"הייתה מאושרת ושמחה עד הרגע האחרון": הם היו חמישייה מלוכדת, ועכשיו דידי הררי ושלוש בנותיו, מאירה, שוגי ונועה, מתחילים ללמוד איך לחיות ברביעייה בלי מירית ז"ל, שהלכה לעולמה לאחר מאבק ממושך בסרטן. בריאיון מרגש ששודר אמש (שבת) ב"חדשות סוף השבוע" הם סיפרו על השבועות האחרונים לחייה על הספה בסלון ביתם כשכל בני המשפחה סביבה, על כאב הפרידה, על הסמל שהפכה להיות ועל הרצון להמשיך את דרכה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
ההחלטה של מירית למות בבית הייתה לגמרי שלה. "הפעם אני חושבת רק על עצמי", אמרה לבני משפחתה, "עושה מה שטוב לי - גם אם זה אומר לא לעבור יותר טיפולים". השבוע בבית העלמין הקטן במושב התכנסה משפחת הררי לציין שלושים. על המצבה הטרייה פיזרו הבנות צדפים מהחוף שאימא אהבה כל כך. דידי סיפר מה עמד מאחורי בחירת המילים שנחקקו על המצבה: "ניסינו לשלב פה כמה שיותר את מה שמירית בעצם. את הים, את הסערות שבה, את היופי הטבעי. והמשפט שהיא ביקשה שיהיה על המצבה שלה: 'ניצלה את חייה עד תום והייתה מאושרת ושמחה עד הרגע האחרון'".
"היא לא הייתה נשיא מדינת ישראל והיא לא הייתה אריק איינשטיין או איזה, את יודעת, זמר גדול או מלחין גדול" סיפרה אבישג. "היא הייתה מירית, אימא שלי ומדהים שאתה לא צריך להיות כזה טייטל מפוצץ בשביל לעורר כאלה גלים והדים".
שנתיים נאבקה מירית בסרטן הארור עד שהמחלה הכריעה אותה. לאורך כל הדרך שיתפה את כולם במסע שלה, הפכה להשראה. לפני כחודש וחצי, כשהבינה שבבית החולים כבר לא יוכלו לעזור לה יותר, קיבלה את ההחלטה - לסיים את חייה בבית לצד אהוביה.
דידי שיחזר את רגע היציאה מבית החולים: "כל פרט זה כמו בהילוך איטי, שמנתקים אותה לאט-לאט מכל הדברים בבית החולים והיא שוכבת על המיטה בחצי מצב ישיבה, ומוציאים אותה מהמחלקה האונקולוגית וכל האחיות היו שם, חלק מהרופאים ואפילו הפקידה לילי, ומירית עוברת לידם במיטה אחרי שהיא הייתה בכאבים איומים, והכול ועם חיוך על הפנים, גדול, והיא אומרת להם: 'אני הולכת, תודה רבה לכם על הכול, בטח לא אראה אתכם, תודה רבה, הייתם מקסימים' ואחד אחד מסתובב לקיר ובוכה".
שבועיים שדידי, מאיה, שוגי ונועה היו שם לצידה. לא רק טיפלו בה, אלא בעיקר זכו לשעות חסד של שיחות פרדה. "במשך שבועיים אף אחד מאיתנו לא יצא מפתח הבית. גם לעזוב את הספה למרחק מקלחת היה קשה ומהיר", שיתפה אבישג. "את רואה את החמישה-שבעה מטר מרובע הזה? פה חיינו שבועיים, פה ישנו כולנו – מזרנים על הרצפה", מוסיף דידי.
הבנות קיבלו את החלטתה, אך לדידי היה קשה הרבה יותר. דידי סיפר: "כשהיא הייתה פה והיא לא הרגישה טוב אמרתי לה: 'אולי נלך לבית חולים רק למנת דם אחת? זה יאריך בעוד כמה ימים'. היא אמרה לי: 'מה זה ייתן? עוד שלושה ימים של לשכב על הספה? אני לא באמת חיה, אז מה, אז עוד שלושה ימים אני אשכב פה?'. לא רציתי להגיד לה שזה כאילו ייתן לנו. זה בהחלט ממקום אגואיסטי שלי, של תני לי עוד שעה, עוד שעתיים, עוד יום, שתהיי על הספה. לא אכפת לי. אבל היא לא רצתה".