אם תגיעו בימים אלו לקיבוץ האון שעל שפת הכנרת, תראו בעיקר זיכרונות. דשא שהצהיב מזמן, כלים חקלאיים שהחלידו, מחסנים ריקים, אופנוע ים שאיבד את הכיוון, ומעט שרידים מהמשק של קיבוץ שקרס גם אחרי שקיבל גלגל הצלה. הזיכרונות נעימים, אבל לא ממש טריים. כבר שלושה עשורים חלפו מאז שהאון איבד את כוחו, נמוג לאיטו, והפך למקרה היחיד כמעט בו משבר כלכלי וחברתי לא רק פגע בקיבוץ - אלא פשוט חיסל אותו.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כדי להבין איך הקיבוץ הגיע למצבו היום, צריך לחזור 71 שנים לאחור - בעזרתו של פרופ' ירח פארן, ההיסטוריון הלא רשמי של הקיבוץ. הקיבוץ הקטן הוקם ב-1949 בשטח המפורז, ובשל טענות הסורים כבר בהתחלה שינה פעמיים את מיקומו. עוד לפני שהספיק לארח סעודה ראשונה, קרס חדר האוכל של הקיבוץ. בהמשך הוא סבל ממצב ביטחוני רגיש, מגלי עזיבות של חברים, ומחוסר מזל כלכלי ועקבי.
בסוף שנות ה-60 חברי הקיבוץ השקיעו במרחצאות של חמת גדר וציפו לרווחים. "שבוע לפני שחנכו את המקום", סיפר פארן, "חדרו מחבלים, הרגו את השומר, פוצצו את המתקן – והוא נזנח". חמת גדר, כידוע, הפכה בהמשך לסיפור הצלחה. בהאון הקימו בינתיים חוות יענים ורשמו שיא גינס על הביצה הכבדה בעולם, אבל כשהשוק התקרר - הם איבדו סבלנות.
רשימת הכישלונות עוד ארוכה. ענף התמרים הפסיד בנוקאאוט לתמר מג'הול מבקעת הירדן והערבה, וכפר הנופש המקומי צבר חובות של עשרות מיליונים. גם אחרי מחיקת החובות של הקיבוצים האון לא הצליח לעמוד בתשלומים - עד שבשנת 2001 החליטה הממשלה בהנהגת אריאל שרון שהקיבוץ יהפוך ליישוב קהילתי והחובות יימחקו בתמורה לכל נכסיו. הקרקעות עברו למנהל ולאגודה של קיבוצי האזור. היום נותרו כאן 48 חברים בלבד וגילם הממוצע עומד על 70.
החברים נותרו רק עם בתיהם ועם פנסיה מצומצמת בסך 2,400 שקלים. רובם הבינו שלא קיימת ברירה ונפרדו מרעיון הקיבוץ, אבל זיגי, "הילד הרע" של הקיבוץ, סבר שההליך לא נוהל בשקיפות, שמגיע להם יותר, ופתח במלחמה נגד שאר העולם. לדבריו, הוא ניהל כ-15 הליכים משפטיים אצל רשם האגודות השיתופיות, בית המשפט המחוזי, בית משפט השלום ובג"ץ. "גירשו אותו מכל המדרגות", אמר פארן. "הוא לא השלים עם המציאות שאין עם מי לעשות קיבוץ".
מאז ההחלטה ההיא של שרון חלפו כמעט 20 שנים, והקמתו של יישוב קהילתי על הקרקע לא נראה באופק. התכנון התארך לו, התב"ע (תוכנית בניין העיר) שונתה לה, וגם המלחמות של זיגי עיכבו הכול ותקעו את החברים עם שרידי הקיבוץ הישן. "ההחלטה הייתה למעשה כבר משנת 2000", סיפר זיגי. "היום אנחנו ב-2020, עוד לא תקעו יתד אחד. זו מלחמת התשה".
בכל הזמן הזה הקיבוץ רק הולך ומתפוגג לו. אין בנייה חדשה, אין משפחות חדשות ואין שירותי ציבור בסיסיים. קרטון חלב יעלה לחברים ברבע שעה של נסיעה, ולילדים הקטנים כמעט שאין חברים למחזור. הילדים, שרוצים לחזור הביתה ומחפשים לקנות או לבנות בית ליד ההורים נאלצים לחכות כבר שנים.
ועכשיו, ראש המועצה גאה סוף-סוף להציג תוכנית מוכנה ומאושרת - אבל בהאון שום דבר לא עובר חלק. ברשות מקרקעי ישראל יודעים היטב שהשטח הצמוד לשפת הכנרת שווה זהב ודורשים שרוב המגרשים ישווקו במכרז למרבה במחיר, מה שבוודאות ישאיר בחוץ את המשפחות הצעירות.
"השאלה היא מה מדינת ישראל רוצה להיות", אמר עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן. "האם מדינת ישראל רואה לנגד עיניה התיישבות? ציונות? או שמדינת ישראל היא סוחרת שתפקידה למקסם את הכנסותיה מהקרקעות ומהנדל"ן?".
דווקא ההיסטוריון של הקיבוץ, זה שתיעד כל כישלון וכל משבר, מאמין שגם לנאחס של האון חייב להיות סוף. "לי יש מחלה כרונית. בלתי ניתנת לריפוי", אמר פרופ' פארן. "קוראים לה פרפטום אופטימיזם. אופטימי ללא תקנה. אני מאמין שבסוף יוקם פה יישוב קהילתי - ואני מאמין שאפילו בקדנציה שלי".