחר (חמישי) בפני הקהל הרחב. אני מאוד מתרגשת ומכירת תודה על זה שאנחנו פה, מספרת מטורונטו סיני בריאיון ל-N12. אני יודעת שזה לא קל לקחת סרט ישראלי עכשיו. אני שומעת את זה הרבה פה. אנשים מעריכים את הסרט, אבל המורכבות מורגשת. אני בעיקר שמחה שאנשים זוכים לראות סרט ישראלי שלא קשור למלחמה ולכל הקושי שקורה איתנו בשנתיים האחרונות.זו הפעם השנייה שסיני משתתפת בפסטיבל, הפעם האחרונה הייתה לפני תשע שנים עם סרטה הקצר אנה. התחושה אז הייתה אחרת, היא נזכרת. התעשייה הישראלית הייתה נוכחת והיו המון ישראלים. עכשיו אין אף אחד. אני באמת הישראלית היחידה פה וזה מאוד מוזר. זה לא משהו שחוויתי בעבר.כפי שמתארת סיני וקולנוענים ישראלים אחרים, ניתן לראות בשטח כי החרם הישראלי אומנם עוד לא רשמי - אבל אין ספק שהתרבות הישראלית מתקרבת לשם בצעדי ענק. השבוע פורסם כי יותר מ-1,200 במאים, שחקנים ואנשי תעשייה בהוליווד חתמו על מכתב התחייבות ובו הודיעו כי ינתקו קשרים עם מוסדות תרבות ישראליים במחאה על המחאה בעזה. בין היתר חתמו אמה סטון, סוזן סרנדון, יורגוס לנתימוס, סינתיה ניקסון, חווייאר ברדם, מייק לי, קן לואץ', בריאן אינו ועוד רבים על המכתב שבו נכתב: עלינו לעשות כל שביכולתנו כד להתמודד עם שותפות לפשע הזה שקורה ללא הפסקה.ביום שהגעתי לפה הלכתי ברחוב וחילקו פלייר שמסביר שהמשמעות של העובדה שהסרט על נעם תיבון נמצא בפסטיבל, היא שהפסטיבל תומך במלחמה של ישראל בעזה, אומרת סיני. יש כאן הרבה הרמות גבה על זה שסרט ישראלי הוא חלק מהפסטיבל. קיבלתי גם תגובות באופן אישי על זה שזה לא בסדר שלקחו את הסרט שלנו כי הוא במימון ישראלי. זה מצער אותי. זו תקופה של שחור או לבן. הכל מוגדר וכולם נכנסים תחת איזושהי טייטל. האומנות נפגעת מזה וגם היוצרים נפגעים. לקנסל אותנו זה להשתיק את הקול שלנו. אם הייתי יודעת שלהחרים את הסרט ישראלי שלי היה עוזר למישהו בעזה, הייתי מתנדבת לעשות את זה. הדברים יותר מורכבים.בפסטיבל, כפי שניכר היה מהביטול של הסרט על תיבון, חוששים מהפגנות פרו-פלסטיניות ומלהצטייר כתומכים בישראל. סיני מספרת כי האחראי על בחירת הסרטים ערך לה ולצוות הישראלי שיחה שבו הסבירו לי את הפרוטוקול של מה יכול לקרות ואיך הם ערוכים לזה. תהיה הרבה אבטחה בהקרנה שלנו, היא אומרת. הייתי מאוד מופתעת מזה. זה אולי נאיבי מצידי, אבל זה לא משהו שאני חוששת. הפסטיבל מאוד חושש מההקרנה. הם מוכנים להכל, להפגנות ולבלגנים. אני בעיקר מקווה שלמרות הכל, הסרט יצליח לגעת באנשים.