"שקט, אני רוצה להגיע לשלווה כל הזמן", זו התשובה היחידה שעולה על דעתו של שירן אמסילי כששואלים אותו מה הדבר שהוא הכי חפץ בו. לפני המלחמה הוא דווקא היה דמות מרכזית וקולנית שלדברי חבריו "כל אחד בגדוד הכיר", אולם ב-14 השנים שחלפו מאז הקרב הקשה בלבנון - חייו אינם חיים. הוא מעביר את ימיו ב"לנסות להירגע" וכל מבוקשו הוא להנמיך מעט את הרעשים בראש שמטרידים ללא הרף את מנוחתו.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כבר 14 שנים שהוא כך, שירן אמסילי הגדול, הלוחם הגיבור של קרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה - שני מטרים וארבעה סנטימטרים של פוסט טראומה. הוא יוצא מהבית לעיתים רחוקות, אחת לכמה ימים, לפעמים מסתגר למשך שבוע שלם. "משהו מונע ממני", הוא מסביר זאת. "חרדות, התקפים, פחדים, פלאשבקים. אני חושש שאזכר שוב במשהו - ואחזור לשם".
"תמיד היה במרכז, אין אחד שלא הכיר אותו"
חבריו של שירן מפלוגה ג' של גדוד 51 מתארים את האדם שהיה, ושחדל להיות מאז הקרב הקשה. "הייתה לו נוכחות מטורפת במחלקה ובפלוגה", סיפרו. "הוא היה תמיד במרכז, אין מישהו שלא הכיר אותו בגדוד. זה בן אדם שבכל מקום שהלכת - אין מצב שלא היית שומע אותו. הוא היה מייצר עניין ובלגן בקצב אטומי. הוא היה גדול וחזק כזה, כאילו נולד להיות מאגיסט. היה הולך עם המאג כמו תיק של לואי ויטון בשדרה החמישית".
אמסילי גדל בקריית גת, גויס בפרופיל 64 בגלל בעיה רפואית, ואחרי טירונות בחוות השומר נלחם להעלות פרופיל והצליח להתנדב לגולני. עם פריצתה של מלחמת לבנון השנייה הוא היה כבר שנתיים בצבא, וכשהגדוד חצה את הגבול לקח על גבו המאגיסט אמסילי אלפי כדורים, שני קנים רזרביים, שני טילי לאו, 15 רימונים, מנות קרב ומים - בסך הכל כ-80 קילוגרמים של ציוד.
"זה חייל אחד שתפקד בעוצמת אש של טנק. עם פציעות ברגל ובגב הוא המשיך לתפקד. כולם גיבורים, כולם התאמצו, אבל הוא שינה הכול"
ב-26 ביולי 2006 נתקלו אמסילי וחבריו לפלוגה בעשרות רבות של מחבלים במרחב בינת ג'בייל. הם תפסו מבנים בפאתי העיירה וחיסלו שלושה מחבלים, ואחרי יומיים הגיעה הפקודה להעמיק פנימה. השעה הייתה 4:30 כשמחלקת החוד של הפלוגה הגיעה לאחד הבתים כדי לפרוץ אליו ולהתמקם בו לפני שעולה הבוקר.
אלא שפריצת הדלת נתקלה בקשיים, ואביתר כהן, אחד הלוחמים בפלוגה, הבחין בתנועה חשודה במטע הזיתים שמעליהם. הוא ראה לוחמים במדי צה"ל, אך ללא קסדות, הבין מיד שאלה לוחמי חיזבאללה - ופתח באש. כך התחיל קרב עקוב מדם שיימשך 11 שעות ויוביל למותם של 8 חיילי גולני ולפציעתם של רבים נוספים.
עם פרוץ הקרב, עשרות לוחמי חיזבאללה ירו מהבתים סביב על לוחמי פלוגה ג', שנלכדו בין חומות בשטח נחות. לוחמי חיזבאללה נוספים השליכו כל העת רימונים ממטע הזיתים הגבוה יותר, מעבר לחומה שגובהה כ-1.8 מטרים. על אחד מהרימונים האלה זינק הסמג"ד, רב-סרן רועי קליין, והקריב את חייו כדי להציל את חייליו.
"בחצי השעה הראשונה חלק גדול מהכוח הפיקודי נפגע", סיפר אביתר דהן שנפצע בקרב. "הסמ"פ אלכס שוורצמן, המ"פ אלון חכימה, הסמג"ד רועי קליין, קצין מחלקת החוד עמיחי מרחביה - כולם נפגעו. מנקודה זו הפיקוד על הקרב מתחיל בעצם להיות על ידי החיילים הפשוטים בשטח".
וברגע זה של משבר, עשה אמסילי את הבלתי ייאמן. "זה הרגע בעצם ששירן הולך לבד לחומה", שחזר דהן. "הוא נעמד עליה עם המאג, ומתחיל לתת אש בלי הפסקה. המצב על הפנים, ורק שירן עומד שם לבד, לא קשור לכולם, ולא מפסיק לירות".
