המנדטים שעשויים להכריע: דילמת "הימין הרך" - ומה זה בכלל?

בעידן שבו גדעון סער ואביגדור ליברמן מתיישבים באותו שולחן ממשלה שסביבו גם נציגי מרצ והעבודה, באמת שקשה עוד לחשוב על הפוליטיקה הישראלית במושגים המקובלים. את השיח שוטפים מושגים חדשים שעד לא מזמן היו זרים לאוזן הישראלית. אחד מהם הוא צמד המילים "הימין הרך".  

כבר עם תחילתה של מערכת הבחירות הנוכחית הסכימו הסוקרים, הקמפיינרים והפרשנים: 3–4 מנדטים של מתלבטים ימנים, לא יותר, הם אלו שיכריעו בסופו של דבר את גורל הבחירות הללו. מסע החיזורים של המפלגות השונות אחר אותו מחנה אמורפי – נפתח בסערה. אך מה הוא אותו "ימין רך" קטן אך כה חשוב? גם מי שעונים לכאורה על ההגדרה "ימין רך" מתקשים להגדיר. 

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"הליברלי נמחק. נשארנו רק עם הימין המשיחי" 

"אידיאולוגית אני איש ימין", מצהיר דניאל ביטון, בן 34 מבת ים. "אבל הימין שאני מכיר, שגדלתי עליו, בעידן של היום – אני כבר לא מזהה אותו יותר. החבירה של הליכוד לכל המפלגות הקיצוניות והחרדיות, כמו יהדות התורה – שמבחינתי היא שווה למפלגות אנטי-ציוניות מהשמאל – מאוד מקשה עליי ולכן, מה שנקרא, התמרכזתי".  

גם כשהמפגש הכה מוכר עם הקלפי מחכה מעבר לפינה, ארבעה ימים לפני יום הבחירות, ביטון עדיין לא יודע למי יצביע. "אנחנו חיים בתקופה משוגעת פוליטית, שלפחות עבורי אני יכול לומר שאני לא מוצא את עצמי בשום קטגוריה", הוא אומר. "המושגים 'ימין' ו'שמאל' מאוד מאוד היטשטשו אידיאולוגית, בלי קשר ל'כן ביבי, לא ביבי'. בסוף, ההבדלים בין מי שבמרכז–שמאל לאלה שבמרכז–ימין הם לא מהותיים. אבל בעידן של 'כן ביבי, לא ביבי', השוליים הפכו למרכז, וקשה לך למצוא את עצמך".

עו"ד שגית פרץ-דרעי, פעילה בציבור הדתי-לאומי ולשעבר חברת מפלגת הבית היהודי, מאפיינת את אנשי הימין הרך כפרגמטיסטים: "הם חושבים שאתה צריך להבין את המרחב שאתה חי בו ושעושים פשרות", היא קובעת. "יש להם ערכי ימין ליברלי, כמו הליברלים של הליכוד של פעם. הם מאמינים בשלטון החוק ובהפרדת רשויות. הם לא יתמכו במשהו כמו התוכנית של סמוטריץ'. אבל לצערי רוב הימין לא נמצא היום במקום הזה". 

"היום רוב הימין בכל העולם נסחף לכיוון של דמוקרטיה פורמלית, להפוך את הדמוקרטיה לשיטה פורמלית של הכרעה של שלטון הרוב. זו שיטה שאין לה בעיה, למשל, עם היעדר זכויות למיעוטים" 

