בימים אלו, כשהנכדים שלהם לא באים לאכול, שלום ויני שמחו למצוא מישהו אחר לבשל לו. שלום, פנסיונר מהבנק ויני, שהייתה אחות חדר ניתוח, ראו שמחפשים מתנדבים לעזור לרופאה ומיד קיבלו מ"אמץ רופא/ה" את הטלפון של ד"ר שני זילברמן-איצקוביץ', אמא לשלוש בנות קטנות. מאז הם מבשלים להם ארוחה חמה ביום. "במצבים כאלה לוקחים כל עזרה שאפשר לקבל", אומרת יני. "עובדים 12-12 בדרך כלל בבית חולים ומאוד עייפים כשבאים הביתה".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
שלום, בן 68, נמצא בקבוצת סיכון אך למרות זאת יוצא החוצה לרחוב השומם כדי להעביר את המשלוח לביתה של שני שנמצא ממש בקצה הרחוב שלו. "אנחנו רגילים להיות בצד הנותן כל הזמן ובחרנו את המקום הזה כמקצוע וכשליחות", מסבירה ד"ר שני, מתמחה בנפרולוגיה באסף הרופא. "עכשיו אנחנו פתאום בצד המקבל. הקופסאות האלה מחממות לי את הלב וגם מורידות ממני עוד מטלה. הילדות שלי מקבלות אוכל של סבא וסבתא".
היזמית עדי סקופ כרמון הבינה לפני כעשרה ימים שהבעיה של הצוותים הרפואיים היא לא רק המיגון שכולם דנו בו. "החיים האישיים שלהם מאוד הסתחררו", היא אומר. "כדאי שאנחנו כעורף נעזור לאנשי הצוות והם יוכלו להתרכז רק בעבודה ורק בסיוע הרפואי. המטרה של המיזם היא שלכל איש צוות רפואי יהיה מתנדב קבוע שיסייע לו - משמירה על הילדים ועד להוציא את הכלב".
מלון בראון במרכז תל אביב, כמו שאר המלונות בארץ, נותר חסר לקוחות מאז פרוץ המגפה. אלא שבעלי המלון, ניר וייצמן, החליט גם הם להצטרף לעושי הטוב כדוגמת "אמץ רופא/ה". המלון הזמין דרך הפייסבוק כל עובד בבית חולים שרוצה חדר בחינם. "אנחנו מציעים לו חדר לינה מלא, מגבות, קפה ומאפה בבוקר על חשבוננו", מספר ניר וייצמן, מבעלי המלון. שותפו ליאון אביגד מוסיף: "פשוט להגיד תודה לצוותים שעובדים משמרות כפולות ומשולשות ונחשפים לנגיף".
ד"ר רונן שטיינויל, מומחה ברפואה פנימית באיכילוב, מתגורר עם שתי בנותיו הקטנות בדירת שלושה חדרים. כשנחשף לווירוס הקורונה ונאלץ להיכנס לבידוד, הוא נענה להצעת מלון בראון ונכנס לתקופת הבידוד במלון. "המלון ממש נתן לנו פתרון לטווח הקצר", הוא אומר.
ביומיום עמי דרור הוא יזם היי-טק עם חברה של 120 עובדים בביג'ינג. כשהתחילה הקורונה בסין הוא היה בארץ, אך הבין מהר מאוד מהחברים שם מה הולך להגיע לישראל. הוא רכש סטוק של מסכות וכעת הוא מחלק אותן לרופאים שנותרו ללא מיגון. "הם מקבלים מסכה כירורגית אחת ליום", הוא מסביר. "מסכות כאלה לא נותנים להם והם מרגישים די מופקרים. זה כמו במלחמת לבנון השנייה, רק שהפעם החיילים שלנו הם הרופאים".
בשבוע שעבר עמדנו כולנו והרענו לרופאים ברחובות. אנחנו מאכילים אותם, שומרים להם על הילדים ועושים להם קניות. השאלה אם ביום שאחרי ההוקרה תתורגם למעשים: פחות אלימות, יותר תקנים, מיטות אשפוז ויותר תקציבים. מחיאות הכפיים כבר לא יספיקו.