היחס הבין-לאומי ליצירה הישראלית בצל המלחמה מורכב ומתעתע. מצד אחד, סרטים ישראלים מתקבלים לפסטיבלים היוקרתיים בעולם, סדרות תוצרת הארץ נמכרות בעסקאות ענק, וזמרת ישראלית שלא מסתירה את המקום שממנו היא באה כובשת במות ענק באירופה מול קהל של עשרות אלפים. מצד שני - הופעה של די-ג'יי ישראלי מבוטלת והוא נאלץ לעזוב פסטיבל מוזיקה; הפגנות פרו-פלסטיניות משבשות אירועי תרבות המקושרים לישראל; ספרים מעברית כמעט ולא מתורגמים לשפות זרות ושוק הטלוויזיה העולמי מאותת ליוצרים המקומיים - זה לא הזמן להשמיע את קולכם. הדחייה לעיתים ממולמלת, לעיתים מועברת בצורה חדה וכואבת ובמקרים מסוימים מגיעה בצורת שתיקה. האם חרם תרבותי על ישראל כבר כאן? פרויקט מיוחד – כך ישראל מאבדת את העולם, וכך מרגישים את זה ישראלים ויהודים ברחבי העולם על בשרם.
מוזיקה
זו הייתה אמורה להיות ההופעה ה-14 במספר של סקאזי בפסטיבל המוזיקה האלקטרונית "טומורולנד" - אלא שהלחץ הגובר נגד ישראל, גם בזירת התרבות העולמית, כבר מזמן החל לתת אותותיו. כעת, גם מוזיקאים ותיקים נאלצים לשלם מחיר על רקע המשך המלחמה בעזה. "מצבנו חמור מאוד", מתריע הדי-ג'יי סקאזי (אשר סוויסה). "אנחנו אולי מנצחים בזירה המלחמתית, אבל תודעתית זה פוגע כבר בכולם. אני חושב שלא יחזירו אותי בחיים לטומורולנד. זה יוצר נזק למערכת. זו פעם ראשונה שאני חווה פגיעה כזו רצינית, ואנחנו עדיין לא יודעים מה רמת הנזקים. יכול להיות שקריירה של 25 שנה באירופה הולכת לפח".
"אנחנו לא מבינים בכלל מה גודל הכוח של התנועות הפרו-פלסטיניות האלה ומה שהן גרמו", הוא מספר אחרי שעיבד את החוויה השלילית בפסטיבל. "עד אתמול ממשיכות לצאת כתבות על הסיפור שלי. הצמד האלקטרוני הישראלי ויני ויצ'י שכן הופיע בפסטיבל הוא גאווה גדולה שלנו והם אחרוני האומנים שיכולים להישאר בתודעה כרגע. אני לקחתי את זה קיצוני, עסקתי בהסברה, ולפסטיבל הייתה בעיה שאני רוקד עם חיילים עם נשקים. די-ג'יי קומבט. אני נחשב לאומן שמזוהה עם ישראל, הרבה אנשים שאני מכיר נהרגו, אז מה הם ציפו שאני אעשה? אמכור את עצמי בשביל להופיע בפסטיבל? אני אשמח לחזור לנגן שם, אבל ללא תנאים".
סקאזי זו רק דוגמה אחת. חודשים בודדים לתוך המלחמה, חשפה נגה ארז כי היא סופגת גל של ביטולי הופעות בעולם. "הרשימה הולכת ומתארכת, זה לא על משהו שעשיתי שהם מבטלים אותי או לא מזמינים אותי, זה פשוט כי נולדתי איפה שנולדתי - כי אני ישראלית", היא שיתפה בהמשך בהופעה בתל אביב. ארז הבין-לאומית, שמקיימת בימים אלה סיבוב הופעות באירופה, עדיין מתברגת לבמות גדולות ונחשבות, אך זה לא משנה את העובדה שאומנים ומוזיקאים ישראלים הם בגדר פרסונה נון גרטה. הם לא רצויים, וממשיכים להיענש ולהתמודד עם התנכלות חסרת תקדים בשל מדיניות ופעולות של ממשלה שהם לרוב לא מזדהים איתה - ועדיין נאלצים לשאת בהשלכות בחזית הציבורית.
@nogaerez ♬ original sound - nogaerez
אם בהתחלה היה מדובר בחרם שקט יחסית, "אי-נעימות" קלה ומכבסת מילים שבגינם סירבו להזמין אומנים ישראלים, כיום בשטח המצב שונה לגמרי. גם הופעותיהם של דודו טסה וג'וני גרינווד, שהיו אמורות להתקיים במאי האחרון בבריטניה, בוטלו בגלל לחץ שהפעילה תנועת החרם BDS. היום, בעוד ועוד חוגים לא מרגישים צורך להתנצל על החרמת אומנים ישראלים אלא להפך - היא מתפרשת כגאווה וכהתנגדות ל"תומכי ג'נוסייד". שוב, רק בגלל החותמת הישראלית בדרכון, ולרוב מבלי בכלל לגלות עניין בפרויקט המוזיקלי המשותף של טסה וגרינווד - אנטיתזה ללהקה שהיו מקימים סמוטריץ' ובן גביר.
"אנחנו לא מבינים בכלל מה גודל הכוח של התנועות הפרו-פלסטיניות האלה ומה שהן גרמו"
המלחמה המתמשכת גם הצליחה לערער את הקריירות היציבות והוותיקות של הזמרות לינט ויסמין לוי. הראשונה, שמתגוררת בטורקיה במשך שנים רבות ונחשבת לכוכבת במדינה, סיפרה במאי האחרון כי הופעתה בבירה אנקרה בוטלה ברגע האחרון בשל מהומה פרו-פלסטינית במקום. בסרטון שהעלתה לרשת, היא אף פנתה בדמעות של תסכול לנשיא ארדואן וכמעט זעקה לעזרה: "אני זמרת שרק רוצה לשיר". מכבש הלחצים הוביל בהמשך אותו חודש גם לביטול סדרת הופעות של לוי במדינה, אף שהייתה נחושה לקיים אותן כרגיל.
המשבר ממש לא מסתיים ביצוא האומנים לחו"ל - אלא גם ביבוא הופעות ארצה. כשנכנסים לאתר של שוקי וייס, האיש שהביא את מדונה, אלטון ג'ון, רדיוהד והרשימה עוד ארוכה, כבר זמן רב שהודעה עצובה באנגלית מבשרת כי "לא מתוכננות הופעות קרובות".
כשמשוחחים עם אורן ארנן, מנכ"ל חברת ההפקות של וייס, התחזית קודרת יותר: "אין שום סיכוי להופעה בין-לאומית בישראל כל עוד המלחמה ממשיכה להתרחש. כשהיא תיגמר, רק אז אפשר יהיה להתחיל לחלום. אנחנו אפילו לא בכיוון, אפילו לא מתנהלות שיחות. קיפאון. המנהלים, הסוכנים והאומנים שאנחנו מדברים איתם, עם הרבה מהם אנחנו מנהלים קשרים של עשרות שנים. היחסים האלה לא נקטעו, הם מסתכלים עלינו באמפתיה ובכאב ולא כל כך מבינים לאן פנינו כמדינה. יחד עם זה, יש הבנה ברורה בינינו שכל עוד אין אופק או תוכנית ליום שאחרי, אין על מה לדבר. אם מנהיגינו לא יודעים אפילו לשרטט קווי דמיון של מה יהיה, איך מצפים מקולדפליי או אד שירן לפנטז על הופעה כאן?".
על רקע השיתוק בשוק ההופעות הבין-לאומיות כבר קרוב לשנתיים, ארנן מספר כי הם מצאו אלטרנטיבות לתעסוקה: "יש לנו מותרות כחברה רזה ונחושה, אז בינתיים אנחנו מנהלים את ההופעות של פורטיס, חושבים איך להציל את פסטיבל המוזיקה אינדינגב שבוטל מאז אוקטובר 2023 ועדיין לא קם לתחייה, וגם מתעסקים באירועים שקורים בחו"ל. עזרנו למשל להפקה של אד שירן כשהטסנו ציוד הגברה, תאורה ומערכות וידאו לשני מופעים שהוא קיים בקפריסין בספטמבר האחרון".
כשהוא נשאל מי להערכתו יהיה האומן האמיץ הראשון שיעז להכריז על הופעה בישראל עם שוך הקרבות, ארנן מציע קודם כל להביט במראה: "לפני הציפיות שלנו מאומני העולם, אנחנו צריכים לדרוש ממנהיגינו לקבל אחריות על המעשים שלהם שהובילו ל-7 באוקטובר מלכתחילה. לקבל אחריות על דברים שעשינו, על דברים שעשו לנו, ולשים לזה סוף. לקחת אחריות על אנשים שאנחנו מפקירים כבר כמעט שנתיים, ועל זוועות שחוללנו בין אם בהגנה או בהתקפה. אחרי שנהיה אמיצים בעצמנו, אין לי צל של ספק שיהיו אמיצים גם בעולם שירצו לחזור ולפגוש את הקהל שלהם פה".
קולנוע וטלוויזיה
גם שלא מדובר בחרם שאותו אומרים בגלוי, לא ניתן להתעלם מהקושי האמיתי למכור תוכן ישראלי בעולם בימים אלה. לעיתים הסיבות נעוצות לאו דווקא בהתנגדות לפעולותיה של ישראל ברצועת עזה או באנטישמיות, אלא, לתפיסתם, בשיקולים פרקטיים גרידא: פסטיבלים החוששים מהפגנות או גופי שידור שמודאגים מביקורת ציבורית וקריאה לחרם.
עוד לפני שבעה באוקטובר תעשיית הטלוויזיה העולמית נכנסה למצב של צמצום בעקבות שינויים פנימיים. שורת בכירים בעולם הטלוויזיה הישראלית מספרים בשיחות עם N12 כי המשבר של היחס כלפי תוכן ישראלי הונח על מצע של תעשייה מכווצת ממילא. חלקם מספרים כי בתחילת המלחמה התקבלו גילויי תמיכה ונכונות לעבודה משותפת מחברות ושותפים ברחבי העולם, אך ככל שהמלחמה העמיקה ההיסוס מול תוכן ישראלי, גם אם איננו פוליטי, גבר. על אף שהיצירה הישראלית עודנה מתבלטת מעל שאר התכנים הטלוויזיוניים שאינם דוברי אנגלית - המכשולים גדלו ולעיתים, במקרים מסוימים, הפכו את המשימה למכור תוכן ישראלי לבלתי אפשרית.
המפיקה שולה שפיגל, שהפיקה בין היתר את "טהרן" שנמכרה ל-AppleTV וזכתה בפרס האמי מספרת כי בעקבות המלחמה, התקבלה החלטה אסטרטגית להתמקד, כרגע, בתכנים "שאין להם קשר לישראל". "כשהבנו לאן הרוח נושבת, התחלנו לעבוד על סיפורים בין-לאומיים. כאלה שלא קשורים לישראל ויכולים להתרחש בכל מקום בעולם. סטנד אלון, עומדים בפני עצמם".
"יש לי למשל סדרה בערבית בהשראת הסיפור של ג'וליה זהר שאני עושה עם התאגיד. אישה פמיניסטית שהצליחה כנגד כל הסיכויים לקחת מפעל קטן של בעלה ולהפוך אותו לעסק בין-לאומי. הפקה ברמה גבוהה שכבר הצטלמה ונמצאת בעריכה. היינו בטוחים שיהיה נורא קל למכור אותה בחוץ. אבל היום, סדרה שישראלים עשו, בערבית - אני לא רואה איך מישהו יכיל את זה. אני מקווה שיחלוף זעם. אני גם מאמינה, בניגוד לכל היגיון, שהמצב ישתפר. מה יישאר לי אם לא אהיה קצת אופטימית? אני לא רוצה לאבד תקווה".
"בעקבות 'טהרן' כל דלת של כל גוף שידור מרכזי נפתחה בינינו. עם הרבה קרדיט. אנחנו לא יכולים לנצל את זה היום. מקווה שזה מומנטום שלא פוספס"
ביוני האחרון דווח ב-mako כי החלה העבודה על העונה הרביעית של "טהרן", על אף שהעונה השלישית לא שודרה מעבר לים, אלא רק כאן בישראל. "מצד אחד, לאפל יש הבעת אמון מוחלטת במוצר שלנו. זה לא מובן מאליו. מצד שני הם לא משדרים את עונה 3. יש אמון במוצר, אבל יש מורכבות לשדר כיום בחו"ל סדרה שהיא תוצרת ישראל".
על דרמת הריגול בכיכובה של ניב סולטן היא מוסיפה: "בעקבות 'טהרן' כל דלת של כל גוף שידור הכי מרכזי נפתחה בינינו. עם הרבה קרדיט. אנחנו לא יכולים לנצל את זה היום. אני מקווה, בדרכי האופטימית, שזה מומנטום שלא פוספס".
"אין כרגע חרם תרבותי", מבקשת להדגיש המפיקה דנה שטרן, שהייתה ממקימי חטיבת התוכן ב-yes ומילאה שורה של תפקידים בחברה, האחרון שבהם ניהול הפעילות של yes Studios. שמה של שטרן חתום בין היתר על מכירת הסדרה "פאודה" לנטפליקס. מגזין התרבות הנחשב Variety אף כלל אותה ב-2020 ברשימת 500 האנשים החשובים בתעשיית הבידור הישראלית. כיום היא מתגוררת בגרמניה. "ראינו משטרים שעליהם הוטל חרם תרבותי אמיתי. לא קל להיות ישראלי כיום, זה נכון, אני חווה את זה בצורה מזוקקת. אבל אין חרם תרבותי".
בסיבות שאיתן מנמקת שטרן את המסר החד והברור שלה, היא מונה את העובדות שסרטים ישראלים התקבלו וממשיכים להתקבל לפסטיבלים הנחשבים ביותר בעולם ואף זוכים בפרסים, ושסדרות טלוויזיה נרכשות על ידי גופי ענק כמו נטפליקס. ואכן, אומנם לא במסגרות תחרותיות, אבל בפסטיבל קאן האחרון הוקרנו ארבעה סרטים ישראלים וגם בפסטיבלים טרייבקה וברלין הוקרנו סרטים ישראלים.
"לא קל להיות ישראלי כיום, זה נכון, אבל אין חרם תרבותי"
לצד זאת, רק לאחרונה נמכרה "ילד רע" של HOT לנטפליקס שכוללת בתפריטה גם את הסדרה החדשה של רותם סלע וליאור רז "Off Road". במאי האחרון נמכרו זכויות השידור של "בקרוב אצלי" מבית קשת 12 ל-13 מדינות בעולם. במקביל, היא גם צפויה לקבל רימייקים ביוונית וגרמנית. "חוליגנים" של כאן 11 נמכרה לשידור בגרמניה וצרפת ואי אפשר לדבר על הישגים בין-לאומיים מבלי להזכיר את הסרט התיעודי "עוד נחזור לרקוד" על הטבח בפסטיבל הנובה שזכה בפרס האמי בתחום הדוקו והחדשות.
את תחום הדוקו מסמנת שטרן כתחום בעל פוטנציאל הקושי הגבוה ביותר עבור יוצרים ישראלים. "בהתחלה הייתה פתיחות גדולה לסיפורים שהגיעו אחרי שבעה באוקטובר. אנחנו ממשיכים לזעוק ביצירות שאנחנו עושים ויש עוד המון יצירות בדרך אבל העולם המשיך הלאה מזמן. במקביל ל'עוד נחזור לרקוד' זכו שלושה סרטים פלסטיניים באמי. גם הקולות האלה נשמעים וזה משקף מה שעומד להיות בהמשך. יש פסטיבלי דוקו שקשה להם לקבל נרטיב ישראלי מול מה שקורה בעזה. זה הולך ונהיה יותר ויותר קשה".
במהלך השנתיים האחרונות נרשמו כמה וכמה מקרים של הפרעה בזמן הקרנת סרט ישראלי, או כזה שבו מופיעים שחקנים ישראלים (כמו בדוגמה של שירה האס וגל גדות). בספטמבר 2024, למשל, מחוץ לאולם שבו הוקרן הסרט "חמדה" של שמי זרחין - וגם בתוכו, נרשמו מחאות פרו-פלסטיניות שהפריעו למהלך ההקרנה. הבמאי הישראלי סיפר אז: "עמדנו בכניסה מוקפים באנשי אבטחה. הבורות זועקת. מופע האימים העלוב הסתיים והסרט התחיל".
"כשפרוגרמר בוחן סרט ישראלי, הוא לא יכול להתעלם מהפיל העצום הזה. עולה השאלה האם הסרט הזה שווה את ההשלכות שהוא יביא איתו", אומרת שטרן. בנושא הקולנוע העלילתי הישראלי, "שתמיד היה מאותגר ותמיד היה פער בין האיכות למסחר שלו", היא מזכירה שחלה האטה בהפקה כאן בארץ בעקבות המלחמה.
מאז שבעה באוקטובר חלה האטה ביצירת הקו-פרודוקציות, הפקות בין-לאומיות משותפות. "אני שומעת מאנשים שלא חוזרים אליהם, שאנשים שהיו שותפים מבקשים לחכות. זה לא נעים. ההחלטה להצטרף לפרויקט ישראלי, גם כגוף מממן, זה מצטייר כאמירה. צריך להבין שכל האמירות 'אנחנו לא הממשלה שלנו', אלה דקויות שרק אנחנו מבינים. אחרים רואים את ההפגנות כאן ולא מבינים על מה אנחנו מפגינים. אי אפשר לעמוד בקצב של האירועים. הם גם מבינים, שגם כשהיצירה תהיה מוכנה ותצא - אי אפשר לדעת - איזה שוק היא תפגוש? האם אז יהיה חרם תרבותי? ההיסטוריה נכתבת כרגע".
"אנחנו ממשיכים לזעוק ביצירות שאנחנו עושים, אבל העולם המשיך הלאה מזמן"
שוק הטלוויזיה המקומי בתחילת דרכו הקנה לתוכן הישראלי שם טוב ברחבי העולם. "היה לנו פור מדהים", אומרת שטרן ומציינת את הרגולציה שמופעלת על yes ו-HOT הנדרשות להשקיע כספים ביצירה מקומית - דבר שהיה בעבר ייחודי לישראל. "העולם השתווה אלינו. הסטרימרים ב-2016 הביאו את התוכן דובר האנגלית לכולם וגופים התמודדו עם הסוגייה - מה מייחד אותנו? אז התחילו להפיק תוכן מקומי. יש הצפה. יש סדרות סקנדיביות מעולות, סדרות מפולין, מקוריאה, מספרד. היתרון שהיה לנו עדיין קיים, אבל הוא לאט, לאט נשחק. להוסיף לזה את השפה העברית, את העובדה שברוב הסדרות תוצרת הארץ יש אלמנט של ביטחון או צבא - לא רוצים לראות ישראלים במדים כרגע. זה לא פשוט".
"יש חוסר פתיחות מאוד, מאוד מורגש כלפי ישראל", סיפר ל-N12 אור סיגולי, המנהל האומנותי של פסטיבל הקולנוע ירושלים, בזמן ההכנות לפסטיבל האחרון. "יש הרבה דיסאינפורמציה. כן, מרגישים חרם. צריך לעשות את ההפרדה, יש את היוצרים והיוצרות של הסרטים, ויש את חברות המכירה שהן בעיקר מי שאנחנו בקשר איתו. רוב הבעיות מגיעות מהיוצרים, זה קשור לעניינים מצפוניים, קשור לעניינים רחבים של שיתוף פעולה עם ישראל. המחסומים מגיעים. לא תמיד אומרים את התשובה באופן ישיר - לפעמים היה צריך לקרוא בין השורות".
"כששואלים אותי מאיפה אני, התשובה היחידה שיכולה להמשיך את השיחה היא: 'אני מישראל ואני מתנגדת לרצח עם' ואני אומרת את זה בלב שלם", מספרת קולנוענית ישראלית הפועלת באירופה וביקשה להישאר בעילום שם. "כשאין שיחה ויש רק יצירת אומנות, זה חייב להיות ברור בתוכן של היצירה עצמה. או שהיא מודעת ומדברת באופן שלא יותיר מקום לספק, או שחלק מהפרוגרמרים, אנשי הצוות של הפסטיבל, יעדיפו שלא להתעסק עם הפגנות. לא כל פסטיבל הוא גדול כמו זה שבקאן, שיכול להנדס את האירוע כך שיעבור חלק. האבסורד הוא שהאמניות והאומנים הם הראשונים שמתנגדים למשטר, עוד לפני שבעה באוקטובר. במיוחד אלה שלא מוכנים לצנזורה הממסדית והעצמית. אני מבינה את החרם והזעם על כל מה שקשור לישראל. לא מדובר בכישלון הסברתי, אלא במעשים של ישראל - כל עוד זה נמשך הסיקור בחו"ל לא הולך להשתנות".
תיאטרון
גם בזירת התיאטרון התמונה מתעתעת. אם נסתכל רק על העובדה ש"אנטיגונה" של בית ליסין הועלתה בדרום קוריאה בחודש מאי האחרון, או שתיאטרון גשר הציג את "ריצ'רד השלישי" בכיכובם של יבגניה דודינה ואיתי טיראן בפסטיבל יוקרתי בווינה - אפשר היה לחשוב שמדובר בימי שלום. אך צלילה עמוקה יותר מגלה תמונה פחות נעימה.
"חברים שלנו בחו"ל, שתמיד עבדנו איתם, פתאום לא מדברים איתנו", מספרת ציפי פינס, המנכ"לית והמנהלת האומנותית של תיאטרון בית ליסין. "החרם לא בהכרח מוצהר. אני הזמנתי אלינו כ-40 נספחי תרבות ממדינות העולם שבאו לצפות ב'אנטיגונה' ו'אפס ביחסי אנוש', והם הגיעו בשמחה, אבל אין לנו שום כניסה לארצות שלהם. היום פסטיבלים כבר לא מזמינים אותנו - גם אם יש לנו הצגה כמו 'קרנפים' שעלתה השבוע ומתאימה למסגרת כזו. אנחנו עדיין מנסים ליצור קשר אבל לא כולם עונים לנו. בשורה התחתונה, ישראל מפספסת את ההסברה הכי טובה עבורה".
פינס מתייחסת למשבר נוסף בתיאטרון הנוגע לזכויות יוצרים. "כאן זה אפילו קשה יותר - פשוט מקבלים תשובה שלילית בצורה מנומסת. לא כולם, אבל חלק ניכר מהם. דבר אחרון זה הקשר האישי - בפריז, מקום שיש לי בו קשרים טובים, הזמנתי שחקן להצגה שאנחנו הולכים לעשות - והוא אמר לי בפשטות: 'אם אני אבוא לשחק ולביים בישראל, לא תהיה לי עבודה לחזור אליה'. אני לא רוצה להסגיר אותו, אבל זה היה כבר לפני חודשיים או שלושה ובינתיים הבידוד התרבותי רק הולך ומחמיר".
"יש הרבה מאוד מחזאים או סוכנים שממדרים את ישראל מהזירה התרבותית ולא מאפשרים להציג את המחזות שלהם בארץ", אומר משה קפטן, המנהל האומנותי של תיאטרון הבימה עד לאחרונה והמנכ"ל והמנהל האומנותי החדש של תיאטרון חיפה. המידור הזה, כפי שמתארים יוצרים בתחומים אחרים, לא מגיע באופן קוהרנטי וחד משמעי. "חלקם יגידו לא לציטוט שנכון, שזה בגלל המלחמה. אחרים יגידו שזו לא הסיבה".
"יש יצירות לא מעטות שאנחנו לא מקבלים עליהן אישור", אומר קפטן ומבקש שלא לנקוב בשמות המחזאים או המחזות שהגיעו עם תשובה שלילית, מתוך תקווה שבעתיד דברים יסתדרו ויהיה ניתן להגיע להסכמים. "רואים את התגברות אנטגוניזם כלפינו. כבמאי, שני פרויקטים שלי נדחו לשנתיים קדימה. גם אם הם לא מודים בזה, אני מסתכל להם בעיניים ויודע בדיוק מה הסיבה. מצד שני, אני נמצא בחדר החזרות של 'היפה והחיה'. יצירה בין-לאומית. גם לאנשי דיסני, כאנשי תרבות, יש מה להגיד על מה שקורה פה, אבל הם בוחרים בכל זאת לעבוד איתנו".
הוא מוסיף: "אני ממשיך לעבוד. אני ממשיך לקדם את הקשרים הבין-לאומיים גם של התיאטרון שניהלתי, וגם של תיאטרון חיפה. אני עובד מול הסוכנים ומשתדל לנהל דיאלוג בריא ופורה ואני מקווה שבדרך הבין-אישית נגרום להם להבין קצת יותר. לצערי, לא נעשה מספיק ברמת הממשלה. איפה ההסברה שלנו? אנחנו לא מוסברים מספיק החוצה. בכל דיאלוג שלי עם אנשי תרבות בחו"ל אני נתקל באותה הבעיה".
ספרות
הוצאות הספרים הישראליות שאליהן פנינו סירבו להתייחס לנושא באופן גלוי. "זה נושא מאוד רגיש", אומר ל-N12 גורם בהוצאה מוכרת. "ההיקף גדל מאוד. יש סופרים שמעדיפים שלא להסתבך עם עברית, זה לא משתלם להם. לרוב הם לא מודים שזו הסיבה. אנחנו מפספסים קולות חדשים ונועזים. גם להפך - אף אחד לא רוצה להתקרב לכתבים בעברית ולתרגם אותם. אף אחד לא תיאר לעצמו שאחרי שנתיים נהיה במצב כזה. ההעדפה אחרי שבעה באוקטובר הייתה להוריד את הראש, להמתין, עד שישראל לא תהיה אישיו כזה בעולם. כולם מחכים שהמלחמה תיגמר".
"אנחנו מפספסים קולות חדשים ונועזים. גם להפך - אף אחד לא רוצה להתקרב לכתבים בעברית"
הסופרת רינת שניידובר נולדה במקסיקו וחיה כבר 28 שנים בישראל. ספרה האחרון, "מקסיקו", שעוסק בתחושות של שייכות, זרות והגירה בכפר הגלובלי, קיבל ברקס מסוכנות דבורה האריס המובילה, המייצגת את הזכויות ליצירותיהם של סופרות וסופרים ישראלים. במכתב שקיבלה לאחרונה, הסוכנות הביעה בפניה את ההתרשמות מהסיפור, "אך בימים אלה אנחנו כמעט ולא לוקחות ספרים חדשים לייצוג. זוהי תקופה מאתגרת במיוחד עבור ספרות ישראלית בחו"ל, ולכן לצערנו לא נבקש את המשך הספר".
"הסוכנות אהבה את הספר, אבל אמרו לי שאין להן מה לעשות איתו כי אין כרגע שום שוק לסופרים ישראלים בחו"ל", אומרת רינת בשיחה עם N12. "זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. את הספר הקודם שלי, 'סיפור הצלחה'', מסרתי ישירות לחבר, איש רוח ידוע במקסיקו, שרצה בטובו לחבר אותי להוצאות לאור. הוא פשוט הודה בפניי שאין לו מה לעשות עם זה. אף אחד לא רוצה ספרות ישראלית. כבר תרגמתי אותו לספרדית אבל אין לי איפה להוציא אותו לאור".
"זה חוסר אונים נוראי", משתפת רינת. "אני עושה את מיטב המאמצים בשנתיים האחרונות עם שני הספרים האלה אבל פשוט אין סיכוי. לא הרמתי ידיים, אבל אני לא אופטימית. מתישהו, יום אחד, המלחמה תיגמר, אבל זה מכעיס נורא כי אני מכירה הרבה אומנים ואומניות ואף אחד לא מסכים עם מעשי הממשלה. כולם הולכים להפגנות, מזועזעים ממה שקורה בעזה ועם החטופים, וזה למעשה חרם תרבותי שפועל נגד מי שמתנגד למדיניות של הממשלה. ישראל הפכה לכלא, גם בתרבות. אני קמה בבוקר כשהיצירה היא קומפולסיבית. זו מהות החיים שלי מתוך רצון להאמין שהמציאות תשתנה יום אחד".
אומנות
מה עושים בינתיים? אבי לובין, אוצר וחוקר בתחום האומנות העכשווית, ניצל את המצב העגום בשנתיים האחרונות והקדיש אותן לטובת היצירה המקומית. כאוצר הראשי של המשכן לאומנות עין חרוד, הוא נתן מקום בתערוכה "יצירות מופת" לשחזורים ישראליים שהגיבו בדרכים שונות ליצירות מופת בין-לאומיות נודעות. "המוזיאונים בישראל בשנתיים האחרונות התכנסו והסתכלו לוקאלית", אומר לובין. "התפנו חללים ותקציבים, הרבה יותר אוספים ואומנים ישראלים. זה נותן כוח לשדה המקומי ויש יותר הזדמנויות ליצירה הישראלית במקום הבין-לאומית שפשוט לא הייתה. כלומר, בתוך הסיטואציה הקשה גם קרו דברים חיוביים - ועדיין, במיוחד בתרבות, המבט הזה פנימה והחוצה כחברה הם חשובים מאוד".
עוד לפני כן כאוצר הראשי של הביתן הישראלי בביאנלה לאומנות בוונציה ב-2019, הקפיד לובין על דיאלוג פנימה והחוצה - להזמין אומנות בין-לאומית ארצה וגם לייצא אותה. "כבר הרבה שנים שיש חרם תרבותי בעוצמות שונות - רק שעכשיו זה באופן ישיר ומוצהר הרבה יותר", הוא מסביר. "חרם זה מושג חמקמק, ואם לפני המלחמה העדיפו שלא להיכנס לקלחת הזו - כלומר לא להגיד שלא רוצים לשתף פעולה עם ישראלים, עדיין נתנו לך תחושה שזה מורכב ולא תמיד אפשרי".
"בשנתיים האחרונות אין כמעט פרויקטים של אומנים מחו"ל במוזיאונים בישראל. קומץ", מדגיש אבי. "זה קורה משתי סיבות - גם חרם, וגם יש כאלה שחוששים להגיע או לשנע את היצירות בגלל סיכון ביטחוני. חברות ביטוח וגלריות פשוט לא מעוניינות לקחת בזה חלק, או שזה יקר מאוד", הוא אומר. "ויש אנשים שפשוט לא מעוניינים לשתף פעולה עם ישראל בזמן הזה. אם נסתכל אחורה, יש אומנים שפועלים בכל מיני היררכיות - למשל, כאלה שלא יסכימו לעבוד עם מוסדות שממומנים בידי המדינה אבל כן יסכימו ליוזמות פרטיות ואלטרנטיביות שאינן מכסף ציבורי או כוללות חותמת מדינתית. אני חייב לומר שלחץ ציבורי לשינוי של מציאות, ולא בהכרח חרם, הוא חשוב בעיניי. הפעולה הזו שבה אתה לא מנרמל או שותק לנוכח מצב מסוים, היא חשובה".
"מצד שני", הוא מסתייג, "זה בעייתי בתרבות שתפקידה הרי לשאול שאלות, להרחיב גבולות ואופקים ולתת ביטוי לסוגים שונים של חופש היצירה. בשביל זה, צריך את הגב ואת השותפים הבין-לאומיים. כשהתרבות סובלת מחרם, זה מצר את האפשרות והצעדים של יוצרים. בתוך ישראל עצמה יש צנזורה תרבותית הולכת וגוברת שאיתה האומנים נאלצים להתמודד, אז גם מבחוץ?".