קצת אחרי שבע בערב אתמול (רביעי) כבר התמלאו המדרגות שמוליכות לביתן מס' 10 של גני התערוכה בדוחק רב, אך מופתי למדי. תומכי יש עתיד התבקשו להגיע לאירוע השקת הקמפיין של המפלגה שלהם בשעה 18:15. כמעט שעה חלפה ובינתיים כמה אלפי אנשים מוצאים עצמם ממתינים נרגשים לקראת האירוע החגיגי, אך עדיין רק מבחוץ. שחקן חדש נכנס לזירה, כזה שבמפלגה הזו מכירים הרבה פחות - שירות הביטחון הכללי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ראש הממשלה החדש מלא עזוז, נע בין אירוע לאירוע ופרוטוקול האבטחה של האיש החשוב בישראל לא מבחין כידוע בין סיור בצפון לכנס מפלגתי. בזמן שאנשי השב"כ בפנים עדיין רחוקים מלהשלים את פריסת מערכת הבידוק הביטחוני, עומדים אנשי המנגנון של המפלגה מעט אובדי עצות מול הזרם ההולך וגובר של אורחים שנדחק אל הפתחים. גם לזה הם עוד יצטרכו להתרגל.
זה תפס אותם בהפתעה. האירוע, כמקובל ברוב אירועי יש עתיד, היה פתוח לציבור הרחב שהתבקש להירשם מראש באתר המפלגה וגם זקני יש עתיד מודים שהם פחות מורגלים בכמות כזו של קהל. באיחור של כמעט שעה נפתח לבסוף השער - רק דלת אחת מתוך שלוש, שעכשיו אמורה לקלוט כמה אלפי אנשים באיטיות מרגיזה ותחת שמש לוהטת. כך נראה מפגן הכוח של מפלגת השלטון שאינה מודעת לשלטוניותה, בינתיים.
בזמן שאנשי המפלגה המעט מנומנמים מתחילים להבין מה קורה ומנתבים את האורחים בני ה-65 ומעלה (ורבים כאלו נוכחים כאן) לתור נפרד גם בקצה האחר של סקאלת הגיל יש התרחשויות. שני נערים רוקמים מזימה כיצד לעקוף את התור ולהיכנס פנימה, אך נאלצים לשוב מאוכזבים לתור אחרי שתוכניתם נכשלה. הם חלק מקבוצה של פעילי נוער יש עתיד מאזור השפלה. "כשהיינו באופוזיציה זה היה סתם", אומר אחד הנערים, "באים לאירועים להצטלם. אבל עכשיו קורה משהו, נפגשים עם חברי כנסת, מדברים על דברים חשובים", אומר הנער ומספר שהוא וכמה חברים עומלים עכשיו על הקמת שדולה חדשה בכנסת, למען בני נוער שעובדים בחופש הגדול.
כמה מאנשי המפלגה שמשוחחים בצד מדברים בגאווה על אנשים שהגיעו הנה מכל רחבי הארץ. אבל ישראל של יש עתיד מתחילה בכפר סבא ומגיעה בערך עד נס ציונה, לפחות אם לשפוט על פי מדגם, ספק מייצג, של קהל הממתינים. מי שמצליחה מעט לשנות את תמונת המצב הגיאוגרפית היא שחר הכט, תומכת יש עתיד ותיקה שהגיעה מקריית שמונה. כלומר מרחוב קריית שמונה בחולון. "צריך להגיד חולון, במלעיל", היא מדגישה בעודה מעשנת, רגע לפני שסוף סוף תורה להיכנס פנימה סוף סוף מגיע.
"למרות סדר יומי העסוק, אני רוצה להסתכל לילדים שלי בעיניים. להיראות כמו אימא שאכפת לה, ולא להתבכיין במזגן", אומרת הכט, אדריכלית במקצועה וחברת מטה יש עתיד בחולון, שמשתפת שבנוסף היא הקפידה בשנים האחרונות גם לפקוד את הפגנות מתנגדי החיסונים ומחאות העצמאים. "וואלה, אולי יישאר להם משהו מהמדינה הזו. אולי, לא רק יקללו וישברו כיסאות כתר פלסטיק בימית 2000. כשאני רואה מה קורה פה היום, את כל האנשים האלה, אנשים שחושבים כמוני, יש לי באמת תחושה של תקווה".
