זה משהו שדמיינת כשהיית קטנה? "יום אחד אני אצליח ואשב מול המצלמות"?
כן, זה הכי ילדותי שלי בעולם, אבל אני פנטזיונרית מאוד-מאוד גדולה.
גכלומר את לא מתרגשת כי בראש את כבר חיה את הסיטואציה הזאת שנים, זה מה שאת אומרת.
"כן. אני נהנית מראיונות, האמת".
קודם כל, אם את מרגישה בנוח זה מעולה. אז נתחיל באופן רשמי - יובל רפאל, כיף שאת איתנו. לקח לך קצת זמן להיפגש ולהתראיין. אנחנו כבר חודשיים אחרי האירוויזיון.
"לא נחתי. הייתי פה לשלושה ימים, ואז טסתי לקנדה לשבוע כי הופענו שם ואז חזרנו והיו עוד הופעות, ואז טסתי שוב, ואז נתקעתי בחו"ל, ואז היה את כל המלחמה".
עוד לא היה רגע שבו ישבת ואמרת - אוקיי, מה היה לנו פה?
"לא".
סיפור החיים של יובל רפאל בת ה-24 כאילו נשאב מסרט. ב-7 באוקטובר היא יצאה לבלות במסיבת הנובה ברעים וראתה את המוות מול העיניים באותה מיגונית. בהמשך, עדיין לא כזמרת מקצועית, היא מצאה את הקול שלה שבזכותו ניצחה בתוכנית "הכוכב הבא" ונשלחה משם לייצג את ישראל בתחרות השירה הגדולה בעולם - אירוויזיון 2025, שבו להפתעת כולם קטפה את המקום השני עם השיר New Day Will Rise.
אנחנו מציגים בפניה שתי תמונות, הראשונה מהמיגונית והשנייה על הבמה הנוצצת באירופה, ושואלים אותה לאילו מהימים היא קרובה יותר. "אני ממש איפשהו באמצע", היא קובעת. "אני יותר קרוב לכאן", היא מצביעה על התמונה מהאירוויזיון, "אבל מה שמניף אותי ומניע אותי זה היום הזה (7 באוקטובר). ההסתכלות היא שאני על במת האירוויזיון ואני על הגג העולם, אבל אצלי המחשבה היא שפה (במיגונית) אחד הדברים הכי מתסכלים שהיו זה שלא יכולנו לזוז. ממש התחננתי לזוז שם. רק מילימטר, תנו לי שנייה לסדר את הגוף שלי כי כואב לי, ואת לא יכולה. ופה (באירוויזיון) אני פורשת כנפיים. עכשיו הייתי חוזרת לשם. תנו לי לעשות את זה עוד פעם".
כמה פעמים הסתכלת על הביצוע שלך? את רואה את זה שוב ושוב?
"לא, אני חושבת שזו אולי הפעם השנייה שראיתי את זה".
את לא חוזרת לשם כי את מתבאסת, כי את רואה את הדברים הקטנים?
"לא, בכלל לא. אני רואה את ההנאה שלי בעיקר. ממש נהניתי על הבמה, היה לי כיף מאוד והרגשתי גדולה מהחיים. אם בגמר של 'הכוכב' הרגשתי שהאחריות הזאת גדולה עליי, יש הרבה על הכף במדינה שלנו כרגע ואני חייבת להביא כבוד - אז שם הרגשתי שהאחריות הזאת לא גדולה עליי".
לא הרגשת את המדינה על הכתפיים?
"הרגשתי, הרגשתי, אבל הרגשתי חזקה מספיק לסחוב. בשיר יש שורה Are You Proud of Me Tonight? - ותמיד בשורה הזאת הייתי דואגת שיהיה לי איזשהו חיוך בעיניים דרך המצלמה. שהמדינה תרגיש שאני שואלת אותה, 'אתם גאים בי היום?' כאילו, עשיתי אתכם גאים? זאת הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי והרגשתי שאני שרה לעצמי. שאני גאה בעצמי על מה שהיה שם".
