כחודש אחרי יום הבחירות, בעיצומו של המשא ומתן הקואליציוני וכשראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו עובר בתוך חדרי המשא ומתן התעללות איטית מצד שותפיו לממשלה העתידית, הוא מצא לנכון לעצור הכול - ולהתראיין לפודקאסט. לא בישראל, אלא בארצות הברית. שמו של ההסכת, אגב, הוא Common Sense - "שכל ישר" או "היגיון" בתרגום חופשי, מה שלכאורה במבט ראשון אי אפשר למצוא בהחלטה הזאת. אלא שבמחשבה שנייה, ובהינתן העובדה שנתניהו לא בדיוק עונה להגדרה של חובבן תקשורתי, בלשון המעטה, נראה שפנייתו למדיה הספציפית הזאת הרבה יותר מהגיונית ומעידה על הלך הרוח אצלו בימים האלה: בזמן שהוא עמל על מעשה המרכבה, נתניהו מוטרד מהאופן שבו תיראה תצוגת התכלית בקהילייה הבין-לאומית, וספציפית בארצות הברית.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
יש נטייה (מוטעית, לפחות בעיניי) להסתכל על נתניהו, בטח בימים שאחרי תיקיו הפליליים, כפוליטיקאי ציני, חסר מעצורים, שרואה רק את ביטול המשפט מול עיניו. גם אם נניח ונקבל את התזה (הפשטנית) הזאת, היא לבטח לא מספרת את כל הסיפור. נתניהו מודל 2022 מוכן אולי לשלם לשותפות הקואליציוניות בבית די הרבה, אבל הוא לבטח לא מוכן להיכנס לגירעונות בחוץ. זאת ואין בלתה הסיבה שבימים אלה ממש הוא מנסה את אסטרטגיית ה"גם וגם" הקלסית: מצד אחד, לדאוג שכל השותפות יהיו מרוצות. מצד שני – לא להחריב את היחסים של ישראל עם העולם הערבי המתון, בטח שלא עם ארצות הברית, עם ממשל שכבר מגלה חשדנות, וזו המילה הכי צנועה שאפשר להשתמש בה בהקשר הזה, אל מול הממשלה החדשה.
האתגרים שיוצבו בפני נתניהו לא מעטים. משוכה אחת הוא כבר צלח והיא משוכת תיק הביטחון. מקורבים למשא ומתן שאיתם שוחחתי טוענים בפשטות: תיק הביטחון מעולם לא היה על השולחן. כלומר, סמוטריץ' אולי השתמש בו כדי ללחוץ את נתניהו לפינה ולקבל את תיק האוצר, אבל נתניהו עצמו מעולם לא נשא ונתן באמת על התיק. מראש, הוא התכוון לשמור אותו בליכוד.
התפקיד, שיינתן בקרוב מאוד לחה"כ יואב גלנט, יהיה בממשלה הקרובה לא פחות מבלם יד, מעצור מברזל לכדורים שינסו לחדור אותו במדרון החלקלק. גלנט, מצידו, מוכן להיות "המבוגר האחראי", והוא יודע שאלו הציפיות ממנו. גלנט (מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל יקבל אותו כשר הביטחון, מתבקש לומר) מבין את האתגרים, את המורכבויות, את ההליכה בין הטיפות, את העדינות המתבקשת, את המעטפת המדינית שהתפקיד נושא בחובו.
זה לא יהיה פשוט. הממשלה החדשה תצטרך לקבל שורה של החלטות דרמטיות בנושא חוץ וביטחון, שעלולות לטלטל אותה כבר בימיה הראשונים. קחו למשל את הטיפול בטרור ביהודה ושומרון: בכירי מערכת הביטחון הזהירו השבוע בוועדת החוץ והביטחון מפני המשך גל הטרור, והסבירו בתוקף ובהבלטה יתרה שהאינטרס הראשון במעלה של ישראל הוא לחזק את הרשות הפלסטינית, לשמר ואפילו להעמיק את שיתופי הפעולה אל מול מנגנוני הביטחון הפלסטינים. אלא שבממשלה החדשה יש מי שסבור שצריך להכריז על הרשות הפלסטינית כאויבת, לפעול באופן תקיף נגדה ולא לאפשר לה להרים את הראש מעל המים.
"בסקירה הביטחונית הראשונה בקבינט, אותם חברי כנסת שיהפכו בקרוב לשרים יחשבו אחרת", אמר גורם ביטחוני בכיר. סוג של תקווה, אולי משאלת לב. הדיון בנושא הזה הוא לא קונספטואלי. מה קורה למשל אם מתגלה, חס ושלום, שהפיגוע הבא נעשה על ידי ערבי-ישראלי תושב פנים הארץ? האם השר לביטחון לאומי יורה על כניסה של פלוגות מג"ב לתוך הערים הערביות? ומה המשמעות מבחינת הדלקת היחסים מחדש בין ערבים ליהודים, שנה וחצי אחרי תקופת מבצע "שומר החומות"?
גם סוגיית הרחבת "הסכמי אברהם" עלולה להיתקל בקשיים. נתניהו אמר השבוע שהיעד הראשון בחו"ל שבו יבקר יהיה איחוד האמירויות, כדי להדגיש את רמת מחויבותו להסכמים שעליהם חתם על מדשאת הבית הלבן בינואר 2020. ראש הממשלה המיועד חותר, כפי שאמר גם במהלך הקמפיין, להשגת הסכם נורמליזציה עם סעודיה. ברור מאליו שיהיה קשה להשיג את היעד הזה במציאות שבה יש ניסיונות בממשלתו, גם אם שקטים וחתרניים, לשנות ולו בפסיק את הסטטוס קוו בהר הבית. בעולם הערבי, גם המתון, הנושא הוא בבחינת קו אדום. ההיסטוריה במובן הזה דווקא מלמדת שנתניהו מגלה אחריות ומתינות, בטח בסוגיה הנפיצה של הר הבית. זאת גם הייתה רוח הדברים שהנשיא הרצוג שיקף למנהיגים בעולם שהביעו דאגה מתוצאות הבחירות. "אתם מכירים את נתניהו", אמר להם בשפה חופשית.
כל זה ועוד לא דיברנו על סוגיית ההתנחלויות. בממשלת ימין מלא-מלא הלחצים על נתניהו לתת דרור לתוכניות הבנייה שהוכנסו לפריזר במשך שנים ולבנות באזורים קונטרוברסליים יהיו אדירים. קשה לראות את סמוטריץ' ובן גביר מצליחים לתווך לציבור שלהם ש"ביידן ביקש, אז צריך להוריד את הראש". האמריקנים חסרי סבלנות לנושא הבנייה בהתנחלויות ומדגישים את הנושא, ביחד עם "אלימות מתנחלים", כמעט בכל שיחה מדינית עם עמיתיהם הישראלים. נתניהו יצטרך למצוא דרך לרבע את המעגל. גם הוא יודע שזו התקופה המאתגרת ביותר מבחינתו: לחץ דרמטי מבית, ללא גורמים מתונים כדוגמת לבני או כחלון שיהיה אפשר להפיל עליהם את האשמה, אל מול לחץ נגדי מארצות הברית.
במובן הכולל יותר, נתניהו עמל בימים האלה על סוגיית השיווק של ממשלתו החדשה. אלו לא רק הנושאים הביטחוניים, אלא ה"רוח" שתנשב ממנה. השבוע, באותו ריאיון בפודקאסט, הוא התייחס לכך בהרחבה: "אני שמרתי על הטבע הדמוקרטי של ישראל. היא לא תישלט על ידי חוקי התלמוד. אני לא אאסור על התכנסויות להט"ביות. אפשר להגיד גם על המפלגה הדמוקרטית שהיא נשלטת על ידי גורמים קיצוניים – ובכן, היא לא. כך גם לא ישראל". המסר ברור: נתניהו לא גאה בשותפיו, והוא גם לא מנסה לפי שעה לעשות להם טיפול המרה. אבל הוא ודאי מנסה להציג סיטואציה שבה הלחצים בתוך הממשלה לא ישפיעו על כיוון הספינה. "אני אנווט", מודל 2022, רק שבתוך הספינה לא כולם מבקשים להפליג לאותו כיוון, והקרחונים בדרך יצופו מעל פני המים מאוד מהר. מרתק לדעת איך נתניהו יתמודד עם כל אלה. ספק אם הוא עצמו יודע עד הסוף בשלב הזה.