נכון, טכנית הוא עבריין מורשע, אבל זה באמת הדבר האחרון שמטריד אותי בדמות שלו בימינו. אם ישאלו אותי על מה ישב דרעי בכלא - לא אזכור. היה תיק אישי, ותיק ציבורי, זה היה מזמן והוא "אסיר ששילם את חובו לחברה".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
יש שהחוק משית על נבחרי ציבור קלון שיזכיר לבוחרים את עברם הנקלה למשך עוד כמה שנים. ואצל דרעי, גם קלון זה מילא את זמנו והתפוגג. להבדיל ממשה קצב - שאם אראה אותו ברחוב אחרי שיסיים לרצות את עונשו, אחשוב עליו דברים מסויימים, ליבי אינו גס בעברו הפלילי של דרעי. זכותו של אדם לשקם את שמו הטוב ולנסות לקומם את מעמדו לאחר שנענש. לכן, היום שבו אריה דרעי נכנס לכלא, או היום שבו יצא ממנו, או היום שבו פג הקלון, אינם היום שבו התחלתי לפחד ממנו עוד יותר.
יושבים שבעה, סוחרים בסחורה
היום השני בשבעה לאחר מותו של הרב עובדיה יוסף התקרב לחציית הסף. אלי ישי בא לנחם וכמעט נסקל באבנים. במקום שבו התערבבו זכר המת עם הקרב הפוליטי על מורשתו, מנעו חבריו של דרעי מהאיש שהחזיק את התנועה במשך 13 שנים על גבו, מלומר דבר מה כזה או אחר לבני המשפחה האבלים. הרי זה בשר מבשרכם, ואתם יושבים שבעה על אב רוחני משותף. התביישתי, אבל אמרתי לעצמי - אולי היגון הקשה והאותנטי מסמא את עיניהם.. ולכן, גם זה לא יהיה היום שבו התחלתי לפחד מאריה דרעי עוד יותר.
הראיון המשותף של דרעי וישי בערוץ 2, ערב הבחירות, ביום שבו מונה דרעי רשמית לראש ההנהגה הקולקטיבית עם ישי ואטיאס, התקרב לכך. לא נפרט את הדברים שאמרו עוזריהם של השניים זה על זה מאחורי הקלעים באותו היום, אך ברור היה שהחרדה מעבירה את שני המחנות זה על דעתו של זה. אצל אלי ישי, אתה יודע מה אתה מקבל בריאיון - לטוב ולרע - בלי הרבה כריזמה, בלי סימני פיסוק; סכין פוליטית, אם תישלף, תישלף בגמלוניות מולך ולא מאחורי גבך.
ומדרעי? אתה יודע שאתה מקבל משהו אחר. גדול ממך. מתוחכם. פחדתי, במסדרון המוביל אל האולפן, אבל הסבירו לי שזה ערב בחירות והסכינים הפוליטיות יישארו אצל העוזרים בחדר האיפור. נשמתי לרווחה, יודע שהטפיחות המזויפות ההדדיות על השכם מול המצלמות יישמרו בארכיון שלנו. לכן, לא הראיון השקרי והמזויף ההוא יהיה היום שבו התחלתי לפחד מאריה דרעי עוד יותר.
קפיצה נוספת בזמן, אל היום הרביעי בשבעה על מותו של מרן. הימים ימי בחירות לרשויות המקומיות, ירושלים סוערת והעתונות מלאה מודעות, ומה נגיד לפעילינו המצויינים? הבחירה לכאורה קלה: יש חובת 'איסור מלאכה ומסחר' בימי שבעה. אך חובה זאת נסתרת מעיני דרעי.
אמנם במהלך השבעה אסור על האבלים לעשות מלאכה או לסחור, גם על ידי אחרים, אך מערכת המסחר בזכר מרן יוצאת לקמפיין מודעות אינטנסיבי - מרן הורה להצביע למועמד כזה, מורשת מרן - הצבעה למשה ליאון, וכיוצא באלה. מעורר גועל. אבל, עיון בדיני אבלות מגלה החרגה: אם על ידי אי-עשיית סחורה, ייגרם הפסד מהקרן, מותר לעשות סחורה גם בימי השבעה. הפעיל דרעי חריג, כשהסחורה היא המצביעים, והקרן היא זכר מרן. עצוב, אבל לפחות לא אסור הלכתית. מחמת הספק, אם כן, גם זה לא יהיה היום שבו התחלתי לפחד מדרעי עוד יותר.
אם יש מועצת חכמות, תופע מיד
שלשום, מופע האחדות חוצה-מינים במסיבת העתונאים היה עוד רגע שבו שקלתי לפחד קצת יותר מדרעי. בעליל, משהו קרה מאחורי הקלעים שהביא את הרבנית עדינה בר-שלום לפרסס, לוותר על הגשמת ההישג האדיר שהיה מונח בכף ידה - חברת כנסת חרדית ראשונה.
ייתכן שהיא חרדה מנקמה של דרעי שהיה פוגעת בבבת עינה - המכללות החרדיות לנשים - אם היתה רצה במפלגה אחרת. ומותר לה, כמובן, להישאר במחנה הפוליטי מתחת למי שישליך אותה ואת מועצת החכמות שלה לתהום הנשייה ברגע שהדבר ישרת אותו.
כיצד יתיישבו נועם ההליכות וההקפדה על האמת עם הריאל פוליטיק הש"סי? בא לי לשאול את חברת ההנהגה החדשה, כיצד תנהג ביום הבחירות, אם יגונב לאוזנה שפעילי התנועה משמיעים ברמקולים ברחובות ירושלים דברי שקר על פרישת אלי ישי (הם עשו את זה לאמסלם באמצע יום הבחירות הקודם, מדוע שלא יחזרו על הטריק שוב?) ברם, גם אלה לא הזניקו את רמת הפחד שלי מאריה דרעי.
וגם לו נמתח את אותה יממה עד למחרת היום, כשפעיליו של דרעי כמעט תלשו את תמונת הרב יוסף מהאולם של אלי ישי - לרגע אחד היה נראה כאילו היא עומדת להתנפץ, העיקר שלא תישאר בידי מחנה ישי. יש לקוות כי בביתם, הפעילים האלה נוהגים כבוד גדול יותר בזכר מורם ורבם, יהא מה שיהא עבורם - סחורה, קרן, או מנהיג רוחני גדול. הקרב על התמונה גרם לי לפחד יותר מפעיליו של דרעי, אבללא מדרעי עצמו.
נדלג ליום שבו עלב דרעי במשפחת נתניהו, עת ביכה בראיון לתחנת רדיו חרדית את בחירתו של בנו הבכור של ראש הממשלה להתחבר, שמו שמיים, עם גויה. לא חשבתי שאותה הערה נפסדת תשנה הרבה, להיפך - יהיו שיראו בהלך הרוח הזה אומץ ונכונות להסתכן עם זכות הוטו המדומיינת של הגברת נתניהו על בכירים שמרגיזים אותה.
ייתכן שלחש על אוזנו של נתניהו שהדברים נאמרו ב"חלישות הדעת", אותה מכבסת מילים קדומה שמשמשת אותו גם להלבנת יחסיו עם הרבנית בר-שלום. אני דווקא אתן לדרעי את הקרדיט, שחישב היטב מראש את מאזן הכוח נטו - תמיכה ממאזיניו כשומר הסף של היהדות ומונע ההתבוללות, מול הסכנה שמישהו במוקדי הכוח לא ישים לב. ברם, גם הרגע השיפוטי והמזלזל הזה חלף ונשטף לו (ושמא מישהי ברחביה סולחת אבל לא שוכחת?)
שניה אחת, שליטה מוחלטת, פחד מצמית
רגע מותו של מרן זצ"ל, ג' בחשוון תשע"ד, היה הרגע שהיטה את הכף. רב אחרי רב, יוצאים בכירי ש"ס אל הקהל הגדול, ממררים בבכי מייסר ובלתי נשלט. בעוד שעות אחדות ייצא לדרך מסע הלוויה הגדולה בתולדות המדינה, ארוע שיעמיד את ירושלים מלכת וימחיש מי היה באמת גדול הדור.
רבבות בני אדם עולים על האוטובוסים. והנה, המנהיג הפוליטי של התנועה, שומר הסף של מיטת חוליו של הרב יוסף, יוצא אל העתונאים - ומחכה. מחכה את הרגע הקטן הזה, עד שכל הערוצים עוברים אליו, מחכה לסימן - קיו - מהעוזר ליד, מוודא שכולם רואים בשידור חי, מוודא שהבמה שלו ורק שלו - מחווה בראשו סימן קטן, "יש אישור?", מעין אור ירוק, ורק אז, לוחץ על כפתור נסתר ופותח את הברז. צפיתי שוב בחומרי הגלם מאותו הבוקר, וזה באמת רגע קטן. אבל זה הרגע שבו הפסקתי לפחד מאריה דרעי והתחלתי לפחד ממנו עוד יותר.
יש בני אדם שמתאפקים; אחרים אינם שולטים בבלוטת הדמעות שלהם; יש קונטרול פריקים, ויש מי שמזילים דמעות תנין; אבל אריה דרעי הוא היחיד ששולט בזה. האם זה על-אנושי, ואולי דווקא לא אנושי? מה שבטוח, מגדיר מחדש את גבולות האמינות והאותנטי.
כשהניראות של הדמעות חשובה יותר מהדמעות עצמן... יחליט הציבור הגדול וירא השמיים, אם לכך פילל מרן.