רפאל שמעה את שריקות הבוז לצד התשואות מהקהל, והן דווקא חיזקו אותה: "על הבמה, הבוז עשה לי מאוד מאוד טוב, והוא הזכיר לי על מה אני שרה, מה המסר של השיר שלי, ולמי התקווה הזאת יוצאת החוצה".
כל הרגע הזה שאת על הבמה, 7 באוקטובר נמצא אצלך בראש?
"כן. היה את הרגע שראיתי את החברות שלי מהמיגונית כשעליתי לבמה. הן עמדו רחוק מאוד, בצד ביציע, גבוה למעלה, וממש לפני השיר אני מחפשת את הקהל ורואה דמות מוצלת". רפאל הבחינה באדר דוכן, אחת החברות שהכירה בטיול הגדול ואיתה נסעה לפסטיבל המוזיקה בעוטף עזה. "לא לקח לי חצי שנייה ואני מצביעה עליה כדי שהיא תבין שאני קולטת אותה ואני צורחת לה: 'אדר, אדר!'. פתאום הרגשתי מלאה באנרגיות פי 10 ממה שכבר הייתי".
למה?
"כי זה בשבילן, זה ניצחון שלנו ביחד. הוא לא רק שלי. זה שהן פה איתי והן חלק מהחוויה הזאת, וכל הקהל דגלים ו'בוז' וכל זה, ואנחנו פה ביחד".
שרת להן בעצם?
"שרתי לכל מי שהיה צריך. כל מי שהיה צריך רגע של חוזק. ברמה האישית, לחברות שלי וגם לעצמי".
כי להיות במיגונית זה משהו שאי אפשר אפילו לדמיין.
"לא. לא. את רק שואלת את עצמך מה יקרה בדקה הבאה. זה יכול להיות כדור שנכנס בי, בחברה שלי. אלף ואחד סנריואים. בסוף אנחנו פה".
רפאל מסכימה לבקשתנו להשמיע לה את השיחה המטלטלת שערכה עם אביה, צביקה, בבוקר הטבח - במהלכה הוא מפציר בה להעמיד פני מתה בין הנרצחים. בניגוד לנאמבר באירוויזיון, את ההקלטה הזו היא דווקא חוזרת לשמוע שוב ושוב. "אין לי הסבר", היא משתפת. "התחושה שם היא הכי נוראית בעולם, שאת באוויר, ואין לך מושג מה הולך לקרות. אין לך מושג אם את יוצאת מפה, אם אני יוצאת מפה קטועת רגל, אם אני יוצאת מפה נכה לכל החיים, אין לי מושג אם אני נשארת פה עוד 16 שעות, אם לא באים לחלץ אותנו שבוע, אין לי מושג".
איך מתמודדים עם חוסר הידיעה?
"נורא. נורא. החלק הכי קשה מבחינתי היה הרגל שלי, שהייתה כלואה מתחת לאחת הגופות. היא נשארה באותה פוזיציה במשך שמונה שעות". רפאל מספרת על הרגל הימנית: "הרגשתי בשלב מסוים את העצמות שלי, את העצם שלי נסדקת ונשברת ולא יכולתי עם הכאב הזה יותר. זה היה לי יותר מדי. הייתי מאוד פעילה. אחרי ארבע שעות, בכל פעם שיצאו המחבלים והיה לנו רגע של שקט, לקחתי את הטלפון וניצלתי את זה להתקשר למשטרה ולהזעיק כוחות כמה שאפשר. עמדתי על הטלפון, לא הייתה שם כמעט קליטה אז שיחה אחרי שיחה אחרי שיחה, ואז את מספיקה להגיד לו חצי מהדברים, פתאום הוא אומר לך 'מה?' - ואז מתנתקת השיחה אז את חוזרת עוד פעם. כל פעם לאסוף את עצמך מחדש לשיחה הזאת, ארבע שעות".
"וכל פעם אמרו לי 'מגיעה אלייך ניידת' וכל רכב מחדש היה של מחבלים. זה שובר אותך פעם אחרי פעם ואת אוספת את עצמך מחדש לרכב הבא. את אומרת לעצמך, 'אני אשמע את הצ'קלקות, אני מחכה, הם יגיעו', וכל פעם זה 'אללהו אכבר'".
ואחרי ארבע שעות, את אומרת שכבר אי אפשר להחזיק את זה?
"אמרתי לעצמי שאני מקבלת את ההחלטה, אני קובעת, אני מסיימת עם זה. נגמר. ואני לא אסבול בדרך לשם, תודה רבה ולהתראות. אמרתי שבפעם הבאה שהמחבלים מגיעים, התלבטתי עם עצמי אם אני פותחת עיניים או שאני נשארת עם עיניים עצומות - אבל נשארת ישובה ולא מתכופפת. הייתי קו ישיר, זאת אומרת שאם הוא היה נכנס ואני יושבת, אני בולטת".
ומה הייתה המחשבה, רגע לפני שהחלטת שזה הסוף?
"שלא הספקתי. שנורא כואב לי על המשפחה שלי. אבל מתוך ההחלטה הזאת, שהיא שלי, באמת נכנסתי לאיזשהו שקט פנימי - ובפעם הבאה ששמעתי אותם מגיעים כאילו אמרתי 'רגע, יש לך עוד כוח להמשיך'. הסתתרתי עוד פעם. 'השתמשתי' בגופה שהייתה עליי והסתתרתי שוב. ואז היה איזשהו שלב שנרדמתי. זו הייתה החלטה אמיצה כי אין לך מושג מתי הם באים. אבל את כבר מרוקנת. שתי דקות לשים את הראש ושתי דקות לעצום עיניים, אבל מהשנייה שקמתי, הייתי בידיעה מוחלטת שאנחנו יוצאות מזה כולנו. כל החברות שלי. שזה אוטוטו נגמר, ואני חייבת לפעול".
באותם רגעים רפאל לוקחת שוב את הטלפון ומתקשרת עוד הפעם לאביה, שהזעיק חילוץ: "הוא אמר לי שיש מישהו שמגיע לחלץ את הבת שלו והוא מגיע לחלץ אתכם. נכנסתי לאקטיביות של יאללה, זהו, אנחנו יוצאים מפה".
את מבינה שבשמונה שעות עברת מסלול חיים שלם?
"כן".
בכית שם?
"לא. הייתי מתוסכלת בטירוף, עצבנית, לא יכולתי עם הרגל. היה איזשהו שלב שניסיתי לשבור אותה. נעזרתי בחברים שלי שישימו ידיים מתחת לגופה שהייתה עליי, שינסו להרים אותה אפילו קצת רק כדי שאוכל להישען על הקיר. אי-אפשר להזיז גופה, בטח שלא כשיש עליה עוד גופה וכרוך בתוכה עוד בן אדם ואז עוד גופה, ואז עוד בן-אדם. כולם ממש כמו שרוכים קשורים אחד בתוך השני. הדבר היחיד שיכולתי להזיז זה את הראש, והייתי מושכת את השיער כדי להרים את הראש ואז נשענת למטה ושמה את הלחי שלה על הלחי שלי ומסתירה".
"הפנים שלה היו עליי אז ראיתי אותה", אומרת רפאל על האישה המתה ששכבה לצידה במיגונית. "ראיתי מאוד מקרוב, וסחבתי עם עצמי הרבה רגשות אשם שבשלב מסוים, ברור שלא באשמתי, מי שהייתה צריכה להחפיץ אותה זאת אני. והיא לא מתה בשקט, גם אחרי המוות שלה, לא היו רק התעסקות ותזוזה. זאת מישהי, בת של מישהי, ילדה של הורים. עזבי את האמונה שלי על הנפש שלה אבל הגוף שלה, זה שנמצא פה... זה היה לי קשה מאוד".
"אין לי מושג מי היא, אבל היא אחד האנשים הכי משמעותיים בחיים שלי", ממשיכה רפאל בדמעות. "נורא פחדתי שאימא שלה תכעס עליי, זה הפחיד אותי פחד מוות. ובהתחלה לא הסכמתי שידברו עליה. חברות שלי ידעו שלא מזכירים את השם שלה. זה הדבר היחיד שלא הסכמתי לפגוש. הסכמתי לפגוש הכול, את המראות, את הכול. רק לא יכולתי שמדברים עליה".
ימים לפני האירוויזיון, רפאל החליטה שהיא הולכת להיפגש עם האם השכולה בפעם הראשונה: "זה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי. היא חיבקה אותי חיבוק ענק ועד עכשיו כל הזמן היא שולחת הודעות. לפעמים גם לי יש פתאום 'היי מירב, חשבתי עלייך היום. שולחת לך חיבוקים ונשיקות, אוהבת אותך'".
את אומרת שמי שמדברים על אשמת הניצול לא מבין מה זה, במקרה שלך?
"אתה יודע שזה לא אשמתך אבל אתה לא יכול שלא להרגיש אשם. הייתי מכוסה בדם לא שלי. יותר מזה, כדי לצאת החוצה מהמיגונית הייתי צריכה לדרוך על אנשים מחוררים ומפורקים, מתים. את נסחבת עם זה גם אם את לא אשמה בדבר, לא יעזור כלום. את חוזרת עם זה הביתה. זו תחושה מאוד קשה שאת מתהלכת בעולם שבו אף אחד לא יבין אותך אף פעם".
"מבחינתי, כשיצאתי משם, אני הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתן יותר לפחד למנוע ממני דברים. מצד שני, אני מכבדת ואני צריכה לכבד את המתנה הזאת שנתנו לי. היא ניתנה לי גם על ידי אלה שלא שרדו בסוף".
את מרגישה שיש לך עכשיו חובה להצליח בגלל אלה שלא שרדו?
"לא להצליח, ליהנות. לנצל את החיים האלה. ובכל פעם שלא שרתי ובכל פעם שמנעתי מעצמי מוזיקה, לא נהניתי. הייתי מונעת בידי הפחד. פה זכיתי להגשים את עצמי מחדש."
רפאל ידעה שהיא רוצה להיות זמרת ומחזיקה בכישורים הנדרשים, אך לא עשתה זאת עד 7 באוקטובר. "לא נתתי לעצמי", היא אומרת ומסבירה את הפחד להיכשל.
מה היה קורה לולא 7 באוקטובר?
"יכול מאוד להיות שהייתי בדיוק באותו מקום. הדרך היחידה לצאת מזה היה לעצור הכול, ובחיים לא הייתי נותנת לעצמי לעצור הכול. אלא אם כן הייתה קורית סיטואציית קיצון כמו 7 באוקטובר שמחייבת אותי. תמיד המחשבה היא שאני רוצה לרוץ קדימה, וכאן את מבינה שאם את רוצה לרוץ קדימה את חייבת שנייה לטפל בבעיה. כי יש פה בעיה".
ועכשיו?
"עכשיו תני לי רק לשיר".
גם כשכבר הגיעה לבאזל שבשווייץ, בה התקיים השנה האירוויזיון, רפאל מצאה את עצמה בחזית. בכניסה לאירוע השטיח הטורקיז שפותח את שבוע התחרות, מפגין סימן תנועת שחיטה מול הנציגה הישראלית וחברי המשלחת. "קודם כל, היה לי צוות מטורף מסביבי שנתן לי להרגיש בטוחה בכל רגע", היא משחזרת. "אני באמת באתי לשם עם המון טוב בלב. נורא קשה להאמין שעם כל הטוב הזה בלב, הצד הזה שמסמן לי שחיטה ינצח אותי".
על הפער בין ההגנה סביבה בשווייץ לבין ההפקרה המוחלטת במיגונית אומרת רפאל: "זה דיסוננס מאוד גדול, אולי הכי גדול. סיטואציה שהרגשת בה הכי לא בטוחה בעולם - וסיטואציה שהרגשת בה הכי בטוחה שיש. באותו הרגע בתוך המיגונית, השאלה 'למה אף אחד לא מגיע?' לא הפסיקה לעבור בראש".
וזה תופס אותך כשאת עומדת שם, כנציגת ישראל לתחרות, מוקפת באנשינו הטובים מהשב"כ שדואגים לטבעת האבטחה הזאת?
"לא, לא. אני חושבת שפשוט מהמקום האישי, כדי לשחרר את הסיטואציה וכדי להחלים ממשהו, את חייבת לשחרר כעס. את לא יכולה להיאחז בו אז שחררתי אותו".
ואז מגיעה ההפתעה הגדולה במשדר הגמר שבו ישראל מקבלת 297 נקודות בהצבעת הקהל ומובילה את טבלת הניקוד. "הייתי מבואסת, אני לא ידעתי אם זה מספיק למקום ראשון", היא מספרת.
בשנה כזאת, חשבת שתיקחי מקום ראשון?
"אני לא יודעת, אני פנטזיונרית. לא יודעת אם חשבתי שאקח מקום ראשון אבל כשהגענו למצב של ספליט (מסך החלונות המפוצל עם ישראל ואוסטריה, שזכתה לבסוף) - זה או אנחנו או הם. ואמרתי שאם אנחנו לא לוקחים, אז הדיפולט בתחושה הוא באסה. נורא פחדתי לבאס, שאנחנו שנייה מלעשות היסטוריה. שמתי אותם בפוזיציה שבה היינו שנייה מלהפוך את כל הקערה, אבל אז חזרתי הביתה והזכירו לי טוב-טוב איפה אני גרה ואילו אנשים יש פה. קיבלו אותי כזוכה לכל דבר ועניין".
רפאל עדיין לא התרגלה ליחס של הקהל. ב-14 באוגוסט היא תצטרף לשורת אומנים מובילים במופע ההנצחה השני שיקיים שבט הנובה בפארק הירקון, אשר הכנסותיו ממכירת הכרטיסים יועברו לעמותת הקהילה למען ליווי ושיקום של שורדי המסיבות בדרום והמשפחות השכולות. "לא בא לי להתרגל לקהל אף פעם", היא אומרת. "אני חיה בשביל הרגעים האלה. כשהקהל שר איתי, צורח איתי, שם אני על גג העולם. אני אדם חם ואוהבת מגע יותר מהכול. לפעמים זה תופס אותך לא מוכנה ומבעית לרגעים, בטח עם הפוסט טראומה שיכולים פתאום לתפוס אותך מאחורה ואת לא יודעת מי זה. בא לך להרעיף אהבה, אבל את גם רגע תקועה עם זה שנבהלת".
אז את רוצה שהם יזכרו שאת גם יובל רפאל אבל את גם יובל מהמיגונית, ושיהיו איתך סבלניים.
"כן. כי בא לי להצטלם עם כולם ובא לי לעשות סרטונים בשביל כולם. אני נמצאת איפה שאני נמצאת גם בזכותם, הרבה מאוד בזכותם. רק שתהיה הסכמה הדדית בעיניים, שזה לא יבהיל. שזה יהיה ביחד".
מטריד אותך שהאירוויזיון היה השיא?
"לא, כי אני יודעת שזה לא השיא. זה לא עניין אפילו של השיא, אני לא מחפשת רק שיאים. זו הקריירה שלי ואלה החיים שלי עכשיו. זה מה שאני נותנת לו 100% שלי וכרגע אני פשוט רוצה להוציא רק מוזיקה".
אחרי שקיבלה את החיים מחדש, רפאל מרשה לעצמה לחלום על עתיד מתוק עם "הרבה מאוד סינגלים, מוזיקה שמצליחה לרגש, אני רואה את זה קורה גם בחו"ל. אני רואה את עצמי אולי באיזה סרט הוליוודי בשלב מסוים".
את הסיפור כבר יש לך.
"אולי", היא משיבה בחיוך. "זה יהיה הכי מרגש בעולם. אבל גם בלי קשר אליי, אני מדמיינת". במציאות הנוכחית, רפאל מבקשת לחתום את הריאיון בקריאה אחת: "החטופים שלנו צריכים לחזור הביתה. הם היו צריכים לחזור הביתה מזמן, והלוואי שנראה אותם פה בקרוב".