החברים מהפלוגה נדהמו לראות שלמרות שספג פציעות קשות, אמסילי המשיך להמטיר אש על האויב. "הוא נפגע ברגל ובגב - אבל המשיך לתפקד", סיפרו. "זה חייל אחד שתפקד בעוצמת אש של טנק. הוא כל הזמן הלך לחומה וחזר, למרות שהוא יודע שהוא יכול להיהרג. כולם גיבורים, כולם התאמצו, כולם, אבל הוא שינה הכול".
פעמיים נפצע אמסילי מרימונים, רסיסים פגעו בגבו, ברגלו ובידו, אבל הוא המשיך לחפות על חבריו עם המאג שלו ואפשר את חילוץ הפצועים אל תוך המבנה שסוף-סוף נפרץ. הוא עצמו סחב אל תוך הבית את חברו מקריית גת, שמעון אדגה, שמת מפצעיו. ואילו אמסילי, ברגעים שבהם עמד חשוף על החומה, לא פחד לרגע. "לא היה פחד, באמת", שחזר. "אני ידעתי שאני הולך למוות. אמרתי לעצמי שאני הולך למות, אין יותר פשוט מזה".
גם לאחר הנסיגה אל הבית, המשיך אמסילי והוביל את חבריו. "שירן מגיע מהמטע החיצוני, נכנס לתוך הבית ולקח את הפיקוד", סיפרו החברים מהפלוגה. "הוא עבר לתת את אותה האש לאורך כל הקרב מהקומה השנייה של המבנה. הוא התחיל במאג, אחר כך הוא עבר למטול... מה שיש. מה שיש לו הוא יורה. אחר כך הוא עבר ל-16-M, לנשק קלעים, כל הנשקים של הפצועים, של המתים, הכול. גם RPG הוא ניסה".
"אני זוכר אותו עולה כל שנייה במדרגות", סיפר שחר גורפיין, חובש שהשתתף בקרב. "עולה ויורד, מבקש 'תביאו לי תחמושת', ואנשים זורקים לו. לקחנו מהפצועים, מההרוגים, זרקנו לו את התחמושת, רק תיקח. היה קטע שהוא ירד עם שני נשקים - כמו רמבו".
"רצו שנמשיך כאילו לא קרה כלום, זה מה ששבר אותו"
אחרי המלחמה כבר לא הייתה פלוגה, אלא שמונה הרוגים ו-25 פצועים שהתחילו את השיקום שלהם. אמסילי היה בין חמישה-שישה חיילים שנשלחו לחרמון, וכבר אז אפשר היה להבחין בקלות שמצבו לא טוב. חודש אחר כך זה התפרץ בצד השני של הארץ, ובחדשות דיווחו על מרד המוני בגולני: "עשרות לוחמי החטיבה שלחמו בלבנון ביקשו מצה"ל לספק להם סיוע נפשי בעקבות המלחמה. אחרי שלא קיבלו סיוע כזה, הם נטשו את הבסיס".
אמסילי נזכר בתחושות והכעס כלפי המערכת שהובילו למרד: "הרבה לוחמים התלוננו שאחרי המלחמה לא נתנו להם שום דבר, לא לנשום אוויר, לא להשתחרר הביתה. החמירו את המצב עוד יותר. ואז הרבה באו וביקשו ממני 'שירן, תעשה משהו'. אז קמתי, עברתי בכל האוהלים ואמרתי: ב14:00 תהיו מוכנים. ארגנו את תיקים, התקשרתי להסעות וברחנו מצאלים, כל הפלוגה לבאר שבע".
דהן הוסיף על האירוע: "אני בתוך תוכי מאוד הבנתי אותו, וגם שמחתי שהוא הצליח לתת איזו זעקה מטורפת. כולם נסחפו אחריו, הזדהו איתו, הרגישו את הכאב שלו. אתה מגיע לאיזה אוהל ופתאום רואה את הארוניות עם השמות של החבר'ה שנהרגו. חוזרים שלושה אנשים מתוך מחלקה שלמה, ואתה צריך לעלות לשמירות, ולהמשיך במסלול כאילו לא קרה שום דבר. לפי דעתי, זה מה שריסק אותו לגמרי".
בעקבות הבריחה ההמונית מהבסיס, אמסילי הואשם בהנהגת המרד ונשלח לחודשיים של מאסר בכלא 6. העיתונות שאלה כיצד ייתכן שגיבור כזה יושב בכלא, וגדי איזנקוט שהיה אז אלוף פיקוד הצפון התכוון להעניק לו חנינה, אולם חזר בו לאחר שאמסילי התפרע בכלא. "זרקתי צלחות, כמעט גם שם עשיתי מרד", סיפר על האירוע שבמקום חנינה העניק לו כמה ימים נוספים במאסר.
