השחקנית הצרפתייה קמי ראזה קנתה לעצמה שם בין-לאומי אחרי שכיכבה בלהיט מבית נטפליקס "אמילי בפריז". שם היא גילמה את בת זוגו הצרפתייה והמהפנטת של גבריאל (לוקאס בראבו), מושא האהובה של הגיבורה אמילי (לילי קולינס). כעת, עם צאת הסרט "הפסנתרניות" ברחבי הארץ בהפצת רשת בתי הקולנוע לב, היא מספרת ל-N12 על התפקיד שדרש ממנה שעות ארוכות של הכנה מדי יום במשך כמה חודשים ועל העבודה עם הבמאי שחלה בסרטן במהלך הצילומים; היא משמיעה את דעתה הנחרצת על העבודה בתעשיית הבידור האמריקנית ומסבירה את ההבדל בין זו לבין תעשיית הקולנוע הצרפתי - מנקודת מבטה.
"לא רצו אותי בהתחלה", אומרת ראזה בת ה-31 על הסרט החדש שבו היא מככבת לצד השחקנית וחברתה הטובה מלאני רובר. "קראתי את התסריט בבת אחת. לא הצלחתי להפסיק לקרוא, זה היה מרתק. הדמויות היו עדינות ומורכבות. אהבתי את הדינמיקה בין האחיות". הסרט, בבימויים של פרדריק וולנטין פוטייה, אב ובן, מספר את סיפורן האמיתי של הפסנתרניות התאומות אודרי ודיאן פלינה, על ההצלחה שלהן להתגבר על מחלה שפגעה בכפות ידיהן וביכולת שלהן לתחזק את קריירת הנגינה. "אהבתי את זה שהן לכאורה מתחרות זו בזו, אבל בסוף האהבה ביניהן מנצחת. הדבר העיקרי שהכי מעניין זו העובדה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי".
היא ממשיכה: "הלכתי לאודישן והרגשתי שאני חייבת את התפקיד, שבתור שחקנית אני אוכל להציג טווח רחב של רגשות. זה לא קורה הרבה. זה היה נחמד. התהליך הזה היה ארוך וקשה, אבל זה היה שווה את זה. לוהקתי כשהייתי בת 21 ובסופו של דבר עשיתי את הסרט רק חמש שנים אחר כך".
כשקיבלה את התפקיד, נגינה בפסנתר לא הייתה בסל הכישורים שלה. "אני אוהבת להיות שחקנית כי אני אוהבת ללמוד דברים חדשים. תמיד רציתי לנגן בפסנתר, אבל זה דורש הרבה מאמץ וזמן רק כדי לנגן בקושי כמו ילדה בת שש. זה כלי מאוד מתסכל, לא כמו גיטרה שאפשר ללמוד אקורדים די בקלות. פסנתר זה הרבה יותר מורכב מזה. אז אני עדיין לא יודעת לנגן כמו שצריך אבל יש כל מיני מנגינות שכן".
"לטובת הסרט התאמנתי שמונה חודשים. שזה הרבה. הזמן הזה היה מפתח כדי להבין את התפקיד ולהיות מסוגלת לגלם אותו, משום שהוא מבוסס על סיפור אמיתי. הטכניקה שלהן, הן הנשים היחידות בעולם שיודעות אותה. הן אלה שיצרו אותה", היא אומרת על התאומות פלינה. "אז זה היה ארבעה חודשים של למידה לפי הדרך שבה אנחנו רגילים לנגן בפסנתר, ואז למדתי את הטכניקה של האחיות. גם המורה שהייתה לי לא ידעה בדיוק איך לגשת לזה, למדנו יחד".
חששת שזה לא ייראה אמין?
"כל הזמן. כשאת מנגנת בפסנתר בסרט, את צריכה להיות ביחד על כמה דברים. יש לך באוזן אחת אוזנייה עם המוזיקה, תוך כדי את צריכה לשחק את השורות שלך עם הפרטנרית וגם לנגן בפסנתר. יש הרבה דברים שקורים. הייתי די בטוחה בעצמי, כי עבדנו מאוד קשה. כמו משוגעות. זה היה אתגר, אבל אני כשחקנית אני אוהבת אתגרים".
ואת ומלאני רובר חברות. איך זה היה בשבילך?
"זה היה די קל, כי אנחנו מכירות אחת את השנייה כבר הרבה זמן ואנחנו כמו אחיות בחיים האמיתיים. אני מכירה אותה בעל פה, והיא אותי. לא היינו צריכות ליצור את הקשר בנינו, וזה אפשר לנו להתרכז באספקט של הפסנתר. עשינו יחד את שיעורי הפסנתר. זה הרבה יותר כיף. ועשינו גם הרבה חזרות עם הבמאים, רק על הדמויות – לדבר איתם על הדמויות, מה הם חושבים, מה אנחנו חושבות, לנסות למצוא קרקע משותפת ולעשות משהו שמצד אחד ירגיש אמיתי לאחיות שבאמת חוו את זה, אבל גם יהיה בעל ממד אומנותי. אז זה היה איזון שהיינו צריכות למצוא".
זמן קצר לפני תחילת הצילומים קיבלת את התפקיד של מלאני והיא קיבלה את שלך. איך את מסבירה את זה ואיך זה היה בשבילך?
"אני לא יודעת. מלאני ואני צחקנו לפעמים ואמרנו שהם עשו את זה בכוונה, ככה שנכיר את שני הצדדים, אבל מלאני לא התאכזבה, ואני גם לא, כי אני חושבת שלשני התפקידים יש כל כך הרבה להציע. אבל זה היה קצת כמו, או-קיי, אנחנו מצלמות בעוד חודש ועכשיו החלטתם להחליף בינינו? סבבה. אז עכשיו היינו צריכות ללמוד מחדש את השורות ולעבור את כל התהליך שוב. אבל בסופו של דבר, אני חושבת שזה עזר לנו ליצור אפילו יותר את הקשר בינינו ולהבין את מערכת היחסים בין השתיים אפילו יותר. כמו אחיות תאומות אמיתיות. לפעמים, בצילומים, בגלל שאני הכרתי את הטקסט שלה ואת היא שלי, היינו משלימות אחת לשנייה משפטים בצורה טבעית. זה לא היה אמור להיות ככה, אבל הבמאים אהבו את זה".
"הוא עבד תוך כדי כימותרפיה, תוך כדי שהוא מאבד משקל, לא מסוגל לדבר ולאכול. אמרתי לעצמי שאם זו לא התמדה, אני לא יודעת מה כן"
פגשתן את אודרי ודיין?
"פגשנו אותן די מאוחר בתהליך. אני חושבת שזה היה שבועיים או שלושה לפני תחילת הצילומים. זה לא היה מתוכנן מלכתחילה והייתי כזה: אתם צוחקים עליי? זה כל כך חשוב שנפגוש אותן לפחות פעם אחת. מתוך כבוד. אלה החיים שלהן שאנחנו משחקות ורציתי שגם הן ירגישו ביטחון, שיכירו אותנו. זה היה רגע מאוד ייחודי. הן שונות. הן חיות בעולם אחר, הן מאוד מרגשות. אני שונאת כשאנשים שואלים אותי דברים מאוד אישיים והחלק הקשה היה לא לשאול כל כך הרבה שאלות. החיבור היה טבעי והן דיברו על החיים שלהן וגם על דברים פרטיים מאוד. הן היו מאוד נדיבות איתנו".
"הוא היה על סף מוות לפני תחילת הצילומים"
על הסט עצמו, היו שני במאים – אב ובנו. איך זה היה בשבילך? איך הייתה האווירה בסט? מה את יכולה לספר לי?
"הם היו מדהימים. הם עובדים כל כך קשה. הם האנשים היחידים שאי פעם ראיתי שעשו סטוריבורד בציורים לכל סצנה. זה מטורף. אף אחד כבר לא עושה את זה. אהבתי את הדינמיקה ביניהם. הם אנשים אמיתיים. היחסים שלהם מדהימים. וזה גם היה סוג של מראה. הסרט מדבר על שתי אחיות עם מחלה ופרד, אחד הבמאים, חלה בסרטן בעצמו במהלך הצילומים. הוא היה על סף מוות לפני תחילת הצילומים. לא היינו בטוחים אם ההפקה בכלל תמשיך בגלל המחלה שלו. הוא עבד תוך כדי כימותרפיה, תוך כדי שהוא מאבד משקל, לא מסוגל לדבר ולאכול. אמרתי לעצמי שאם זו לא התמדה, אני לא יודעת מה כן. אם זה לא אומץ, אני לא יודעת מה כן. זה היה מטורף. הערצנו אותו. רצינו עוד יותר לתת את ההופעה הטובה ביותר שאנחנו יכולות. הם הפכו לחברים קרובים שלי ושל מלאני".
הייתה סצנה מסוימת שהייתה קשה במיוחד בשבילך?
"היו הרבה סצנות שחשבתי - וואו, זה לא הולך להיות קל. לשחרר את הרגשות, להסכים להיות פגיעה. מבחינה טכנית, סצנת הייתה סצנה שהיינו צריכות לנגן באותו קצב, גב אל גב, בלי לראות אחת את השנייה. זה היה שישי בלילה, שלוש לפנות בוקר, ממש לקראת סוף ימיי הצילום. היינו מותשות. היינו צריכות לרדת במשקל, כמעט לא אכלנו. הייתי עם אפס אנרגיה. נאמר לנו שבקלוז אפ, יהיה רק פסנתר אחד. היינו צריכות לצלם את זה בתורות והעבודה שלנו הייתה לגרום לזה להיראות טוב. אני התחלתי עם לוח עץ כאילו זה פסנתר אמיתי. זה היה קצת מסובך, אבל אני מקווה שהצלחנו".
המוזיקה משחקת תפקיד משל עצמה. איזה מוזיקה את אוהבת?
"אני מעריצה ענקית של היפ-הופ. זו המוזיקה האהובה עליי. למען האמת, אני שומעת בעיקר ראפ. למשל, אני אוהבת את Little Simz, אני אוהבת את Mac Miller, אני אוהבת את 070 Shake - את יודעת, כל מיני סוגים. גם את הישנים והטובים, טופאק, ד"ר דרה, כל החבורה הזאת. אבל אני גם שומעת מוזיקה קלסית, למשל כשאני עובדת, זה עוזר לי להתרכז. אני אוהבת ג'אז. אני פשוט לא ממש אוהבת פופ".
"בתעשייה בארצות הברית את צריכה להיות מדויקת כמו מכונה"
בחודש אפריל אחרון דווח כי ראזה תסיים את המסע שלה ביקום הפריזאי המצועצע ולא תמשיך לעונה החמישית של "אמילי בפריז". בפוסט שפרסמה כתבה: "החלטתי שלא להמשיך ב'אמילי בפריז'. אני עוזבת עם הרבה אהבה והערכה לקאסט, לצוות ולמעריצים שתמכו בי".
כאמור, הסדרה הזו הפכה אותה לפנים מוכרות גם מחוץ לארץ מולדתה. "'אמילי בפריז' זו סדרה מאוד ספציפית. זה אפילו לא קולנוע אמריקני קלאסי", היא אומרת כשהיא נשאלת על העבודה שלה מעבר לים. "זה פשוט העולם של דארן סטאר. הוא רצה שהכל יהיה מוגזם בכוונה. שכל תגובה תהיה מעבר לתגובה הטבעית. מה שבאמת הפתיע אותי זה כמה האמריקאים טכניים. בצרפת זה לא ככה. בארצות הברית את צריכה להיות מדויקת כמו מכונה, אפקטיבית מהטייק הראשון, כי לפעמים תקבלי רק טייק אחד".
"יש סימונים על הרצפה, כל תנועה שאת עושה מתוכננת מראש. זה לא דבר טבעי עבורי", היא מתארת. "אבל זה היה אימון טוב. למדתי להיות יעילה מהטייק הראשון, את כל הצדדים הטכניים, לעמוד בדיוק איפה שצריך. השתפרתי באנגלית, הבנתי יותר לעומק את התרבות האמריקאית ואני אסירת תודה על כך. אבל זה שונה לגמרי. בקולנוע האירופאי, את לא מראה רגש, את מחביאה אותו. דווקא זה מה שגורם לקהל להרגיש. באמריקה זה הפוך. את נותנת את הרגש בפרצוף. אין להם ברירה אלא להרגיש".
יש במאים שאת חולמת לעבוד איתם?
"יורגוס לנתימוס יהיה הראשון, חד משמעית. אחריו אנדראה ארנולד, אני אוהבת את הקולנוע שלה, היא גאונה. אני אוהבת גם את רובן אוסטלונד. אני אוהבת דברים מוזרים".
"בקולנוע האירופאי, את לא מראה רגש, את מחביאה אותו. דווקא זה מה שגורם לקהל להרגיש"
שזה ההפך מ"אמילי בפריז" הפופולרית והמיינסטרימית.
"כן, וזה היה אתגר אמיתי בשבילי. באמת לא היה קל. אני זוכרת שבעונה הראשונה אמרו לי 'יותר, יותר אנרגיה, יותר חיוך, יותר מזה…' וחשבתי שזה יותר מדי. הייתי מבולבלת איך הסדרה הולכת להיראות ויזואלית, כי הרגשתי שאני כבר עושה יותר מדי - והם רצו אפילו יותר. זה היה מוזר, אבל תרגול מעולה".
ההשתתפות בסדרה "אמילי בפריז" פתחה לך דלתות?
"לא. וזה מצחיק, כי זה כל כך ספציפי, העולם הזה של 'אמילי', שהוא לא בהכרח פותח דלתות. לפעמים הוא אפילו סוגר. אפילו בצרפת. למשל, יש במאי או מלהק שיגיד: 'אה, היא מ'אמילי בפריז'? לא, לא נבחן אותה לסרט דרמה'. ולמה לא? אני הרבה יותר קרובה למה שאתם מציעים לי עכשיו מאשר לדמות מ'אמילי', אבל זה מה שיש. זה היה אתגר, אבל לשמחתי עשיתי גם את 'הפסנתרניות' ועוד פרויקטים אחרים שהם ההפך הגמור - ואני לא אתן לאף אחד לשים אותי בתוך תבנית".