עו"ד שגית פרץ-דרעי, פעילה בציבור הדתי-לאומי 

"מדובר, לפני הכול, באנשים שהם ליברלים בדעות שלהם", מסבירה פרץ-דרעי. "דמוקרטיה ליברלית היא תופעה של מאות השנים האחרונות, המון שנים כשאמרו 'דמוקרטיה' התכוונו לזה. ומה שקרה לימין בשנים האחרונות – לא רק בישראל, אלא בכלל בעולם – הוא שהוא מערער על הליברליזם, במסגרת מה שקרוי 'משבר הליברליזם'. כשעולים על הקפיטול, על המוסדות המכוננים של האומה האמריקנית, זה לא כי הם אוהבים את הפריזורה של טראמפ. וזה מה שקורה אצל ויקטור אורבן בהונגריה וגם בפולין. אנחנו מכירים רק דמוקרטיות ליברליות, לא דמוקרטיות בסגנון יוון, שם הגברים העשירים ישבו ביחד והחליטו. והיום רוב הימין בכל העולם נסחף לכיוון של דמוקרטיה פורמלית, להפוך את הדמוקרטיה לשיטה פורמלית של הכרעה של שלטון הרוב. זו שיטה שאין לה בעיה, למשל, עם היעדר זכויות למיעוטים". 

גם ביטון מזהה את עולם הערכים המשתנה בתוך הימין עצמו בתור הגורם המכונן של אותו ימין רך. "אם היינו מדברים לפני 15 שנה, אז הייתי איש ימין מובהק. באתי מבית ליכודי-בית"רי, גדלתי על כל השמות הגדולים, כמו מרידור, לבנת, בגין. הרי מה זה הליכוד? מפלגה ל-י-ב-ר-ל-י-ת (ההדגשה במקור). הליברלי פשוט נמחק מעולם התוכן של המפלגה. נשארנו רק עם הימין המשיחי". 

"אידיאולוגית אני איש ימין, אבל הימין שאני מכיר, שגדלתי עליו – אני כבר לא מזהה אותו יותר. החבירה של הליכוד לכל המפלגות הקיצוניות והחרדיות מאוד מקשה עליי, ולכן, מה שנקרא, התמרכזתי"

דניאל ביטון, בן 34 מבת ים

מה אומרים הסקרים?

הניסיון להבין באמצעות סקרים מה חושב "הימין הרך", כך מתברר, הוא מורכב מכפי שהנחנו מראש. הסוקר מנו גבע ממכון מדגם משתמש במינוח דומה אך שונה: "מרכז נוטה לימין". המונח הזה מכסה לדבריו עד כ-10% מהמצביעים – קבוצה שלכאורה היא רחבה יותר, אך יכולה ללמד רבות על תהליכי העומק בפלח האוכלוסייה שעליו רבים בסבב הבחירות הזה. 

בניגוד לתדמית המסורתית של הימין, הפרופיל שגבע מצייר דומה לאוכלוסייה הכללית: 46% מהם מגדירים עצמם חילונים (לעומת 42% בכלל האוכלוסייה), בעוד 36% הם מסורתיים, 11% דתיים ו-7% חרדים. קבוצת הגיל הגדולה ביותר בקרב אותו "מרכז נוטה לימין" הוא בנות ובני 35–44 – 20%, גם כאן, בדומה להתפלגות בציבור הרחב. ההבדל המובהק ניכר בפילוח המגדרי: 59% מאנשי ה"מרכז נוטה לימין", לפי הניתוח של גבע, הם גברים, בעוד במדינה יש 51% נשים ו-49% גברים.

הדמיון בין מצביע ה"מרכז נוטה לימין" הממוצע למצביע הישראלי הממוצע לא מעורר אצל גבע תמיהות: "זה היה מפתיע אותי אם זה היה אחרת. זה לא ימין קיצוני, ולא שמאל קיצוני, ולא ימין ממש. לא בדקנו מבחינה כלכלית, אבל לדעתי גם לא היה צריך להיות הבדל. למה שיהיה הבדל?" ניתוח הסקרים האחרונים עשוי להעיד על המגמות בקרב הקבוצה הזו – ועוד על כך בהמשך.

