לא כל כך מזמן עמד מחנה הימין בישראל על 46%. מאז עברו רק שלוש שנים והיום מחנה הימין – האנשים שמצהירים על עצמם שהם תומכי ימין – זינק לרוב אדיר של 62% מכלל הציבור היהודי בישראל. בין לבין זרמו ארבעה סבבי בחירות רצופים שבהם כולם התווכחו מיהו "הימין האמיתי", השתמשו במשחקי מילים לגבי מהו "ימין על מלא" וניסו לשכנע אותנו שהם הכי ימין. ברקע נראה שמצביעי השמאל ממשיכים לנטוש את מפלגות הבית שלהם לטובת המרכז. שיעור האנשים שמשייכים עצמם למרכז עומד היום על 24% – ובכך מסתמנת מגמה של דעיכה בגוש השמאל. רק 11% מהציבור היהודי רואה עצמו כמשתייך לשמאל – שפל של המחנה. אז איך הגענו לכאן – ולאן הולכים?
איך הציבור הישראלי ממקם את עצמו במפה הפוליטית?
בסקרים שערכו במכון הישראלי לדמוקרטיה ומתפרסמים כעת במגזין N12 נבדק איך האזרחים במדינת ישראל מגדירים את עצמם מבחינה פוליטית – ימין, מרכז או דווקא שמאל. השאלה שעליה התבססו עורכי המחקר היא זאת: על הציר שבין 1 (שמאל) ל-7 (ימין), איפה היית ממקם את עצמך? מדובר בשאלה של הגדרה עצמית – ללא קשר למפלגה שהאדם הצביע לה או לזו שהוא מתכוון לתת לה הפעם את קולו בקלפי.
"מצביעי מרצ – כמובן כמעט כולם גם מגדירים עצמם כשמאל, אבל אצל מצביעי העבודה יש בהחלט נתח לא קטן של מי שמגדירים את עצמם כאנשי מרכז", מסביר ד"ר אור ענבי מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. "גם ביש עתיד רוב האנשים יסבירו שהם מרכז, אבל נוכל למצוא שם גם כאלו שמגדירים את עצמם כשמאל או כימין, לשני הכיוונים".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כשאנחנו מסתכלים על ההצבעה בשמאל, עולה כי יש הלימה גדולה בין מי שמעידים על עצמם כעל שמאלנים לבין ההצבעה למפלגות שמאל – וכך גם במרכז. לעומת זאת, בימין הסיפור קצת שונה. ניתן לראות שמבין אלו שמגדירים עצמם כמשתייכים לימין, רק שליש מצביעים למפלגת הליכוד וכמעט 20% הצביעו בבחירות האחרונות למפלגות שהודיעו טרם הבחירות שלא יישבו בגוש בראשות בנימין נתניהו.
לצד זאת, יש לציין כי החלוקה לשלושת המחנות הפוליטיים, כפי שעולה מהסקרים שמוצגים בכתבה, מתבססת על עמדות של הציבור היהודי בלבד. ד"ר ענבי מצביע על הסיבה לכך: "לא נכון לראות את הציבור הערבי כחלק מחלוקה של ימין, מרכז ושמאל – אלא כגוף בפני עצמו, עם שאיפות ומתחים פנימיים כמו אלה שאנחנו רואים בין המשותפת לרע"ם בשנה האחרונה. למשל, רע"ם זו מפלגה שמרנית שדומה בהרבה מהעמדות שלה לאלו של המפלגות הדתיות. מצד שני, מי שמצביע לה מאמין בליברליות וברצון להשתלב, וחלק גדול מהערבים תופסים את עצמם כמזוהים עם השמאל".
"המילה 'שמאל' הפכה למילת גנאי"
"מערכות הבחירות כוללות רטוריקה אגרסיבית ואלימה שבה יותר ויותר מפלגות מתחרות על מי יותר ימין ממי", מוסיפה ד"ר מישל שטיין-טיר, מייסדת האקדמיה לרטוריקה ומנהלת התוכנית לאומנות הרטוריקה באוניברסיטת רייכמן. "אנשי ימין מובהקים כמו אביגדור ליברמן וגדעון סער, שכל חייהם הוקדשו לפוליטיקה ימנית, מואשמים בידי חבריהם לשעבר כשמאלנים. המילה 'שמאל' הפכה למילת גנאי, שדאגו לטפח בימין של נתניהו במשך שנים רבות כך שאף אחד לא רוצה שתהיה מיוחסת לו, ועד כדי כך שגם בשמאל מעדיפים לדבר על 'מרכז'".
