מאיה ווישניאק נרצחה על ידי בן הזוג שלה בגיל 21. הוא חנק אותה בידיים שלו. וזה בעצם כמעט כל מה שאנחנו יודעים עליה - אבל הרבה לפני שהיא הייתה עוד דיווח, על עוד אישה שנרצחה, היא הייתה בן אדם. עם תחביבים, ומחשבות, וחלומות לעתיד, וגם הרבה מאוד כישרונות. אחרי לכתה, המשפחה והחברים מנסים להמשיך הלאה – בדרכה שלה. כתבתנו צללה עם משפחת ווישניאק לתהומות האובדן והכאב – אבל גילתה בדרך הרבה אופטימיות, תקווה וכוח.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מאז הרצח של אחותה, שירה ווישניאק לא יצאה לצלול. עכשיו, חצי שנה אחר כך, היא ואביה ירדו לאילת כדי לצלול – הפעם, לזכרה. "הצלילה זה משהו שהוא שלי ושלה", סיפרה שירה. זה תחביב שזה היה ידוע שאנחנו עושות ביחד. היינו מגיעות למועדון צלילה והיא הייתה מרכיבה לי את הציוד וסוחבת לי אותו, ומדברת עם אנשים. היא עושה הכל - ואני עומדת ומחכה שהיא תעזור לי".
"אני חושבת שיש משהו נורא נוח בלהדחיק", אמרה. "והבנתי בסוף שאני צריכה לבוא - כי זאת היא, זה מה שהיא הייתה עושה". אריאל ווישניאק, אביה של מאיה ז"ל, סיפר: "הייתה קבוצת וואטסאפ שקראו לה 'אבא מתי נוסעים לאילת?'. הייתי לוקח את מאיה בסופי השבוע בצבא והיינו יורדים לאילת".
ביום חמישי בבוקר לפני כמה שבועות משפחת ווישניאק התאספה בחוף קצצ"א באילת לצלילה. במסגרת יום המאבק באלימות כלפי נשים, הקימו בהתאחדות הצלילה מיצג תת מימי לזכר כל הנשים שנרצחו השנה. "אני יודעת שמאיה גאה בי", אמרה שירה. "אני יודעת שהיא שמחה שזה מה שאני עושה ושככה אני מתמודדת. אני חושבת שהיא הייתה רוצה שנעשה את זה היום".
בנוסף לצלילה, מאיה ווישניאק ז"ל אהבה לצייר. בביתה נשארו המון דברים שמזכירים אותה. בשבעה הגיע אליהם מורה שלימד אותה בחטיבה, ונתן להם מכתב שהיא כתבה במסגרת אחד השיעורים, כשהיתה רק בת 14. "תמיד אנסה לשנות דברים לטובה", כתבה אז. "אפילו אם זה הדבר הקטן ביותר. כל הזמן אשאף ליותר - כי אני יודעת שאני יכולה".
"כשאני קראתי את זה פעם ראשונה בכיתי", סיפרה שירה, אחותה. "כי זה משקף את מי שהיא. מעבר לכל הרוע של כל מה שקרה לה. זה נותן מקום של אור שזאת היא. וזה מה שמקים אותי בבוקר מהמיטה, המשפט הזה".
"אחרי כשבועיים הגענו לשלב שהתחלנו לחשוב על המצבה", שחזר אביה. "ואז החלטנו שניקח את הקטע הזה ונכתוב אותו על המצבה". כך, מכתב תמים שהיא כתבה בגיל 14 הפך להיות צוואה. "היא השאירה לנו מילים וציורים", אמרה הילה, אימה של מאיה. "זו הדרך שלנו קצת לממש את מה שהיא ביקשה. ושאנשים ידעו מי היא. שאנשים ידעו שעושים דברים בזכותה ובזכות מה שהיא השאירה. שהיא תהפוך למשהו משמעותי".
אז הם לקחו את המשפט שלה - ופשוט התחילו לעשות. הפכו את הציורים, ואת המילים, ואת התחביבים של מאיה, למטרות טובות - בעיקר במלחמה באלימות כלפי נשים. אחותה שירה, סיפרה: "כתבתי פוסט מאוד תמים שאמר 'אני פשוט רוצה להפיץ את הטוב שלה, אני מחפשת חנויות, עסקים, בעזרת מוצרים שנמכור אותם לתרומה'. ואז פנו אליי באופן שמאוד הפתיע אותי, לא ציפיתי לכזה מענה".
בבית הספר לעיצוב שנקר הדפיסו חולצות עם הציורים שלה, והרווחים נתרמים למקלטים לנשים שחוו אלימות. בחודש האחרון יצאו גם מסכות, ותיקים, ואפילו גלויות - שעל כולם מודפסים הפרחים של מאיה. אחרי הרצח, רוני הבת דודה רצתה תכשיט שיזכיר לה את מאיה - אז היא בחרה לחרוט על תליון את אחד הציורים.
כשהמעצבת שני קוג'מן פרסמה תמונה של התליון ברשתות החברתיות זה יצר המון עניין. אז הן החליטו לאפשר גם לאנשים שלא הכירו את מאיה לקנות אותו ומהרווחים תרמו לבית השנטי, בית לנוער בסיכון. מקום דומה למקום מאיה עמדה להתנדב.
כל אחד במשפחה בחר בנישה משלו כדי לנסות להגשים את המשפט של מאיה. הילה, אמא של מאיה, משתתפת כבר חצי שנה בפרויקט מיוחד לזכרה שנקרא "לב הקהילה". חמש שכנות מהיישוב נפגשות כמעט בכל יום חמישי כדי להכין מארזים למשפחות שחוו אבל, או למשפחות שבהן אחד מבני המשפחה חולה במחלה קשה. "כמובן חוץ מזה שזה ממשיך את מאיה", אמרה, "זה גם להחזיר תודה לקהילה. ולהחזיר תודה לעטיפה הגדולה שאנחנו קיבלנו כשהיינו במקום הכי חשוך שלנו. זה שתי ברירות: או לשקוע – או לחיות הכי שאפשר".
הרוצח של מאיה נמצא כשיר לעמוד לדין והוא מואשם ברצח בנסיבות מחמירות. את מאיה אי אפשר להחזיר – ומה שנשאר להם זה להיאבק בשביל אחרים, כדי שזה לא יקרה יותר. "אני חושבת שזה חלק מזה שגם אני, אין מה לעשות, לפני המקרה של מאיה, את מסתכלת בעיתון ואת רואה שם של נרצחת ועצוב לך כי זו אישה, והיא בטוח הייתה בנאדם מדהים וזה כואב - ואת ממשיכה הלאה", אמרה אחותה שירה. "ואז פה פתאום את אומרת רגע, זו הייתה אישה אבל היא כמו החברה הכי טובה שלי, אוהבת לצייר, וכמו אחותי אוהבת לצלול, והיא כמו אמא שלי, אוהבת להכין תכשיטים. את פתאום חושבת רגע - זה גם יכול להגיע אליי הביתה. מה אני עושה כדי לשנות את זה?".
מאיה הציירת והצורפת. מאיה שמנגנת בסקסופון ומאיה שצוללת. כל כך הרבה כישרונות היו לה. כל כך הרבה תחביבים ואהבות. וכל כך הרבה אנשים שאומרים – איזו טרגדיה. איזה בזבוז. איך פרח כזה נקטף? ובמצולות, הן כולן עומדות זקופות בשורה ארוכה. ארוכה מידי. ובפה מלא מים הן עונות – זו לא גזירת גורל.