למרות גל החום הכבד והחריג, כ-30 אלף איש נכחו הערב (חמישי) באירוע הזיכרון וההנצחה השני של קהילת הנובה בפארק הירקון שבתל אביב. לצד האומנים הרבים שהופיעו באירוע, בהם ריטה, ברי סחרוף, מארינה מקסימיליאן, יובל רפאל, איתי לוי והדג נחש, גם השתתפו פדויי שבי ומשפחות חטופים. רבקה בוחבוט, אשתו של אלקנה בוחבוט שמוחזק בשבי ברצועת עזה כבר 678 ימים, עלתה לבמה וזעקה לשחרורו ולהצלתם של 49 חטופים נוספים, חיים ומתים. 15 מתוך 44 החטופים שנלקחו מפסטיבל המוזיקה ב-7 באוקטובר עדיין מוחזקים בשבי ברצועה.
הערב החל בדקת דומייה כשעל המסכים הופיעו פניהם של 412 הנרצחים במסיבות שהתקיימו בשבת ה-7 באוקטובר בדרום. הרשימה גם כוללת את שמה של שיראל גולן, שורדת נובה שמצבה הנפשי הידרדר והיא שמה קץ לחייה באוקטובר האחרון, ביום הולדתה ה-22. רבבות אנשים הגיעו כדי להוקיר את זכרם ולתמוך בשורדים ובמשפחות השכולות. מעבר לכך, מטרה נוספת באירוע המיוחד שמתקיים זו השנה השנייה, היא ליישם את המנטרה של שורדי הנובה והקהילה: "אנחנו נחזור לרקוד", וכך התרחש הערב על הבמה וברחבי הפארק.
עוד במהלך הערב עלתה לבמה עידית אהל, אימו של אלון אהל שנחטף גם הוא מהמסיבה, וביקשה לשלוח אור חזק ובוהק למנהרות בעזה: "האור הזה, אורה של אהבה ללא תנאי, נשלח מכאן למנהרות החשוכות של עזה. דמיינו חטוף שעולה כעת לנגד עיניכם, תתמקדו בו, ודמיינו אותו מקבל את האור הגדול".
בין האומנים הנוספים מופיעים אברהם טל, מוש בן ארי, עמיר בניון, אביהו פנחסוב, ענבל ביבי, תמר ריילי והלהקות "איפה הילד" ו"כנסיית השכל". זאת לצד יוצרי מוזיקה אלקטרונית מובילים, בהם ההרכב "אינפקטד מאשרום", וכן די-ג'ייז מוכרים בסצנה כמו דרוויש, ארטיפקס ואיתן רייטר. אחד מרגעי השיא נרשם כאשר יובל רפאל עלתה לבמה לביצוע של "ציפור מדבר" של להקת "אתניקס" וביצוע נוסף שמשלב בין New Day Will Rise, השיר הישראלי לאירוויזיון, ל"יש לי סיכוי" של אביתר בנאי. אל רפאל, ניצולת נובה בעצמה, הצטרפו בביצוע שורדים נוספים, וכן די-ג'יי סאסי ששרד עם רפאל את הטבח וסייע להצלתה במיגונית המוות.
זו תהיה טעות לכנות את אירוע ההנצחה המוזיקלי בתור "מופע". כבר בשנה שעברה, כאשר עמותת הנובה עמלה על המחווה האומנותית שמפגישה בין אומני טראנס עם מוזיקאים מהמיינסטרים לטובת עיבודים אלקטרוניים לשיריהם המוכרים, היה ברור שזהו לא עוד מופע פופ נוצץ שאליו התרגלו מדשאות הפארק. הערב הזה טבול ביגון ועצב כבד על מי שהיו ואינם, ועל אלה שכבר 22 חודשים בשבי, ללא שום הסכם באופק שיחזיר אותם. מצד שני, הערב הזה מזמין באורח פלא את הקהל לשוב לרחבת הריקודים - ולרקוד. פעולה פשוטה, שהפכה לכואבת כל כך, על אחת כמה וכמה עבור אלה שחוו את התופת על בשרם.
אמצע אוגוסט כבר כאן. שיאי החום ההיסטוריים שנקבעו ברחבי הארץ לא תורמים למציאות הבלתי נסבלת גם ככה, ויום השנה השני ל-7 באוקטובר כבר נמצא מעבר לפינה. "החיים שהיו לי לא דומים בשום צורה למציאות שאני חווה בשנתיים האחרונות", אומרת כהן, בת 32. "עבדתי במסיבה עם בן הזוג שלי, יניב סרודי, שנרצח. אני הייתי מנהלת משרד שאחראית על 80 מאבטחים בשלושת ימי המסיבה, ולפני שברחנו הספקנו לטפל בכמה פצועים. בדרך למפקדת אוגדת עזה נתקלנו בארבע חוליות מחבלים. ירו לי ברגל, יניב קיבל שלושה כדורים ונרצח".
"בסופו של דבר, יניב הציל אותי", משתפת כהן. "התמודדתי חצי שנה עם רגל מרוסקת על כיסא גלגלים, עברתי בין שלושה בתי חולים, ומעל הכל חוויתי את האובדן הגדול של יניב שהיה אמור להיות בעלי לעתיד. היינו פאוור קאפל שעובד בהפקות של סרטים, פרסומות וסדרות. לא נפרדים לרגע. אני עם דפיקות לב וקשה לי אפילו לספר את זה, וכרגע אני במקום של לנסות להמשיך הלאה, להנציח אותו ולהתמקד בחיים שלי".
עמותת הנובה, עבורה מועברים כלל הרווחים ממכירת הכרטיסים, הוכרה מצד משרד הרווחה כגורם מרכז בכל הנוגע לטיפול בנפגעי המסיבות ובשורדים, והיא זו שמספקת סיוע נפשי, טיפולי וכלכלי ויוזמת עבורם מפגשים, מעגלי שיח וריטריטים שנועדו לעבד את הטראומה במרחב בטוח. "העמותה נתנה לנו כלים להתמודד", מספרת כהן על המקום שתפסה העמותה – היכן שהמדינה לא הייתה. "עברתי סדנאות ואת תוכנית החונכים, ולאחרונה קיבלתי תעודת סיום והכשרה בשיטת NLP, חשיבה חיובית והנחיה קבוצתית. זה עזר לי מאוד ושינה אותי. עברתי לשכור דירה לבד ברמת גן אחרי שחזרתי לגור עם אמא. יצאתי לדרך משל עצמי, אני כנראה אתחיל ללמוד וכרגע עובדת על הרצאה".
גולשים ברשת תהו מה בכלל הצורך של קהילת הנובה באירוע ענק, "ממוסחר", בפארק הירקון. כהן משיבה בהחלטיות, גם אם אחרים מתקשים לגלות סולידריות: "להגיע ולראות את החברים שלי, שורדים ושורדות, במופע - זה נותן כוח. מישהו מבחוץ לא יכול להבין לעומק את מה שאנחנו עברנו. אין את השאלות המציקות, יש מרחב בטוח והרבה אהבה בינינו. יש לנו את ימי הקהילה שלנו, ופארק הירקון זה רגע השיא שלנו. בשנה שעברה הייתי שורה ראשונה באמצע, איגדתי את כל החברים לקבוצה ונהנינו כולנו".
השקופים שמתהלכים בינינו: "רואים בעצמם נטל"
האמירה We Will Dance Again אינה רק סיסמה במקרה של אנשי הנובה. כהן רוצה לרקוד גם בשביל אהובה שאיבדה: "אני מרגישה את יניב בכל צעד שאני לוקחת. לא יכולתי לתת למוות שלו להיות לשווא. לצערי, גם יש אנשים שוויתרו לאורך הדרך. אני לא רוצה להגיד שהם לקחו את החיים שלהם. הם מתו מאובדנות, לא יכלו לשאת את עוצמת המכה. הייתי רוצה שתהיה יותר תשומת לב לאנשים האלה, שחלקם מתהלכים בינינו".
סיון הכירה היטב את שיראל גולן, ששרדה את המחבלים בטבח 7 באוקטובר אך לא את המשא הנפשי שנאלצה לסחוב בעקבות היום ההוא. "המוות שלה שבר את כולנו ולקח אותנו המון צעדים אחורה", היא מספרת. "כל אדם כזה שמחליט לנטול את חייו - זה פחות קשור לחשיבה על האחר. הם רואים בעצמם נטל ולא רואים דרך אחרת לסיים את הסבל שהם עוברים".
ושוב נשאלת השאלה היכן המדינה, שנוטה להערים קשיים ולסבך בכבלי הבירוקרטיה. "לולא עמותת הנובה, כנראה שעדיין הייתי שקועה במיטה. המדינה מאוד מקשה עליי באופן אישי. העבירו אותי 13 ועדות רפואיות בביטוח לאומי ועדיין לא קיבלתי את הנכות הקבועה שלי. אני נאבקתי יום-יום על הזכויות. כעצמאית, הייתי מרוויחה 16-15 אלף שקל בחודש ומשלמת למדינה מגיל צעיר מאוד. שוב מזניחים אותנו ונוטשים אותנו כמו שהיה ב-7 באוקטובר, כשחיכיתי במשך עשר שעות בבסיס צבאי לחילוץ. בסוף חייל היה צריך לסכן את עצמו כדי להוציא אותי משם. הכאוס נמשך עדיין, ובשארית הכוחות שנשארו לנו אנחנו צריכים לרתום את המדינה והמערכת. אנחנו מיואשים, זה כמו להילחם בקיר".
ועדיין נותרו אנשים שאפשר וצריך להציל. כהן מכירה חטוף אחד מבין ה-50 שעדיין מוחזק במנהרות עזה: "בר קופרשטיין, שהיה ילד בן 20 במסיבה והיום כבר בן 23. הוא עדיין לא חזר לעשות את המקלחת שלו אחרי כמעט שלושה ימים של מסיבה. הוא עבד כמאבטח והיה כל כך נחמד אליי. הציע לי טרמפ הלוך וחזור, נתן לי את המחשב שלו לעבוד איתו. יש לי הרבה סרטונים שלו, ואני פשוט מחכה שהוא יחזור. אני מקווה שכולם יחזרו בקרוב. עצוב לראות שבזמן הזה הממשלה שלנו מתעסקת בחוק פטור מגיוס, כשהמדינה שלנו שוקעת וממשיכה להתחפר בחול".
אושר דניאל שרדה גם היא במסיבה אך שכלה את אסף אדברג וסתיו ברזני, שני חבריה הקרובים ביותר. עבורם ולמענם היא קמה לרקוד גם השנה. "פארק הירקון זה הניצחון האמיתי שלנו", קובעת אושר. "לפעמים אנחנו מחפשים נקמה, להחזיר לאויב, לכבוש, אבל הניצחון האמיתי שלנו הוא שאנחנו עדיין רוקדים, אוהבים, מסתכלים בעיניים ומחייכים. אני חושבת שהערב הזה הוא הרבה יותר מעוד אירוע של הקהילה. זה ערב שמאחד בין לבבות".
"אנחנו מחפשים נקמה, להחזיר לאויב ולכבוש, אבל הניצחון האמיתי שלנו הוא שאנחנו עדיין רוקדים, אוהבים, מסתכלים בעיניים ומחייכים"
אושר דניאל, שורדת נובה
"הזמן יכול לרפא אבל גם להגדיל את הפצע", מדגישה דניאל, קרוב לשנתיים מאז האסון. "אני יכולה להעיד על עצמי שנכנסתי לזה ברבאק, אמרתי שאני מחזיקה את עצמי ולא הופכת לפוסט טראומטית. שאני לא רוצה להשתגע ולקום בלילות. ממש ראיתי תמונה של עצמי בעוד כמה שנים ואמרתי - זה לא מה שאני רוצה שיקרה לי. אז החלטתי לגעת בפצע ולעבוד עם הטראומה".
דוגמה לכך היא ההצגה "אזהרת טריגר" שמועלית בחודשים האחרונים בשיתוף תיאטרון פלטפורמא ותיאטרון הקאמרי. לצד שורדי נובה נוספים, דניאל משחקת בה במצבים יום-יומיים שנכתבו בהשראת סיפוריהם האישיים. "זה היה תהליך של שנה וחצי שבו עבדנו עם הסיפורים שלנו, עם הפצע שלנו ועם מה שאנחנו חווים ביום-יום. יש פעמים בזמן שאני מרגישה שאני דווקא בטוב, ויש תקופות כמו עכשיו שאני מרגישה ש-7 באוקטובר שוב מתקרב. התאריך הזה, עם כל מה שהוא מביא סביבו, מציף הכל".
"בשנה הראשונה כמעט שלא יצאתי מהמיטה, הייתי בדיכאון נוראי שבגללו ירדתי במשקל", משחזרת אושר. "הגעתי ל-47 ק"ג בשיא, והיום כבר חזרתי למשקל הרגיל שלי. אני בוחרת להתבונן בטראומה שלי, אבל יש אנשים שלא וזו גם דרך התמודדות".
כשדילמת השבתת המשק ביום ראשון הקרוב עודנה מרחפת בין בתי עסק ומוסדות ציבוריים שונים, דניאל משמיעה זעקה גדולה יותר מזו שלה הפרטית. "לא מעניין אותי אם שומעים אותי או מקשיבים לי. אני רק רוצה שהחטופים יחזרו. מה שקרה קרה, ואי אפשר לשנות אותו. זה לא נגמר עד שכל החטופים יחזרו, ועד אז אנחנו לא נוכל לחזור לשגרה או לחיות ולהרגיש כמו אנשים רגילים. אני רואה את התמונות של אביתר דוד ורום ברסלבסקי, ואז אני רואה אותם פיזית בלילה. אני מבינה שזו יכולתי להיות אני במקומם".