ד"ר שטיין-טיר עוקבת מקרוב אחר השינויים בעולם הרטוריקה שמשפיעים באופן ניכר על הזירה הפוליטית. "ב-2009 התחיל נתניהו לשלב ברטוריקה שלו גימיקים באופן עקבי, והיצירתיות הזו עזרה מאוד לימין להתחזק", היא טוענת. "זה יצר לו שם בין-לאומי, וכדי להמשיך לקבל את זה – הוא זקוק לעוד שטיקים חדשים, אחרת זה לא מעניין אותנו ונעבור הלאה".
איש הפרסום יורם באומן טוען גם כי "בשמאל יש הרבה חוסר פרקטיות למציאות שאנחנו חיים בה במזרח התיכון. לצערי, החוזק והכוח קובעים מאוד. בסופו של דבר הגיעו הסכמי אברהם אחרי שהימין פה בשלטון הרבה זמן. את הסכמי השלום למיניהם חתם מנחם בגין עם מצרים ואריק שרון עשה את הפינוי מעזה".
האם המילה "שמאל" די נעלמה ועכשיו מדברים יותר על המרכז?
ד"ר שטיין-טיר משיבה: "השמאל ממש נמחק מהמפה הפוליטית, עד כדי כך שגם מפלגת העבודה מגדירה את עצמה שמאל-מרכז כדי להתבדל ממרצ ולזנב במצביעי יש עתיד".
"נהיה מצב שבו אנו נטולי שמאל והכול נספר מהמרכז ימינה. היום נדרש כהניסט בדמותו של בן גביר כדי לסמן מה זה ימין קיצוני, אחריו בא 'ימין המתנחלים', סמוטריץ', שלא הצליח עדיין לבוא לעמק השווה עם הקיצוני ממנו", מפרטת ד"ר שטיין-טיר. "הליכוד 'ימין על מלא', בני גנץ וסער 'ימין ממלכתי', לפיד הוא 'מרכז-ימין' – וכך הלאה במשחק גברי ביותר שלאף אישה אין בו מקום – אלא אם כן את צועקת ומשמיצה ומכנה אנשים בשמות נמוכים כמו 'מתהפך כמו סטייק'".
רוח גבית אחרי רצח רבין ומאז ירידה מתמדת בגוש השמאל
מעבר לרטוריקה אי אפשר להתעלם מכך שאירועים רבים עיצבו במרוצת השנים את פני החברה הישראלית, וכך גם את המערכת הפוליטית כפי שהיא נראית היום. בסקר שנערך בנובמבר 1995, מעט אחרי רצח רבין, זו הייתה הפעם היחידה ב-20 השנים האחרונות שבה אנשים הזדהו עם מחנה השמאל יותר מאשר עם כל מחנה אחר – 36% העידו אז כי הם משתייכים למחנה השמאל, לעומת 29% לימין ו-28% למחנה המרכז.
"זו רוח גבית שהייתה ישר אחרי הרצח", סבור ד"ר ענבי. "מאז אנחנו רואים ירידה מתמדת ודי עקבית בגודלו של גוש השמאל, שכרגע עומד פחות או יותר על 11% מהיהודים בישראל". כלומר, לדבריו, מדובר ב-1 מכל 9 אנשים שמגדיר את עצמו כמזוהה עם השמאל, כאשר היחס לכך והשיח על המחנה לרוב תופסים יותר נפח מאשר גודלו היחסי של השמאל בפועל.
מה הייתה נקודת המפנה שגרמה למטוטלת לנוע שוב ימינה ושהחזירה את נתניהו לשלטון?
ד"ר שטיין-טיר עונה: "במערכת הבחירות של 1996 היה דיבייט בין נתניהו לשמעון פרס אצל דן מרגלית בערוץ 2. נתניהו הסתכל היישר אל תוך 'העיניים' של המצלמה, עקף את המראיין ודיבר ישירות אל הבוחרים. פרס, שבמונחים טלוויזיוניים היה אז דינוזאור, דיבר עם המראיין בממלכתיות ובאדישות נטולת להט, והובס בקלפי שישה חודשים אחרי רצח חברו, כשהפופולריות של נתניהו הייתה בשפל".
בהקשר הזה קשה להתעלם מהמציאות הביטחונית של ישראל בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות האלפיים: פיגועים תכופים שהביאו להרוגים ופצועים רבים, ולאחריהם האינתיפאדה השנייה ורצף אירועי הטרור בתחילת המילניום, שהביאו כמעט לקריסה של האמונה בקרב הציבור שיש פרטנר לשלום בצד השני. ניתן להניח שכל אלו השפיעו על השיוך הפוליטי, בוודאי של הציבור היהודי בישראל.