נולדים יותר ימנים מאשר שמאלנים

האם אפשר בכלל להסכים על המינוח? ומה המקור שלו? "בכל בחירות יש ימין רך ושמאל רך – יש כאלו שנודדים מכאן לכאן, אלו שמתלבטים בין הגושים", אומר ד"ר גיל סמסונוב, פרסומאי ואיש ליכוד ותיק. "פעם קראנו להם 'המתלבטים', זה היה השם כל השנים. מה שקרה זה שהשמאל נהיה קשה וקטן, השמאל הצטמצם אבל הוא נהפך לקשה, הוא כבר לא מתלבט. הימין גדל מאוד ולכן חלק גדול ממנו מתלבט, כי יש לו חלופות שמתחפשות למרכז–ימין כזה, אזור בני גנץ". 

סמסונוב משוכנע שהתרככותם לכאורה של אגפים מסוימים בימין היא כולה תוצאה של לחץ חברתי. "אפשר לדמות את זה לצינור שיש לו ברז כניסה וברז יציאה. ברז הכניסה לימין גדול, כי כל הזמן נולדים יותר ימנים מאשר שמאלנים והצעירים בישראל נוטים יותר ימינה. רק מה, ברז היציאה מהימין, שקיים כבר משנות ה-80, הוא הברז של תל אביב, של האוניברסיטאות, של ההיי-טק והעסקים. שם מתרחשת הטיה. באים מזרחים מהפריפריה ומבינים שהם צריכים להתפקד למחנה הנכון. בברז היציאה הזה יש גם הרבה אשכנזים שהצביעו ימין וגם הם מאוד מושפעי אליטה ומדיה".

"פעם קראנו להם 'המתלבטים'. מה שקרה זה שהשמאל הצטמצם אבל נהפך לקשה. הוא כבר לא מתלבט. הימין גדל מאוד ולכן חלק גדול ממנו מתלבט, כי יש לו חלופות שמתחפשות למרכז–ימין כזה, אזור בני גנץ" 

ד"ר גיל סמסונוב, פרסומאי ואיש ליכוד

"הזרם הזה מתחיל ב-1981", מסביר סמסונוב, שלפני שבע שנים פרסם את הספר "הנסיכים", העוסק ב"תופעת הנסיכים", המזוהה עם הליכוד. "זה הבנים והבנות והנכדים והנכדות של יוצאי המשפחה הלוחמת. הם עוד נשארו בליכוד כי היה להם, איך נאמר, מקום עבודה. היה להם כדאי להיות בליכוד והיו להם חברי מרכז שהחזיקו אותם. מהבחירות של 81', שהיו בחירות עדתיות, התחילה תנועה לשבט הסוציולוגי. עד אז הם היו בשבט הפוליטי וההורים שלהם עוד היו חיים. מרגע שהם הביאו את הליכוד ואת בגין לשלטון – והם היו מאוד פעילים במאבק שהוביל למהפך – הם את שלהם עשו. ההורים שלהם הלכו והזדקנו ובהמשך גם נפטרו ומאז הם נודדים יותר למרכז והנכדים והנכדות אפילו לשמאל. זה מאוד פשוט. בסוף, הפלח הזה מתאחד עם השבט האתני שלו. זה רחביה, צפון תל אביב, שיכון ותיקים".

מה אנחנו יכולים למצוא במשותף בין שתי הקבוצות האלו?

"הם אשכנזים, ויש את המזרחים מהפריפריה שעברו למרכז, שהם 'מתאשכנזים', נקרא לזה. יושב שם מישהו בתוך משרד פרסום, נגיד, כמה הוא יכול להיות עם המשפחה שלו בשדרות בהצבעה? אתה יודע מה אומרים שם מסביב. 'טוב, אלה...' אתה יודע. אומרים לו בעצם, 'אתה רוצה להיות שייך? אז תתפקד אצלנו'".

בחירות 2022 - סיקור נרחב ב-N12:

• סקר המנדטים האחרון לבחירות 2022: גוש נתניהו יציב עם 60, יש עתיד מתחזקת
• נתניהו נמנע מבליץ תקשורתי: "בדרך לניצחון"
• סמוטריץ' הוקלט: "נתניהו שקרן בן שקרן, רצה ללכת עם רע"ם"
• האתגרים של נתניהו ולפיד בדרך לקלפי
• חושבים שאתם תצליחו? בואו ונסו להרכיב את הקואליציה הבאה

שמאלנים בתחפושת?

מאז הוציא לפני כ-15 שנה ביוגרפיה של מנחם בגין, עוסק ההיסטוריון ד"ר אבי שילון בחקר הימין הציוני. גם הוא מסכים עם סמסונוב שהמושג "ימין רך" הוא לא פחות מפיקציה, הם לא יותר מאשר שמאלנים בתחפושת. "אין יותר ימין ושמאל. אז מה שאתה מחפש הוא הגדרות חדשות שאתה קורא להן 'ימין רך'", אומר שילון. "אבל אתה יכול לקרוא להם גם 'מרכז', או פשוט אנשים שפחות משנה להם 'כן ביבי, לא ביבי'. בגלל שאין יותר אידיאולוגיה וקשה לאנשים להתייחס לפוליטיקה הישראלית בלי אידיאולוגיה, אז אתה קורא להם 'ימין רך'. זה מין משחק כזה של אנשים שרוצים להישאר בימין, אבל הם כבר לא אנשי ימין. לכן ההגדרה הזו היא כבר לא מדויקת".

"אולמרט, לדוגמה, היה איש ימין, קיצוני אפילו, והתנגד לתהליך השלום עם מצרים – אבל מרגע שהוא התיישב עם אבו מאזן הוא השתנה. בפוליטיקה הישראלית נהיה מצב שאתה לא יכול להגיד 'אני שמאל. אז אתה אומר 'אני מרכז' או 'אני ימין רך'"

ד"ר אבי שילון, היסטוריון

לדברי שילון, "אולמרט, לדוגמה, היה איש ימין, קיצוני אפילו, והתנגד לתהליך השלום עם מצרים – אבל מרגע שהוא התיישב עם אבו מאזן הוא השתנה. בפוליטיקה הישראלית נהיה מצב שאתה לא יכול להגיד 'אני שמאל'. אז אתה אומר 'אני מרכז' או 'אני ימין רך'. בסוף אלה אנשי מרכז שאם יש פיגועים אומרים, 'וואלה, לא שווה לי להתקדם עם הפלסטינים'. ואם באה דמות ביטחונית כמו רבין או איזנקוט ואומר, 'כן, אפשר לעשות שתי מדינות', והם יכולים להגיד 'כן'. זה אנשים שמתביישים להגיד שהם כבר לא בימין".  

"השאלה היא איפה בכל זאת הם עדיין ימין", אומר שילון. "אני חושב שיש אנשים – כמו יועז הנדל, או נפתלי בנט – והם בהקשר הזה באמת רבים יותר, שהם באמת אנשי ימין, מבחינת התפיסה האידיאולוגית שלהם מול הערבים, מבחינת ההתנגדות שלהם לסוציאליזם, אבל הם מאוד-מאוד לא ביביסטים. אבל מעבר להתנגדות לנתניהו אין שום מאפיין אחר ל'רכות' של הימניות שלהם. הממשלה הנוכחית, מבחינת המדיניות, לא הייתה שונה בהרבה מממשלת נתניהו, זו לא ממשלה שמוכנה לקבל הסכם עם איראן אם ארצות הברית תעמוד מאחוריו והיא גם בעד כלכלה ניאו-ליברלית". 

"החידוש בבחירות האלו הוא שיש דתיים-לאומיים שבנט העביר אותם את הרוביקון שאומר שהם כבר לא בגוש הימין, ויש גם את המשפטים של נתניהו, שנוגעים בקהל הדתי-לאומי הערכי והישר, שמושפע מזה שחוזרים מיליון פעם על מילים כמו 'מושחת' ו'נאשם'"

ד"ר גיל סמסונוב

"החידוש בבחירות האלו הוא רק אחד", קובע סמסונוב. "שיש דתיים-לאומיים שתמיד היו להם שתיים-שלוש חלופות ימין, והפעם, גם בנט העביר אותם את הרוביקון שאומר שהם כבר לא בגוש הימין באופן מוחלט – וגם המשפטים של נתניהו, שנוגעים בקהל הדתי-לאומי הערכי והישר, שמושפע מזה שחוזרים מיליון פעם על מילים כמו 'מושחת' ו'נאשם'. אלה דתיים-לאומיים, מגוש עציון, מרעננה או מגבעת שמואל, שעובדים עם המיינסטרים של ישראל. הם חשופים מאוד למדיה ובעיקר לשני עיתונים שבשנים האחרונות שינו את דרכם – מקור ראשון וישראל היום. יש עליהם גם לחץ חברתי בעקבות המשפטים ובעיקר זו חציית הרוביקון של בנט. המדיה הדתית-לאומית הלכה עם בנט, כמעט כולם. המשפט והסיקור שלו מאוד משפיעים שם". 

פערי הדורות

אחד מאותם "בנטים", כפי שמגדיר אותם סמסנוב, הוא בנימין אפלבוים, מתכנת בן 32 מפתח תקווה. למרות היותו איש הציונות הדתית, בכל מה שקשור לדת ומדינה הוא תומך בהפרדה מלאה. "לגבי תחבורה ציבורית בשבת, אין בכלל שאלה, היא צריכה לעבוד בשבת במתכונת מסוימת", הוא אומר.

"זה מעניין, מצד אחד, בקטע הזה אני מאוד שונה מאבא שלי, שיותר קרוב לגישה של סמוטריץ'", מוסיף אפלבוים.  "אבל כשזה מגיע להצבעה לכנסת, האמת שזו פעם ראשונה בחיים שאבא שלי שוקל שלא להצביע למפלגה דתית אלא למפלגה של גנץ וסער. גם לו כבר נמאס מנתניהו מבחינת החברה".

"תראה, חלק גדול מהחבר'ה שהיו איתי בישיבת ההסדר, ואני למדתי בישיבת הר עציון, חושבים יותר בכיוון שלי", ממשיך אפלבוים. "בשכונה שבה אני גר, שהיא שכונה דתית-לאומית מאוד, כאן החברה יותר שמרנית, הרבה אנשים לא רואים איתי עין בעין". 

גם פרץ-דרעי נדרשת לפערי הדורות. "אני אתן לך את אבא שלי כדוגמה. הוא גידל אותי על התפיסה שכהנא זה רע מגיל אפס. הוא גם היה חבר מרכז המפד"ל כל השנים, והיום הוא במשבר אמיתי. אין לו למי להצביע. הוא לא יצביע לביבי, הוא חושב שביבי צריך ללכת. הוא רואה את מה שקרה במפלגת הציונות הדתית, שזה בושה וכלימה, וליבו נשרף. מצד שני, הוא מפחד להצביע למפלגה שעלולה לפגוע בזהותה היהודית של מדינת ישראל. הוא באמת מפחד. דיברתי איתו ארוכות ואמרתי לו 'אולי תצביע לגנץ?' והוא ענה: 'תקשיבי, שׂגית, אם לא היה העניין של הפגיעה בזהות היהודית יכול להיות שהייתי מצביע ליש עתיד. לי אין בעיה עם יאיר לפיד'".

"כלומר, אדם שהוא ימין רך חילוני יכול למצוא את עצמו מצביע ליאיר לפיד", מסבירה פרץ-דרעי. "אבל אדם בימין הרך הדתי מפחד כשאומרים לו 'תחבורה ציבורית בשבת'. לא כי אכפת לו שאנשים אחרים נוסעים בשבת, אלא בגלל שזה אובדן דרך של הפרהסיה של מדינה יהודית, וזה כבר צעד אחד יותר מדי בשבילו". 

