אם להאמין לסקרים, יש סיכוי לא מבוטל שבחירות 2022 בכל זאת יספקו נתיב יציאה ראשוני מסבבי הבחירות האין-סופיים. נא לא לצאת במחולות: כמעט חצי מהציבור הישראלי ילבש שק במקרה שכזה, אבל נראה שבנימין נתניהו קרוב יותר מבכל נקודה בשלוש שנים וחצי האחרונות לכדי מספר הזהב: 61.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
יש בליכוד גם מי שמעזים לדבר אפילו על 62 ו-63, אם למעט בל"ד, גם רשימת חד"ש-תע"ל תיפול אל מתחת לאחוז החסימה. באולפנים, אגב, אף אחד מהם לא יעז לומר זאת בפומבי, שהרי המטרה הראשונה של נתניהו הייתה ונותרה: לשדר מצוקה, לחץ והפחדה – עד לשעה 22:00 בערב ביום שלישי, מועד סגירת הקלפיות. תחושת אופוריה היא הדבר האחרון שהוא רוצה לזרוע בקרב הבוחרים.
אבל גם אם התסריט הזה יתגשם, ונתניהו יצליח להרכיב ממשלה, בל נטעה - הפלונטר הפוליטי לא מתקרב לבוא אל קיצו. כדי להבין מדוע, צריך ללכת דווקא אחורה בזמן. ההסבר הראשוני לכך טמון, אפוא, בממשלת השינוי: לראשונה לאחר 12 שנה נתניהו עבר לספסלי האופוזיציה, וקואליציה שמורכבת מ-8 סיעות שמנסות לחיות יחד באותה מסגרת פוליטית החלה לצעוד, אפילו העבירה תקציב (מי היה מאמין שזה ייחשב "הישג") ושחררה את המשק ממצב קיפאון. והינה, שנה אחרי, אנחנו שוב באותה נקודה, מכירים את הדרך אל הקלפי יותר טוב מאת הדרך לחדר השינה או לשירותים. הלימבו הפוליטי לא בא לכדי פתרון ארוך טווח. שינוי, אבל אד-הוק.
ממשלת 61, שבה כל ממזר או ממזרה הם מלך או מלכה (ואגב, גם ממשלת 62 ו-63), לא תהיה זו שתצעיד את ישראל מהפלונטר, ולא ממש משנה מי ירכיב אותה – נתניהו, לפיד או גנץ. הבעיה עמוקה יותר, והיא ממש לא במחוזות "כן ביבי-לא ביבי", ויש לה ארבעה מרכיבים, ארבעה הסברים שבגינם אפשר לומר בוודאות: גם אם תהיה הכרעה – היא תהיה זמנית, קצרת מועד, ולא תאפשר יציבות לאורך זמן. אולי עוד נחזור לאותה נקודה ב-2023.
ההסבר המרכזי נוגע לשיטת הממשל בישראל, שיטה שנותנת לכל מפלגה עם ארבעה מנדטים את היכולת פשוט לתקוע את המערכת הפוליטית. אין צורך להכביר במילים על העיוות שבמסגרתו ראש ממשלה מתמנה לתפקיד עם שבעה מנדטים, שמתכרסמים בהדרגה לשישה ולבסוף לחמישה. בלי קשר לרמת תפקודו של נפתלי בנט, הנתון הרלוונטי כרגע הוא איך זה נגמר, קרי בהתפרקות מהירה.
וזה לא העיוות היחידי שהשיטה יצרה: נסו לחשוב על התקופה הפרה-היסטורית המכונה בחירות מועד א' ובחירות מועד ב', ולהיזכר מה עשה שם אביגדור ליברמן, שבמהלך שתי המערכות הללו אמר "לא" לנתניהו ולחרדים, אבל גם "לא" לערבים. במשך שני סבבים, עם כוח פוליטי של חמישה עד שישה מנדטים, ליברמן הלכה למעשה תקע את המערכת הפוליטית: לאף צד לא היה 61 בלעדיו. למרבה הצער, זה יהיה כך גם הפעם. מפלגות קטנות, גם אם הן תיכנסה לממשלה כלשהי, תוכלנה להציב שורה של דרישות והלכה למעשה "לסחוט" את העומד בראשות הממשלה. זה לא מתכון ליציבות, ולא משנה מיהו המרכיב ומאיזה צד של המפה הפוליטית.
ההסבר השני שבגינו כולנו תקועים באותו סחרור הוא, תופים בבקשה, ביבי. במילים אחרות: התקדים המשפטי. מעולם בישראל, וזה לא השתנה במרוצת חמש מערכות הבחירות האחרונות, לא היינו במצב שבו מועמד לראשות ממשלה, ראש ממשלה לשעבר וראש אופוזיציה בהווה, מבקש להרכיב את הממשלה הבאה כשהוא עומד לדין בשלוש פרשות שחיתות. מבלי לחוות דעה על התיקים עצמם, כי הרי זו חבית נפץ לכשעצמה שפחות רלוונטית לדיון הספציפי הזה, התקדים המשפטי – או סוגיית התיקים של נתניהו - גורמים לכך שפשרות שעבר היה ניתן לעשות אותן לא יכולות להתבצע כעת.
זאת הסיבה שלפיד אמר רק בשבוע שעבר ליונית לוי בוועידת המשפיעים, כי הדרך היחידה שבה יישב עם נתניהו תהיה אם יזוכה. זאת גם הסיבה שגנץ, למוד המכאובים והאכזבות מנתניהו, לא מוכן לשבת איתו שוב, גם אם הוא יהיה "שישי או שביעי" ברוטציה, כלשונו שלו. במילים אחרות, האקרובטיקה שהפוליטיקה מאפשרת לשחקנים לא פעם – תשאלו את מופז בשנת 2012 ואת גנץ ב-2019 – לא קיימת יותר. תקועים, כבר אמרנו.
ההסבר השלישי נוגע אלינו, לתקשורת. אם צריך לבחור אספקט אחד של אשמה, הרי שהוא נעוץ בכך שהעדפנו – ואנחנו עדיין מעדיפים, משלל שיקולים – לפתוח מהדורות ב"מה ליברמן אמר על נתניהו", וב"מלחמות לפיד וגנץ", או ב"הקלטות סמוטריץ" (שהיו היחידות שהפרו את התרדמת במערכת הבחירות הזו), מאשר בסיקור מסיבי של אידיאולוגיות, דעות, מעשים וכוונות. התקשורת הישראלית – לא באופן שונה מהעולם – מעדיפה תדיר את סיקור מרוץ הסוסים ולא את סיקור מרוץ החיים. זו גם הסיבה שהפוליטיקאים יודעים שהם יכולים לדבר בססמאות, לא לענות על שאלות באמת – ובכך גם לייצר מצב שגם פצצת אטום לא מזיזה כאן מצביעים מגוש לגוש.
ההסבר הרביעי והאחרון הוא תופעה שקרתה בישראל בעוצמות שלא קרו באף מדינה בעולם, גם לא במדינות שהקימו ממשלות רחבות, והוא אובדן האידאולוגיה. תראו ממי הייתה מורכבת הממשלה האחרונה: 8 סיעות שיש ביניהן קו מאחד אחד בלבד, ולכולנו ברור איך קוראים לו. גם אחרי שנה, קשה לשכנע שיש מכנה משותף בין ליברמן לזהבה גלאון ולניצן הורוביץ, בין איילת שקד לאיבתיסאם מראענה, בין גדעון סער לגבי לסקי, בין נפתלי בנט למרב מיכאלי. האמת העצובה היא שכל הפוליטיקאים הללו יכולים היו להתחבר רק כשהם החליטו שאין מנוס אלא לקפל דגלים אידאולוגיים, שלאידאולוגיה הקלסית שלהם אין כל כךהרבה משמעות. זה כשלעצמו מבלבל עוד יותר את המצביע הפוטנציאלי, שגם כך התקבע בתבניות שמחלקות את העולם לביבי ולא ביבי, במקום להסתכל על מי באמת מציע מה.
השורה התחתונה ברורה: אם לא תהיה כאן איכשהו ממשלה רחבה, ועל פי כל התחזיות – אנחנו לא צועדים לשם – הפלונטר הפוליטי לא יבוא אל קיצו. ממשלה צרה מכל צד תצעיד אותנו קדימה צעד אחד, אבל תחזיר אותנו שני צעדים אחורה די מהר. 61 הוא לא מספר הקסם במובן הזה, הוא יותר כמו פלסטר, יותר כמו סם הרדמה. המצב הקליני של המערכת הפוליטית לא באמת ישתנה.