"עד עכשיו מה שהיינו רגילים לו במפלגה היה מפגשי בית ודברים קטנים יותר", היא מוסיפה, "אבל שלטון זה אחלה, זה מרגש אותי מאוד. אני גם מרגישה סוף סוף שלראשונה השלטון הוא כבר לא של מיעוט קטן, כמו של אוכלי החינם החרדים. סוף סוף עם ישראל בשלטון".
לזכות יש עתיד ייאמר שעל אף ההפתעה הגדולה שתפסה אותם, העומס הגדול, וההתנהלות המעט המנומנמת של מנגנון המפלגה, התור הארוך עובר חלק, בלי בלגנים מיותרים. לקראת הכניסה אל הארץ המובטחת, בדבוקה המובילה, שהגיעה בשעה טובה לראש התור, תוהים האם הסיטואציה שאליה נקלעו - כשהם ממתינים בצפיפות שכזו כבר למעלה משעה - הייתה עוברת חלק כך כך גם במפלגת השלטון הקודמת. כל אחד מתוודה על יקיריו מהצד השני ומשווים למי יש באמתחתו יותר ביביסטים. אחד מדבר על בני הדודים שלו, אחר על כמה מחבריו הטובים והשלישי מזכיר על הלקוחות שלו, כל אחד מתווה קווים לדמותם של הביביסטים שלו. "אבל סיכמנו שלא מדברים איתם על פוליטיקה", אומר אחד מהם וכל השאר מהנהנים בהסכמה.
גם הכט, שמתוודה כבת למשפחה ימנית ("ז'בוטינסקי היה אלוהים אצלנו"), שבשלב מסוים התהפכה עד לפעילות בנוער מרצ, בעיקר מטעמי מרד נעורים, מצטרפת לשיחה. "פעם הבאתי לאימא שלי שמפניה ורודה, בחי אלוהים. אבל הם סובייטים קשים. שום דבר לא מזיז אותם. דודה שלי רופאה ופעם איך שאתה היית נכנס לקליניקה ראית תמונה של ביבי, לא צוחקת. שידה עם תמונה של ביבי ונרות דולקים, באמת. שתבין מאיפה באתי".
לקראת שמונה, השעה היעודה לשיא הערב - נאום של ראש הממשלה - נדמה כי סוף סוף השתלטו על הסיטואציה. רוב התומכים כבר נכנסו פנימה והתור זורם לו פנימה בניחותא. ודווקא ברגע הזה שב"כניק עב בשר מתייצב בפתח הדלת ומכריז שבהוראת המשטרה הוחלט שהמקום מכיל כמות גדולה מדי של מבקרים ועל כן נסגר לאלתר. אחרי כמה דקות חוזר השב"כניק עם שרשרת ומנעול, למקרה שלא היה ברור.
בערך מאתיים תומכים שהתעכבו בתנועה הכבדה של תל אביב מצאו עצמם לפתע כמשה על פסגת הר נבו. משקיפים פנימה על חבריהם שכבר הצליחו להיכנס, אך תקועים חסרי אונים בחוץ. אחרי שכבר חזר להם הצבע ללחיים שוב אנשי המפלגה אובדי עצות. עובדת מפלגה צעירה שמנסה לתקשר בסימני ידיים עם חסרי המזל שנתקעו בחוץ מנסה לשדר שהכול תחת שליטה בזמן שכבר מתנהל לו משא ומתן עם השב"כ על גורל אלו שנותרו שבויים בידי סידורי הביטחון.
אנשי המפלגה שמסתובבים בתוך הקהל המאוכזב אומנם יוצאים מגדרם בכדי להתנצל ולהסביר שזה לא תלוי בהם - גם הם עדיין מנסים להבין איך עובדת אבטחה של ראש הממשלה - אבל סימנים ראשונים של תסכול צצים ועולים בקרב הנוכחים. לפחות שישאירו פתח קטן בדלת הם מבקשים, שנקבל קצת מהמזגן.
אורי ריגאי, היי-טקיסט מרמת השרון ופעיל במטה המפלגה בעירו, הוא כנראה האיש הכי חסר מזל כאן, כשעמד ממש כפסע מהמפתן כשנסגרו השערים. אם היה מזדרז להשתחל חצי דקה קודם לא היה נאלץ עכשיו הוא חזר על הפתחים. עכשיו הוא עומד בראש הממתינים לגאולה המיוחלת. את התסכול שלו קשה לפספס, "הם, במטה של המפלגה, עדיין לא מבינים שהם גדולים", הוא אומר. "הם עוד לא הפנימו מה קורה ואני אעביר את המסר. וואלה, חבר'ה אתם הרבה יותר גדולים ממה שאתם חושבים".
אבל הוא דווקא מתעקש להעביר מסר אחר. "אני אופטימיסט בלתי נלאה. בגיל חמישים אתה מסתכל על הדברים אחרת. יש לי ילד בן 17, ואני רוצה שהוא יחיה פה במדינה הזו, אסור לי לאבד תקווה", אומר ריגאי ודורש להבין מאנשי השב"כ מתי יצליח להיכנס. "קיללו אותנו, ירקו עלינו בצמתים. וניצחנו. והנה אנחנו פה, מפלגת שלטון".
בזמן שהאירוע בפנים כבר מתנהל ושרי המפלגה משחיזים את המסרים שלהם מול קהל משולהב של תומכים מתרצים לבסוף בשב"כ ומתירים למאתיים הממתינים להיכנס פנימה, בתזמון פלאי ממש רגע לפני שראש הממשלה עומד לעלות על הבמה. המאחרים המעוכבים לא מוצאים מקום באולם הגדוש וכמה מהמם מתקבצים בפינה בזמן שמנחה האירוע קורה בגאווה לבמה את ראש הממשלה יאיר לפיד ובאופן ספונטני מקהלת התומכים פוצחת בקריאה המפורסמת "הוא הא מי זה בא? ראש הממשלה הב..." נעצרת ומיד מתקבל נוסח חדש ללחן העממי: "הוא הא יש עתיד, ראש הממשלה לפיד".
"אני לא מחפש מה רע, אלא מה טוב", אומר לי ריגאי על רקע נאומו של לפיד. כמו הכט הוא פעיל של המפלגה מראשיתה ב-2013 ומספר על אינספור אירועים שכאלו בהם נכח. אף אחד מהם לא התקרב לרמת האנרגיה שעוברת עכשיו באוויר של ביתן 10, הוא מודה, ולא מתרגש מכל ה"טרמפיסטים" שפתאום אצו לעלות על ספינת מפלגת השלטון החדשה. "יאללה חבר'ה, ברוכים הבאים, תצטרפו לנסיעה. אנחנו עכשיו עם ראש ממשלה שיכול לנצל את כל הכוח שלו כדי לעשות כנסים, כי אנשים רוצים לבוא ולשמוע אותו. לשמוע באמת, עובדה שיש אנשים בחוץ שמחכים עד עכשיו להיכנס. שרק נראה אותם גם ב-1 בנובמבר".
"אל תבלבל. אנשים לא באו לפה כי הם צריכים ג'ובים. הנה תראה את אורנה", אומר ריגאי בזמן ששרת הכלכלה אורנה ברביבאי בדיוק חולפת ליד וזוכה ממנו לחיבוק ונשיקה. "אני מת עליה. היא לא צריכה ג'ובים. אני רואה אותה בטלוויזיה והיא יודעת מספרים, היא יודעת על מה היא מדברת. או מרכז ועדת הכספים שלנו - להוריד את הכובע בפניו. ושר התיירות שלנו גם. המשרדים שהם הגיעו אליהם היו חרבים. שלוש שנים לא היה תקציב. איך אמרה שרה נתניהו? 'שתישרף המדינה'. היא באמת נשרפה, באנו לכבות".
"כשב-12 שנה מהנדסים תודעה, זה בעיה", מוסיף ריגאי. "ביום ראשון תשעה באב, ועל מה חרב הבית? על שנאת חינם. זה מה שהליכוד רוצה להביא לנו. ואתה רואה את ההבדל. כל כך אהבתי איך יאיר ענה לאמסלם. אין פה ביב שופכין".
כשתם נאומו של ראש הממשלה לפיד מתחילים רבים מהאורחים לנוע החוצה אל המבואה. עמדות הבופה זוכות שוב להתעניינות מחודשת, נותרו עוד קצת קרואסונים מתחילת הערב. מנחה האירוע שב למיקרופון ומבקש מהנוכחים לא להתפזר. כיאה למפלגת שלטון יש לסיים האירוע בנגינת ההמנון הלאומי. אבל כשצלילי "התקווה" כבר מנוגנים ברקע בכל זאת עושים את דרכם כמה מאות אורחים החוצה לכיוון היציאה. בעימות שבין הקרואסונים לממלכתיות ניצחו הקרואסונים.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv