שנה בדיוק עברה מאותה תאונה מחרידה על כביש 443. ציפי רימל ז"ל ובתה התינוקת נועם, רק בת שלושה שבועות, נהרגו במקום. התאונה הותירה את בעלה ואת בנה הבכור איתי במצב קשה. ההלוויה נערכה בדיוק ביום ההולדת של איתי, אז בן 12.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
באותה שעה שאימו ואחותו הובאו למנוחות, הוא שכב בבית החולים שערי צדק במצב אנוש, תלוי בין שמיים וארץ – אך המשפחה שרה לו בהלווייה "היום יום הולדת" והבטיחה להמשיך לתכנן את בר המצווה ללא האם ציפי. לאחר שנה בדיוק חלה התרגשות גדולה בבית המשפחה, כשאיתי נערך לבר המצווה.
זה היה רגע שלפני חודשים בלבד עוד היה נראה דמיוני: לא רבים האמינו שאיתי כלל יגיע ליום הזה, ומעטים עוד יותר דמיינו אותו עולה לתורה, מברך וקורא בקולו. שבועות הוא היה מחוסר הכרה, ואז פקח עיניים והחל להגיב. אחרי חודשיים החל לעשות צעד ועוד צעד בבית החולים השיקומי אל"ין – ולא הפסיק להפתיע.
אביו אפרים אמר: "ידעתי שייצא טוב, וידעתי שאם ציפי למעלה היא תעשה מספיק רעש כי היא לא מקבלת 'לא' כתשובה. הוא עשה דרך מטורפת אבל הוא רק התחיל".
כמעט דבר לא נותר כשהיה: הבית שופץ ושונה כמעט לחלוטין, הכול הונגש, המדרגות הוחלפו. בכבש ובמעלות לכיסאות גלגלים – ורק התמונות שעל הקיר מזכירות איך נראתה המשפחה לפני כשנה. אביו אפרים סיפר כי איתי אמר לו, עם שובו לבית: "אני בוחר להדחיק את זה כי אני לא רוצה לבכות כמוך".
לסיום בר המצווה הם המשיכו לבית העלמין, למפגש הבלתי נמנע שנחקק על לוח השנה שלהם – בין השמחה על מי ששרד את התאונה לציון יום השנה לציפי ולנועם שאינן. "אנחנו מעדיפים לא לחשוב על חלק מהיום", איתי הודה במהלך היום המרגש, "החלק השני זה שמחה". אביו אפרים סיכם: "דווקא זה שזה באותו יום נותן את החיזוק - אפילו בתוך היום האפל ביותר האפשרי יש שמחה, יש חגיגה".
