ויטלי צ'ירנובאי לא מצפה שמישהו יבקש ממנו סליחה ביום הכיפורים. בגיל 73, שש שנים אחרי גיל הפנסיה, הוא יוצא בשעה 6:00 בכל בוקר, בשיא הקיץ ובגשם שוטף, ומטאטא את רחובות ירוחם. הוא לא אוהב שמרחמים עליו, הוא גאה בעבודתו. אבל מתחת לפאסון שתמיד נשמר, מסתתרת אמת עצובה – פשוט אין לו ברירה אחרת.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הוא עלה מאוקראינה לפני 23 שנה, ועד לגיל הפרישה עבד כמסגר במפעל, אך כמו רבים מעולי מדינות ברית המועצות לשעבר, הוא לא מקבל פנסיה ממולדתו, כך שלא הספיק לצבור סכום שיספיק למחייה עבורו ועבור אשתו לעת זקנה.
ויטלי ואשתו מקבלים שניהם ביחד כ-5,000 שקלים בחודש, שמורכבים מהפנסיה הזעומה וקצבאות הזקנה שהם זכאים להן - סכום שהיה מציב אותם עמוק מתחת לקו העוני אלמלא ויטלי היה ממשיך לעבוד.
עם יציאתו לפנסיה מהמפעל, ויטלי החליט שהוא חייב להמשיך להתפרנס, למרות גילו המתקדם, והחל לחפש עבודה שאליה יוכל להתאים - למרות שאינו שולט בעברית. "אם היינו צריכים להסתדר רק עם קצבאות הזקנה והפנסיה היינו חיים בצמצום מטורף, מהיד לפה ומקצבה לקצבה", הוא מסביר. "אשתי מבשלת הרבה ואנחנו משתדלים בכל מקרה לחיות בצמצום. בגלל ששנינו פנסיונרים אנחנו לא אוכלים הרבה".
על קשיי היום-יום אמר: "המחירים בסופר גבוהים והתקציב שלנו לא מספיק גדול. אנחנו עושים קניות מאוד מחושבות, וללא ההכנסה הנוספת - היינו יכולים לקנות עוד פחות מהיום. המשכורת מאפשרת לי ולאשתי קצת מרווח נשימה, אפשרות לקנות מותרות ולהיות סבא וסבתא אמיתיים, שיכולים להרשות לעצמם לקנות מדי פעם איזה צעצוע לנכדים".
תוספת ההכנסה שויטלי מדבר עליה עומדת על 2,000 שקלים בלבד, תמורה לכ-3 עד 4 שעות עבודה יומיות כמנקה רחובות ביישובו. עם זאת, עצם ההרגשה שהוא תלוי בעצמו ולא נסמך רק על קצבאות גורמת לו סיפוק רב. "מאז שאני בארץ אף פעם לא הייתי במצב שאני נתמך רק על מה שהמדינה נותנת", הוא אומר. "תמיד הקפדתי לעבוד. יש לי תחושה טובה שאני לא יושב בבית עם ידיים שלובות, אפילו שמדובר על מעט שעות ביום".
עם זאת, ויטלי מודה שמדובר בעבודה קשה, גם עבור צעירים בהרבה ממנו, במיוחד בימים הלוהטים של הקיץ בעיירה שבלב המדבר. "הדבר שהכי קשה לי להתמודד איתו זה החום, אבל לשמחתי אנחנו מתחילים כבר ב-6:00 בבוקר, אז כשמתחיל להיות ממש חם אני כבר בבית. בחורף יותר פשוט לי, כי אני רגיל לקור של מינוס 30 מעלות ויש לי מעיל טוב".
ויטלי מספר כי התגובות מהאנשים ברחוב כלפיו חיוביות. "אומנם אף אחד לא מתעכב כדי לפתח איתי שיחה, אבל הרבה פעמים מציעים לי מים או תה אם זה בחורף. לפעמים אומרים תודה רבה".
שני ילדיו ושלושת נכדיו של ויטלי למדו גם הם לקבל את הבחירה שלו. "יש משפט ברוסית שאומר 'כל אחד משתגע בדרך שלו', אז ככה גם הסביבה שלי מתייחסת אליי. הם מבינים שאני מרגיש מועיל וזה עדיף על לשבת בבית ולא לעשות שום דבר או לטייל בין המקרר לטלוויזיה. ויש כמובן גם את העניין הכלכלי. בכל מקרה, אני חייב לחזור לעבוד, לא נעים לי", מסיים ויטלי את הריאיון וחוזר לאחוז במטאטא וביעה.