"נתנו לי צל"ש וקראו לי 'גיבור ישראל', אבל מה שהרגשתי היה בושה. לא התפרסמתי בגלל משהו טוב, אלא מקרב שנהרגו בו חברים"
חודש אחרי שיצא מהכלא קיבל אמסילי את צל"ש הרמטכ"ל על גבורתו במלחמה. כשחזר לקריית גת חיכתה לו העיר בכרזות של גאווה על המרפסות, עם שמו ותמונתו וסמל הצל"ש. ואולם, במקום גאווה התמלא גיבור המלחמה בבושה: "הם אומרים 'גיבור ישראל', אבל מה שאני מרגיש זה שיא הבושה. למה? כי התפרסמתי בעצם מקרב שנהרגו בו חברים, לא התפרסמתי בגלל משהו טוב".
"איבדתי את בני, הוא חי-מת"
המסגרת הצבאית עוד החזיקה איכשהו את אמסילי, אבל אחרי השחרור באה ההתפרקות. הוא לא החזיק בשום עבודה, התחתן והתגרש וסבל מבעיות שתייה. עד לפני שנה קיבל רק 20 אחוזי נכות, ועכשיו זמנית, המספר עלה ל-52. הוא חי בדירה שכורה קטנה עם יוסי, אביו, שמטפל בו כמיטב יכולתו. "אין חיים, יש הרבה נקודות שבר איתו, הרבה מחשבות שחולפות", מעיד יוסי אמסילי. "אני מדבר על אובדן של בן, עד כדי כך. הוא חי-מת".
כראיה למצבו הקשה, התייצב אמסילי לריאיון עם חתך בולט על זרועו, מזכוכית ששבר בבית בהתקף זעם. "זה הלם קרב בעצם, כשזה מתערבב עם הכול", הסביר. "אתה חושד בכל דבר, אתה חושב כל הזמן שעומדים לפגוע בך, שמשהו קורה, אתה כל הזמן סביב לחץ, סביב מתח".
"עכשיו הזמן לטפל, אח"כ יהיה כבר מאוחר מדי"
עמותת שווים צילמה את אמסילי לסרטון קצר שילווה קמפיין גיוס המונים למענו, במטרה לקנות לו דירה. "העמותה שלנו שמה לה למטרה לתת קול לאנשים עם מוגבלות", הסביר עורך האתר, עידן מוטולה. "הסיפור הוא להעלות לסדר היום נושאים ובעיות שקשורים לאוכלוסיות האלו. מי שסובל או מתמודד עם פוסט טראומה, זה גם חלק מהאג'נדה שלנו, ולכן התגלגלנו לסיפור של שירן והחלטנו ששווה להעלות אותו לסדר היום".
הסרטון נגע לליבם של 6,000 ישראלים שתרמו יחד יותר ממיליון שקלים. דווקא בקרב החברים לנשק הקמפיין מעורר אי נוחות - מדוע בכלל צריך להתרים לנכה צה"ל. כסף זה חשוב, אומרים חבריו לנשק של שירן, אבל לפני הכול הוא זקוק לטיפול רציני. מקיף, שונה ואחר ממה שנעשה עד היום. "יש זמן מסוים שמתישהו כבר יהיה מאוחר מדי לטפל בזה", מבהיר דהן. ועכשיו זה הזמן לתפוס את זה בכל הכוח, ולתת לו פשוט את השיקום הכי טוב שיש".
עו"ד ארז יער, שמייצג חיילים שנפגעו, טוען כי המדינה אינה ממלאת כראוי את תפקידה בסיוע לאנשים במצבו של אמסילי, ולו בפרט: "ישנו גוף אחד רלוונטי לדבר הזה שזה התפקיד שלו, הוא נקרא אגף השיקום של משרד הביטחון. הוא הוקם עוד על ידי בן-גוריון כדי לעשות בדיוק את הדבר הזה, ובעניין של שירן הם יושבים מהצד ולא עושים דבר".
הוא מקבל קצבה וסיוע בשכר דירה, מה הטענה שלך?
"העובדה היא שאנחנו נמצאים היום 14 שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה וכך שירן נראה. למה אין אדם אחד שהתפקיד שלו זה לדעת שה'שירנים' שלנו ישנים טוב בלילה, ללא מצוקה? שאם אפשר לעזור להם, לפנות אליהם, לא לחכות שהם יבקשו ואז להגיד אולי".
אולי זה בלתי פתיר?
"אם זה בלתי פתיר, אנחנו לא ראויים לאנשים האלה".
תגובת משרד הביטחון: "אגף השיקום מעניק לשירן אמסילי מעטפת רפואית, שיקומית וכלכלית רחבה מאוד. היות ושירן אסר עלינו למסור כל פרט לגבי מצבו בכל תחום, לא נוכל להתייחס לטענות המופיעות בכתבה. נמשיך לטפל בשירן על מנת להשיג שיפור במצבו ולשלבו במסגרות השיקום המתאימות".