המחאה החברתית העלתה את כוחו של המרכז
ב-2011, שנה אחת בלבד לפני "נאום הפצצה" של נתניהו באו"ם שסיפק שואו, הוא לא הצליח להתרומם, משום שפרצה המחאה החברתית, שהביאה לחיזוק המרכז-שמאל. בראש מפלגת העבודה עמדה שלי יחימוביץ'.
על פי הגרף, נראה כי ב-2012 שיעור המשתייכים לשמאל הצטמצם שוב באופן דרמטי (מ-28% ל-11%) על חשבון המרכז, שהתחזק ל-30% – בצל הקמת יש עתיד. "זו המדידה שמבטאת את הסנטימנט של המחאה החברתית שהעלתה את כוחו של המרכז למעשה", אומר ד"ר ענבי. "אי אפשר לנתק את זה מההשפעה של יש עתיד, שהרי אז לראשונה נכנס יאיר לפיד לפוליטיקה".
ב-2019, בחירות סבב א' והקמת כחול לבן, ההזדהות עם המרכז הגיעה לשיא חסר תקדים, עם 33%. אלא שמאותה שנה נע המרכז ימינה והרטוריקה הפכה להיות על מיהו הימין האמיתי. "העלייה של המרכז לא הביאה לירידה משמעותית בימין, אלא בעיקר נובעת מירידה בשמאל", מדגיש ד"ר ענבי.
איך זה בא לידי ביטוי בקו של הקמפיינים?
באומן: "מפלגות המרכז לאורך כל הדרך מנסות מאוד להיות ענייניות ולא תוקפניות כמו מפלגות הימין. מפלגות השמאל בקמפיינים שלהן מדברות על עצמן – לבנות את עצמן ואת הישות של עצמן בצורה כזו או אחרת. יש עוד תופעה – הימין הקיצוני מתחזק, כמו סמוטריץ' ובן גביר".
השמאל מאופיין בחילונים, הימין מגוון מבחינה דתית
הסיפור של ימין–שמאל עובר לאורך השנים דרך מגוון עמדות והבדלים בשורה ארוכה של סוגיות. "השטחים הם אחת הסוגיות המהותיות שמבדילה בין מי שמגדיר עצמו שמאל ומי שמגדיר עצמו ימין. חלקים כמעט מוחלטים בקרב הציבור המשתייך לשמאל וגם חלקים מאנשי המרכז בעד פתרון שתי המדינות, לעומת ההתנגדות לכך מצד הימין, שמעודד התיישבות ביהודה ושומרון", מדגיש ד"ר ענבי. "אנשי השמאל רוצים לשמור על עצמאות ועל אי-התערבות של הפוליטיקאים במערכת המשפט. לעומת זאת, בקרב הימין יש כל מיני יוזמות לשינוי המערכת".
כשמתבוננים על התמונה הרחבה שעולה מהסקרים, נראה כי החלוקה למחנות הפוליטיים אינה רק ביטוי לעמדות בסוגיות השונות שעל הפרק, אלא היא גם בעלת מאפייני זהות ושייכות עמוקים. "אנשים שמגדירים עצמם כשמאל הם במידה רבה חילונים (83%) ואשכנזים (61%), עם שיעור גבוה יחסית של בעלי הכנסה מעל לממוצע (40%), והם נוטים להצביע בעיקר למרצ, העבודה ויש עתיד", מציין ד"ר ענבי.
מנגד, ד"ר ענבי מצביע על כך שאנשים המגדירים עצמם כימין – שייכים לקבוצות מגוונות מבחינה דתית: כרבע מהם חילונים; רבע – מסורתיים לא דתיים; כשליש – דתיים-מסורתיים ודתיים; וכ-15% – חרדים. "שיעור המזרחים (45%) במחנה זה עולה על שיעור האשכנזים (32%), ושיעור גבוה מהמחנה בעלי הכנסה מתחת לממוצע (39%). כשליש מהמחנה הצביע בבחירות האחרונות לליכוד – והיתר נחלקים בין שאר מפלגות הימין", הוא ממשיך. לעומת זאת, המרכז נמצא בתווך בין שני מחנות אלו גם במאפיינים הדמוגרפיים של מצביעיו, עם דמיון רב יותר לשמאל מאשר למרכז.
בזמן שעינינו נשואות לעבר הבחירות החמישיות, נראה כי הדרך לקלפי עוברת בקרבות הבוץ של הפוליטיקאים, לצד הגימיקים שנועדו ליצור כותרות ולהמציא עצמם מחדש. בינתיים נראה שהרטוריקה של הימין ממשיכה לנסות להסיר עוד לגיטימציה מהשמאל, אלא שגם התחזיות לבחירות בנובמבר 2022 לא מעודדות – וחוזות כי המחנה השמאלי ירד לשפל נמוך עוד יותר.