"אדם שהוא ימין רך חילוני יכול למצוא את עצמו מצביע ליאיר לפיד, אבל אדם בימין הרך הדתי מפחד כשאומרים לו 'תחבורה ציבורית בשבת'. לא כי אכפת לו שאנשים אחרים נוסעים בשבת, אלא בגלל שזה אובדן דרך של הפרהסיה של מדינה יהודית"

עו"ד שגית פרץ-דרעי

הדברים של אביה של פרץ-דרעי לא יוצאי דופן, מתברר: רבים ממי שמנו גבע מגדיר "מרכז נוטה לשמאל" מגלים העדפות דומות. ימים ספורים לקראת הבחירות עולה מניתוח הסקרים שהמפלגה הגדולה ביותר בקרב מגזר זה היא יש עתיד בראשות לפיד (23%), אחריה המחנה הממלכתי בראשות בני גנץ (18%) והליכוד (15%). עוד 14% מקרב מצביעים אלו עדיין מתלבטים, ומפלגות אחרות כגון ישראל ביתנו, הבית היהודי, יהדות התורה והציונות הדתית זוכות ל-5%–6% תמיכה. גם אם קיימים פערים בהגדרת קבוצת האוכלוסייה הזאת, הנתונים עדיין עשויים להעיד על הגורמים להתחזקות מסוימת אצל לפיד ולקושי של גוש נתניהו להגיע ל-61 מנדטים.

אני לא יודע עד עכשיו למי הצבעתי

כשהוא נשאל כיצד יצביע ביום שלישי, אפלבוים מעט נלחץ אל הקיר. "בבחירות הקודמות הצבעתי לבנט, ולו רק מתוך תקווה שהוא יעשה את מה שעשה – ולשמחתי הוא עשה את זה. עכשיו הגעתי למצב שאני שוב לא יודע למה להצביע. אם בנט היה רץ שוב הייתי מצביע לו שוב, הוא עשה מעשה אמיץ. אני לא כל כך שש להצבעה סקטוריאלית".

כרגע, מסביר אפלבוים, הוא מתלבט בין לא פחות מארבע אפשרויות שונות, כולל רשימתו של אביר קארה חופש כלכלי. אחוז החסימה, הוא מסביר, דווקא פחות מפחיד אותו. המצב הבלתי אפשרי הזה, של מערכות בחירת חוזרות ונשנות כשהוא לא באמת יודע למי להצביע, הביא את אפלבוים לפתרון, איך נאמר, די יצירתי. בבחירות השלישיות ברצף הנוכחי לא הצליח לקבל החלטה עד הרגע האחרון ממש, "התלבטתי כל הזמן בין כחול לבן לבין בנט. מה שעשיתי זה שלקחתי פתקים של שתי המפלגות, הפכתי וערבבתי ביניהם. לקחתי פתק אחד ושמתי במעטפה ואת השני זרקתי לפח. אני לא יודע עד עכשיו מה הצבעתי, וזה גם לא כל כך משנה. יש מצב שזה מה שאני אעשה גם עכשיו". 

אפלבוים מגדיר את האפשרות שנתניהו ישוב אל לשכת ראש הממשלה כתסריט בלהות, לא פחות. עד כדי כך שלמרות סלידתו ממנה הוא משתף כי אם בימים לפני הבחירות יסתמן כי נתניהו עומד להשיג את 61 המנדטים הנחוצים לו, הוא יצביע לאיילת שקד, למרות סלידתו ממנה, "כדי שממשלת הבלהות לפחות תהיה שפויה".

למה "ממשלת הבלהות"? 

"בן אדם כזה לא צריך לעמוד בראש המערכת. תוסיף לזה את החרדים, עם הסחטנות שלהם, שמוליכה אותנו אחורה. תוסיף לזה את המפלגה של סמוטריץ', שאומנם היא מפלגה דתית וגם אני אדם דתי, אבל אני מרגיש קרוב אליהם כמו שאני קרוב לחרדים בכל מה שקשור להשקפת החיים שלי. אני מפחד ממה שהם יעשו, בעיקר שיחזירו לאחור את הרפורמה של מתן כהנא. היחס שלהם לגיור, לנישואים אזרחיים ולתחבורה ציבורית בשבת מדאיג אותי. אני מאוד-מאוד מסתייג מזה".  

מה הסיכוי שתצביע יש עתיד?

"שום סיכוי. אני מאוד-מאוד לא מעריך את לפיד. אבל זה יותר מורכב מזה. הערכתי אותו מאוד על מה שהיה לפני שנה וחצי, על הסבלנות, על הורדת האגו, וכל הבגרות שהוא הפגין במהלך הזה של הרכבת הממשלה. אבל בתור בן אדם, בתור מנהיג, הרבה פחות. אוהבים לקרוא לזה 'חלול', הוא לא אדם ערכי מספיק. גם מבחינת מעשים ודעות. אני חושב שבקצה אין הרבה הבדל בינו לבין הליכוד, בכל מה שקשור למעשים. אבל בסוף מבחינה מדינית הוא שמאלני".

"אני לא אוהב את המושג הזה 'רך' ו'קשה'"

נחזור אל יסוריי ההתלבטות של דניאל ביטון, הליכודניק שאיבד את ביתו הפוליטי. ההמשגה החדשה אינה מקובלת גם עליו. "אני לא אוהב את המושג הזה 'רך', 'קשה', עזוב אותי מהמושגים האלה. הימין של לפני 15 שנה הוא לא הימין של היום. היום זו קבוצה סגורה שבה אם אתה לא עונה 'כן' על כל הקריטריונים שמציבים בפניך, אתה לא חלק ממנה. זו הייתה הבעיה שלי כל החיים עם השמאל, שזה היה מועדון סגור עם קריטריונים של אם אתה בצבע הנכון, אם אתה לא מאמין – ניפול לרגע לסטריאוטיפים – בצמחונות, בטבעונות. לא היית חלק מהשמאל, והימין אימץ לעצמו את עולם המושגים של השמאל של פעם".  

אם נתניהו יפרוש, האם הליכוד מסוגל לחזור להיות המפלגה שהוא היה פעם?

"אני נוטה להאמין שביום שנתניהו לא יהיה, הקלפים ייטרפו מחדש בתוך הליכוד. אני רוצה להאמין, ואני לא בטוח שהאמונה הזו תפגוש מציאות, שהליכוד תהיה מפלגה עצמאית שעומדת בזכות הרעיונות שעליהם היא קמה. אף אחד לא מבטיח שהחרדים יישארו עם הליכוד אם ביבי לא שם. הוא משרת את הצרכים והאינטרסים שלהם. האמת שאני פשוט לא יודע, אבל אני רוצה להאמין שהמשחק ייפתח מחדש". 

אפשרי שתמצא את עצמך שוב מצביע ליכוד במצב הנוכחי, כשנתניהו בראש?

"חד-משמעית לא. בלוק נתניהו לא יתפרק עד שנתניהו יהיה מחוץ לתמונה. זה המצב".

ביטון מנסה לתאר את מפלגת החלומות שלו. "מפלגת ימין–מרכז שמאמינה בארץ ישראל ובהתיישבות, בשמירה על גושי ההתיישבות, שחותרת לשתי מדינות – ולא מפחדת מזה. הפחד הכי גדול שלי הוא מדינה אחת לשני עמים. מפלגה שדוגלת במתן זכויות לקהילה הגאה וזכויות שוות לנשים, שתבצע לגליזציה של קנאביס".

אמרת "הפחד הכי גדול שלי הוא מדינה אחת לשני עמים". זו לא עמדה אופיינית לימין, כמה אנשים אתה מכיר שמזדהים כימנים שחושבים ככה? 

"שתי מדינות לשני עמים זאת הנחת עבודה שהייתה מקובלת בפוליטיקה הישראלית עד השנים האחרונות, שבהן הליכוד חבר לגוש החרדים-מתנחלים. אני חושב שרוב האנשים רוצים לסיים את הקונפליקט, אבל אף אחד לא מאמין שזה אפשרי, ולכן השיח סביב שתי מדינות או מדינה אחת לא תופס שם חלק מרכזי במצע של המפלגות או השיח היום-יומי. ימין אמיתי רוצה את ארץ ישראל, שמירה על זהות יהודית, עמידה על דמוקרטיה ליברלית. זאת המורשת של ז’בוטינסקי, בגין ואפילו של נתניהו עד השנים האחרונות. הרי בממשלת נתניהו של 2015 ציפי לבני עוד ניהלה מטעמו ומטעם הממשלה משא ומתן בנושא".

ואחרי כל זה, מבין כל המפלגות המנסות לחזר אחרי הקול שלך, איזו הכי קרובה לליבך?

"אני לא יודע, זה תלוי באיזה זמן אתה תופס אותי. אני מוצא את עצמי ברמה האידיאולוגית מאוד קרוב לליברמן ולגנץ, אבל ברמה המעשית אני לא מעריך את שני האישים אלה, ולכן גם מוצא את עצמי מתקשה להצביע למפלגות שלהם. בימים האחרונים אני מתחיל לחשוב על לפיד. ההתלבטות בסוף תהיה כנראה בין גנץ ללפיד".

ובסיכומו של דבר, בין ש"הימין הרך" הוא אכן מחנה קיים בפני עצמו – שהולך ומתפתח מתוך השינויים הפוליטיים והתרבותיים והסוציולוגיה שלא מפסיקה לזוז – ובין שהוא סתם פיקציה זמנית שנולדה מתוך המשבר הפוליטי הגדול ושתיעלם עם הזמן, ארבע רשימות לפחות מחזרות אחרי קולותיהם של אותם אנשי "ימין רך": יש עתיד, המחנה הממלכתי, הבית היהודי של איילת שקד וכמובן הליכוד. השאלה היא מה צריכות אותן מפלגות לעשות כדי לזכות באותם קולות יקרים מפז שסומנו כקובעי גורלות.

"אצל הדתיים זו באמת הדגשה של עניין הזהות היהודית, ואני חושבת שגנץ עשה את זה", אומרת פרץ-דרעי. "אבל איך שוברים את הספקנות? זה באמת קשה. הם צריכים להדגיש שאיילת שקד לא הולכת לעבור. כי האנשים האלה פרגמטים, הם לא רוצים שהקול שלהם ילך לאיבוד. הייתי הולכת חזק על הראש שלה. לפיד יכול להגיב מאוד בתקיפות ולוחמנות כלפי הפרות הסדר של הפלסטינים. אם הוא יראה שהוא יכול להילחם ולהביא תוצאות של ביטחון, זה יכול לעזור לו בימין הרך. יש גם את אלה שתמיד יש להם סנטימנט לליכוד – וביבי עובד על הסנטימנט הזה, והוא עובד גם על עניין היציבות, 'אנחנו יכולים להקים ממשלה'. זאת נקודה מאוד-מאוד חזקה. השיקול הזה, של אם תהיה ממשלה או לא ואם היא תצליח לתפקד ולהחזיק מעמד, זה שיקול חשוב. אני חושבת שהם עושים עבודה מצוינת". 

"מה שהם יכולים לעשות באמת זה להראות מידה גבוהה יותר של רצינות ושל גמישות", קובע שילון. "אם מישהו היה קם ואומר, 'אותי לא מעניין "כן ביבי, לא ביבי", והעקרונות שלי הם ככה וככה', אני חושב שזה היה יכול לעזור ולתרום לו. אבל זה לא יקרה, המערכת מפוצלת מראש ל'כן ביבי, לא ביבי'".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv