הקומיקאי אודי כגן העלה שלשום (שני) קטע נוקב ומצמרר לחשבונותיו ברשתות החברתיות, שבו שיתף במופע הסטנדאפ שלו בהתמודדותו עם פוסט טראומה מאז השירות הקרבי במבצע חומת מגן. במונולוג בן 21 דקות הנושא את הכותרת אודי כגן - הלם קרב, שצבר ביממה אחת כ-1.5 מיליון צפיות בפייסבוק ועוד אלפי תגובות, הסביר כגן בן ה-44 כי זה נושא שכל כך קשה לנו לדבר עליו בגלל שזו מחלה שקופה. הלם קרב - אי אפשר לראות אותו, אבל אפשר להרגיש אותו.לצד ההומור החוזר המאפיין אותו, כגן סיפר כי הוא נמצא בשיקום וחזר אחורה לימים שאחרי השירות הצבאי - כשנסע לדרום אמריקה עם אורן, חבר טוב מהצוות. אחרי כמה שבועות, לדבריו, באמצע הלילה התעוררתי פתאום ממין התקף. משהו שלא קרה לי בחיים. מין כאילו קוצר נשימה, דפיקות לב, התעוררתי פתאום באמצע הלילה - וזה נמשך כמה דקות ההתקף הזה. בסופו התיישבתי שם על הרצפה, מזיע ורטוב.תוך כדי נגינה על הפסנתר, כגן המשיך לספר כי ההתקפים לא הרפו ובשלב מסוים הגיעו בכל לילה במהלך הטיול הארוך. רופא מקומי בפרו אבחן זאת כסטרס: הוא אמר לי, 'אדוני, זה סטרס. זה מאוד רציני. אתה חייב ללמוד לנשום'. אמרתי לו, 'תקשיב שנייה, אתה יודע מאיפה אני מגיע? מאיזו מדינה? מאיזו יחידה בצבא? סטרס? יש לי סלמונלה. אחת הסלמונלות הברורות' - ויצאתי מהחדר. כגן חזר לארץ אחרי המסע, וההתקפים לא הניחו לו: פתאום הם לא היו רק בלילה, פתאום הם היו גם ביום. כל דבר היה מדליק אותם פתאום. הייתי עומד ברחוב והיה עובר לידי קטנוע, אמרתי, 'אני לא יכול להמשיך לברוח מזה'.לא סיפרתי לאף אחד מה אני עובר. בושה, מה זה בושה? פאדיחות. לא לאמא שלי, לאח שלי, לאף אחד. אין סיכוי בעולם, העדפתי למות מאה פעם מאשר שמישהו יידע שמשהו עובר עליי. אמרתי, מה, אני מאלה שיורים ובוכים? בחיים לא. ובכל פעם שהיה מתחיל לעלות לי הדבר הזה, הייתי דוחף אותו בכוח וצועק לו 'שקט'. זה עבד לתקופה מסוימת, אבל זה הצריך ממני להיכנס לתוך הארון - כל כך עמוק עד ששכחתי בכלל שאני בתוך ארון. חשבתי שאלה החיים עצמם.מכאן, סיפר כגן כי התחיל להסתתר, להעמיד פנים ולשאת בושה עמוקה מאוד. מפגש מקרי ברחוב עם אדם ששירת איתו במבצע ברמאללה והתמודד גם הוא עם פוסט טראומה, גילה לו עולם שלא ידע על קיומו, התרופה לדבר הזה - שילוב בין אלכוהול לסמים קשים מאוד. והוא אמר לי, 'אודי, אם אתה רק מתמיד'. והתמדתי. כל כך התמדתי, שיש לפחות 12 שנה בדבר הזה שאני לא זוכר אותן בכלל מרוב התמדה.לא הייתי צריך אויבים כי היה לי אותו, זה השותף הגרוע בעולם. כשהייתי שותה או עושה סמים, הקול הזה נהיה יותר נסבל אודי כגןכגן התייחס גם לכנסים על טראומה שבהם הוא מתנדב, ובהם תמיד עולה השאלה למה טראומה מכל סוג - טראומה מינית, טראומות דומות - למה זה הולך יד ביד עם אלכוהול, סמים, התמכרויות, תחליפים וכל הדברים האלה? כמה שיותר סמים, כמה שיותר להשכיח. למה? כי בשנים הכי קשות, עד היום, שהתמודדתי עם הדבר הזה, היה לי קול בתוך הראש שהיה אומר לי את הדברים הכי קשים בעולם. לא הייתי צריך בכלל אויבים כי היה לי אותו, זה השותף הגרוע בעולם. רק הייתי פותח עיניים בבוקר והוא היה מתחיל לדבר ואומר לי 'איך עשית את הדברים שעשית? לא מגיע לך לחיות'. וכשהייתי שותה או עושה סמים, הקול הזה נהיה יותר נסבל.זה לקח הרבה מאוד זמן, אבל בסוף עשיתי את הדבר הכי קשה מכל הדברים שעשיתי, המשיך כגן - שפנה לעזרה. הייתי צריך להגיע להתמכרויות קשות, לאובדנות, ניסיונות אובדנות, הכל. ביקשתי עזרה, ולא תאמינו, העזרה הגיעה מהר. נגמלתי לאט לאט, השתקמתי, הכרתי את אשתי, עשינו ילדים. ואז הכה 7 באוקטובר, וכגן נאלץ להתמודד שוב עם השדים והתחושות האיומות: בשביל כולנו, האירוע הזה נראה לנו כמו אכזריות שלא ידענו על הקיום שלה. לפוסט-טראומטים, אני יכול לדבר בשם עצמי ובשם אלפי הפוסט-טראומטים שפגשתי, הדבר הראשון שהרגשנו זה סכנה. באים אלינו הביתה, סכנה.התחלתי לפזר סכינים בכל החדרים. קניתי שתי אלות בייסבול. התיישבתי במרפסת שלי עם שתי אלות הבייסבול שלי, שמתי באוזניים חדשות 24 שעות ביממה, בלי שינה, בלי כלום, סכנה, סכנה. הפסקתי לתפקד. כאבא, כבעל, הכל. הוא סיפר על פעם אחת שבה אשתו התקרבה אליו ושמה עליו יד: 'אודי, איבדת את זה. אתה רוצה מים? אתה רוצה רגע לנשום?' ואיך שהיא אמרה לי 'לנשום', נזכרתי פתאום (בשיחה עם הרופא בפרו, עא). לא הייתה לי ברירה. בסרטון, שבו כגן מספר על הרע שאיתו התמודד, מופיעים קטעים ותמונות מעברו בשירות הצבאי - במקביל לשאיפות ונשיפות ארוכות וחזקות שהוא לוקח. והכל בא, כל הכאב, הזיכרונות. כל מה שאני מנסה להסתיר כל השנים. אבל פתאום שמתי לב למשהו - שיש בתוכי כאב. בכולנו. והוא לא הולך לשום מקום אף פעם, הווא כאילו רוצה שאני אראה אותו. אבל כבר 20 שנה אני אומר לו: 'שקט'. אז נתתי לו לבוא עד הסוף - ולא מתי.בסיום הקטע כגן אמר לקהל במופע: אני בטוח שאתם שואלים את עצמכם, למה אני מדבר על דבר כזה במופע סטנדאפ? כי זה חשוב לי. כל כך חשוב לי. כי הדבר הזה הוא לא רק שלי, לא יהיה בית בלי הדבר הזה. אנשים שהיו, אנשים שחילצו, אנשים ששמעו, אנשים שאיבדו אנשים. אבל אני לא רוצה להלחיץ - הפוך. אני רוצה להגיד משהו טוב: הדבר הזה גדל בחושך, בבושה, בדממה, כשלא מדברים עליו. הוא מתרבה בבושה, הוא מתרבה עוד ועוד ועוד ועוד, אבל מת מהר מאוד באור. והאור - זה אנחנו. אני מקווה שאתם מבינים על מה אני מדבר.מונולוג של מדינה שלמהבין התגובות המחזקות הרבות שקיבל כגן, כתבו לו כמה מחבריו לסצנת הסטנדאפ. שלום אסייג: שמע אודי, יצא לי להתעסק בסטנדאפ כמה שנים. זה קטע הסטנדאפ הכי טוב שראיתי! מצחיק, מרגש, כואב, מרפא, עם מסר עוצמתי וחשוב והכל מוגש בחן ובכישרון רב. שאפו אחי. רשף לוי הצטרף למילים החמות: כל כך יפה שאתה לוקח את המתנה של הגאונות, של הקומדיה, ועושה איתה את העבודה של המלאכים. אוהב אותך אח שלי, מעריץ גדול. השחקנית ירדן בר כוכבא הגיבה: זה מונולוג של מדינה שלמה. והמילים האלה מהדהדות אחורה וקדימה בזמן. תודה עליך.כגן, שחקן וקומיקאי שפרץ לתודעה בדמותו של משיח בסדרת הרשת שיצר בכיכובו, נפתח בעבר בדבר התמודדותו עם פוסט טראומה מהשירות הקרבי בצהל. כחבר קאסט בארץ נהדרת הוא השתתף בין היתר במערכון ששודר ב-2021 שעוסק בהלומי קרב. כחודשיים לאחר שפרצה המלחמה, הוא גילם במערכון אחר חייל מילואים שחוזר הביתה משדה הקרב למציאות מפולגת.