"להיות כאן זה כמו להיות בתוך חלום", אומרת יבגניה דודינה בשיחה שהתקיימה בעולם מקביל שכולו טוב; אנשים מבושמים, מאופרים, לבושים במיטב מחלצותיהם התכנסו בריביירה הצרפתית כדי לפקוד את פסטיבל קאן. "אפשר להגיד שכשהסרט מצטלם, יש שאיפה, יש חלום - שהוא יוקרן בפסטיבל קאן. זו התגשמות החלום", אומרת השחקנית שהגיעה בחודש מאי האחרון יחד עם הבמאית אור סיני להקרנת הסרט "מאמא" בכיכובה. כמו מכה שנוחתת על הראש בחוזקה, היא נזכרת במקום מוכה הכאב שממנו היא מגיעה ומוסיפה: "אבל העצב האין-סופי לא נעלם לשום מקום. האחים שלנו נמצאים כל כך הרבה ימים בשבי. אני מנצלת את הבמה הזו וקוראת למקבלי החלטות - להחזיר אותם בכל מחיר".
דודינה מקפידה לענוד את הסיכה הצהובה המסמלת את המאבק להשבת החטופים בכל מקום בשטח הפסטיבל. "הקולגות הפולנים ראו את הסיכה וביקשו גם. אבל זה מאוד נדיר. לא רואים את זה יותר מדי פה. לא היה לי חשש לשים את זה וגם לא להגיד שאני מישראל", היא מבהירה.
זו הפעם השנייה שלה כאן בקאן. גם בפעם קודמת הגיעה יחד עם סיני וסרט הסטודנטים שלה "אנה" (זוכה פרס אופיר לסרט הקצר הטוב ביותר לשנת 2016), שעליו מבוססת היצירה החדשה. "מאמא", שהופק על ידי עדי בר יוסף, בתמיכת קרן רבינוביץ' וקרן גשר, הוקרן בבכורה עולמית בקאן וכעת מוקרן בפסטיבל הקולנוע הבין-לאומי ירושלים.
"הפעם זה מרגיש קצת יותר רגוע", אומרת דודינה על החוויה הפסטיבלית. "האופוריה הבלתי נשלטת שעברנו בפעם הראשונה נרגעה. אני מתרגשת, אבל אני חייבת לומר שאני הרבה יותר מתרגשת בזמן עשיית הסרט. זה לקח תשע שנים. אבל באמצע הייתה קורונה, שתי מלחמות. כבר היו לנו תאריכים לצילומים באוקראינה כי הדמות הייתה אוקראינית בהתחלה, אני כבר התחלתי ללמוד אוקראינית. אבל אז התחילה המלחמה ואור שינתה אותה למישהי שהגיעה מפולין. אז כן, הייתי צריכה ללמוד פולנית בשביל הסרט. אני רגילה לעבוד עם שפות כחלק ממה שאני עושה, אז כבר פיתחתי שיטה".
מאחורי דודינה עשורים של קריירה ענפה. היא שיחקה לאורך השנים בעשרות הצגות בתיאטראות "הגשר", ב"הבימה" ו"הקאמרי". בקולנוע שיחקה בין היתר ב"קלרה הקדושה", "החטאים", "אין בתולות בקריות", "לא רואים עליך", ובטלוויזיה ב"כבודו", "חזרות" ו"סובייצקה".
ולצד העשייה הישראלית שלה, גם הבין-לאומיות לא זרה לה. בקרוב תוקרן בפסטיבל ונציה הסדרה בהשתתפותה "אתי" של חגי לוי, על אתי הילסום. לפני כמה שנים שיחקה באחת הסדרות הכי מדוברות, "להרוג את איב", את אמה של הגיבורה, וילאנל, שאותה גילמה ג'ודי קומר. "היה לי מדהים, הייתה לי כימיה מטורפת עם ג'ודי קומר. גם שם האמא שאני מגלמת גבולית. כן, אני טובה באמהות גבוליות, כל פעם זו גבוליות שונה". לשאלה האם התיאבון ליצירה בין-לאומית עדיין קיים, עונה דודינה: "כן, אבל עכשיו זה קצת פחות אפשרי. כי אנחנו, בואי נגיד, קצת מצורעים. זה פתח לי תיאבון, אבל לא בפנאטיות. גם בישראל יש עם מי לעבוד, תודה לאל. לא חסר".
כשמילה, דמותה של דודינה, מגלה את המציאות החדשה במקום שממנו הגיעה, היא יוצאת למאבק כדי להתאים את המציאות לציפיות שלה. היא מנסה לשקם את מה שאבד ולהשיב את השליטה בחייה. "האתגר האמיתי היה לגרום לקהל לאהוב את הדמות ולהצדיק אותה. לקח לנו זמן לפענח ולמצוא את הדברים הקטנים האלה שעושים את הדבר הגדול", היא אומרת על הדמות שאותה היא מגלמת ומוסיפה על תהליך בניית הדמות: "בכל פעם זה נראה אחרת. יש לי הרבה ריספקט לאינטואיציה. וגם לאור. אני חייבת לומר - היא מאוד סומכת על האינטואיציות שלי ואני סומכת על האינטואיציות שלה. לא קרה שלא הצלחנו לשכנע אחת את השנייה או למצוא פתרון".
על הצילומים שנערכו בכפר בפולין אומרת דודינה: "יש איזושהי אמת מטורפת בסביבה הזאת, בכפר הזה. האמת מגיעה מהאדמה שם. כל דבר תורם - האיפור, הבגדים, האנשים. הסתכלתי על תושבי הכפר, על הווייב שלהם, על שפת הגוף. היו לי מורים מאוד טובים שהכניסו לי לראש את הדבר הזה שנקרא אינטואיציה של שחקן, וזה דבר מאוד חזק".
מה חשבת כשקראת את התסריט לראשונה?
"אור עבדה על זה המון שנים. היא עשתה הרבה מאוד תחקיר. היא שאלה אותי אם אני מכירה נשים בארץ, נגיד מרוסיה או מאוקראינה. שלחתי אליה שתי נשים, אחת הלכה ודיברה בלי חשבון. היה לה גם סיפור מאוד דומה עם הבת שלה. היא נסעה לכאן כדי להרוויח כסף, לתחזק את המשפחה והילדים פשוט ניתקו קשר. לא סבלו אותה, לא יכלו לסלוח לה שהיא לקחה מהם את אמא. השנייה דיברה בסתר וביקשה שזה לא יתפרסם, אבל זה נתן המון השראה".
צילומי הסרט כללו גם סצנות בעירום. איך זה היה בשבילך?
"הרגשתי בנוח, כן. אני סמכתי על אור ועל מתן רדין הצלם. הרגשתי בנוח. נעשתה פה עבודה. זה לא שפשוט נזרקנו ותעשו מה שייצא. הייתה חשיבה מאוד רצינית".
את מגלמת דמות של מהגרת. את הגעת לישראל מבלארוס. בהסתכלות אחורה - איך הייתה החוויה שלך?
"מההתחלה הרגשתי בבית בישראל. כן. כן. כן. אני באתי לאמא שלי לפני שהגעתי לארץ, זה היה חודשיים או חודש לפני מלחמת המפרץ ואמרתי לה שאני נוסעת לישראל. נוסעת עם תיאטרון גשר. הייתי בטוחה שאמא שלי תעמוד, תשכב על הגדר, אבל היא אמרה: 'וואו זה היה החלום של סבא'. וזה שחרר אותי. והרגשתי שהגעתי הביתה. היא תמכה בי מאוד ועד היום אני אסירת תודה על כך שהיא שלחה אותי לארץ".