נפתח בתעלומה: מה גורם לראש הממשלה יאיר לפיד לנסות לגדול עוד ועוד, אף שברור ששתי מפלגות בגוש שלו, העבודה ומרצ, כבר נמצאות באזור אחוז החסימה? נתחיל מהיעדים של לפיד, וכמו בצבא (כולל עיתון במחנה) נחלק זאת לשלושה: היעד הראשון של לפיד הוא להיצמד לנתניהו במנדטים. מדובר בעניין תודעתי בלבד, שכן גודל המפלגה לא מבטיח שתעמוד בראשות הממשלה. היעד השני הוא לצמק את בני גנץ כדי שלא תהיה לו טיפת לגיטימציה להרכיב ממשלה, והיעד השלישי הוא להשאיר את כל מפלגות הגוש שלו מעל אחוז החסימה.
היעדים ברורים אך סותרים: אי אפשר למשוך את השטיח לכל הכיוונים. התוכנית של לפיד היא להיצמד לנתניהו אבל לעשות זאת על חשבון הקולות של גנץ ולא של מפלגות השמאל. זוהי הליכה על חבל דק מאוד, ובפועל יש איתותים לכך שזה לא מצליח: גנץ יציב, ואילו העבודה ומרצ נחלשות. לפיד יודע חשבון. הוא מבין שיש כאן הימור אך הוא מוכן לקחת אותו כדי לחסל את הסיכוי של גנץ להיות ראש ממשלה. בדיוק כמו החניך שנפל מקורס טיס והלך לנ"מ בטענה ש"אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מכאן לימין, דווקא כשגוש נתניהו נראה קרוב מתמיד לניצחון, התמלא הנגמ"ש שלו בבוץ סמיך. דעתם האמיתית של בן גביר וסמוטריץ' על נתניהו נחשפה ברבים, וגם מנהיג הליכוד לא טרח להסתיר את רצונו שהשניים יהיו קטנים ומצומקים, כדי שלא יצטרך להפקיד בידיהם תיקים משמעותיים.
ההערכה הרווחת בימין היא שהקרב המכוער לא יוריד קולות לגוש אלא ישנה קצת את המאזן בתוכו, אבל הוא הדליק נורה מהבהבת לגבי ההמשך. הרי ביסוד ההדלפות וההכפשות עומד חוסר אמון חריף בין ראשי הציונות הדתית לנתניהו, שהוסתר היטב באופוזיציה. סמוטריץ' ובן גביר אומנם מנהלים קמפיינים נפרדים אך שניהם משוכנעים שנתניהו זומם להחליף אותם בגנץ מיד אחרי הבחירות, או אחרי שישלים את הרפורמה במערכת המשפט. נתניהו מצידו חושש להיסחט מצידם עד העצם.
סמוטריץ', אגב, לא באמת מכוון לתיק הביטחון. הוא פשוט יודע שאצל נתניהו ממילא אין לו סיכוי לקבל את הבחירה הראשונה. סמוטריץ' רוצה את תיק האוצר, שממנו יוכל להשפיע על כל תחומי החיים. אם יעמוד נתניהו במילתו, וישמור לליכוד את התיקים הבכירים, המשמעות היא שסמוטריץ' ובן גביר יופקדו על מערכת אכיפת החוק – תיקי המשפטים וביטחון הפנים. מבחינת נתניהו זו עסקה מושלמת: הם יקדמו את הרפורמה המשפטית שתחלץ אותו מן המשפט, והוא יוכל לומר שאין לו שום קשר לכך.
נכון לכתיבת שורות אלה, איילת שקד צפויה לראות את הכנסת הבאה מהבית. האישה שכבר סומנה כראשת הממשלה הבאה עלולה למצוא את עצמה בפנסיה מוקדמת בגיל 46. מעבר לכך שסיפורה של שקד מלמד אותנו על אכזריותה של הפוליטיקה הישראלית, ניתן גם למצוא בו רמזים למה שצפוי לנו. ראשית, מדובר בתמרור אזהרה בוהק לכל איש ימין שישקול להחליף צד בסבב הבא. בעוד נתניהו הצליח להבטיח את מקומם של סילמן ושיקלי – אנשי הימין בממשלת השינוי ובהם הנדל, האוזר, בנט, שקד וקארה מצאו את עצמם בחוץ. גם גדעון סער נאלץ להצטרף תחת כנפיו של גנץ כדי לשרוד.
לפיד לעומת זאת לא הצליח לשכנע ששיתוף פעולה עם המחנה שלו משתלם, אולי למעט שריונה של מיכל שיר. מי שבונה על עריקים בגוש הימין שיסייעו ללפיד או גנץ להקים ממשלה, צפוי להתאכזב. גם אם לנתניהו לא יהיו 61, סביר להניח שחברי הכנסת יפעילו עליו לחץ להטיל את מלאכת ההרכבה על מועמד אחר בליכוד ולא ימהרו לעבור צד.
ויש לסיפור הזה עוד מוסר השכל. למרבה הצער, זוהי ההוכחה הסופית שאין חברויות בפוליטיקה. החברות האמיצה והנדירה בין בנט ושקד, שנמשכה יותר מ-15 שנה, הוקרבה על מזבח ניסיונות ההישרדות של שקד. או אולי היה זה בנט שידע כי שקד לא תצליח להשתקם מהקמת ממשלה עם רע"ם ובכל זאת לא עמד בפיתוי.
