ביתה של א', במושב קטן בדרום, מוקף בקילומטרים על גבי קילומטרים של שדות. ביתה הוא החיצוני ביותר ביישוב וגינתה משקיפה למרחבים הירוקים. השעה היא שעת צוהריים, אך בזכות החורף - השמש כבר מתחילה לשקוע וצובעת את האזור בגוונים זהובים. לאוויר יש ניחוח משכר של מנטה. "כל אלו הם שדות של נענע", היא מחייכת כשמבחינה בי מרחרחת. "זו עונת הקטיף, הריח הכי חזק עכשיו. אם ממשיכים עוד קצת יש מטע זיתים ואחריו שדות חיטה".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
א', בת 26, נראית אולי במבט ראשון צעירה שרק החלה את החיים - אך בעיניה נשקף כאב שמרמז שיש בסיפורה הרבה מעבר. "אימא, יש בעוגיות האלו שוקולד?", מציצה פתאום ר', בתה של א', ומצביעה על צלחת עוגיות מנוקדות אוכמניות שמונחת על השולחן. "לא, אבל במקרר יש חפיסת שוקולד ואני מרשה לך לקחת קובייה אחת". היא בקושי מסיימת את המשפט ור' ממהרת פנימה.
את ר' ילדה א' לפני ארבע שנים, בחיים שנראים כה רחוקים ממנה עכשיו - בשכונה חרדית קטנה בירושלים. "האמת שהיא הכי מסתבכת עם השינוי הזה", מודה א'. "היא עדיין אומרת מדי פעם: 'שבת היום, מדליקים נרות? אני רוצה שמלת שבת!'. בהתחלה היא כעסה עליי שאני מדליקה את האור בשבת כי זה אסור".
"היא בגן דתי, ויצא גם שהיא חזרה משם עם דף שהודפסה עליו קריאת שמע ומהר החבאנו את זה שלא תתחיל לבקש לעשות", מציינת א'. "אני זוכרת שחשבתי: 'וואי, היא רק בת ארבע וכבר דפקנו אותה'. אבל היא כבר התחילה להבין שבבית שלנו הדברים שונים, ואנחנו מתכננים להעביר אותה גן".
"התעקשו שאשים פאה, לא יכולתי"
התהליך המורכב ממילא שנאלצים היוצאים בשאלה לעבור הפך מאתגר עוד יותר בעבור א' ובעלה, כשנעשה בצל עננת הקורונה. השניים, ממשפחות חרדיות אדוקות, התחתנו לפני שש שנים כשא' הייתה בת 19 ובעלה בן 23.
"זו כזו קלישאה, אבל זו באמת הייתה אהבה ממבט ראשון", צוחקת א' ומסמיקה כולה. "הכרנו בלימודים ומהרגע הראשון היינו על אותו גל מבחינת האמונה. השיחות הראשונות היו מאוד מהוססות כי ממש קשה למצוא אדם מהעולם החרדי שחושב אותו דבר. אני זוכרת את עצמי ממש מתרגשת וחושבת: 'מה? יכול להיות שאתה באמת חושב כמוני?'. אחרי שמונה חודשים התחתנו, זה הרבה בציבור החרדי".
"היו הרבה מריבות סביב החתונה", מספרת א'. "להורים שלי היה ברור שההושבה חייבת להיות נפרדת ואני לא רציתי. כשבדקנו את גן האירועים, כל כך רבנו שפשוט צרחנו אחד על השני והלכנו באמצע. אימא שלי התעקשה שאשים פאה אחרי החתונה ולא סבלתי את זה. שמתי אותה בדיוק פעמיים, אחר כך עברתי למטפחת ראש כזו ובסוף הורדתי לגמרי".
"יש מלא משפטים רעים שחרדים אומרים - נגיד, מי שמורידה חצי כיסוי ראש סימן שבסוף היא תוריד את כולו. מתכוונים שסופה שתידרדר. לכן במשך שנים כל צעד שעשיתי היה מלווה בהרבה כאב כי הרגשתי שאני כישלון, כישלון ביחס למה שלימדו אותי".
"שנים ישבתי על הגדר ואם לא הייתה מגיעה הקורונה, לא בטוח שזה היה קורה. אולי כן, אבל הרבה יותר לאט"
כבר שנים שא' ובעלה לא מאמינים במאת האחוזים בדרך החרדית ולאורך הזמן החלו להקפיד פחות על ההלכות האדוקות. כך, לדוגמה, הם המשיכו לשמור כשרות, אך לא בהכרח הקפידו על מוצרים בהכשר בד"צ העדה החרדית - חותמת כשרות מהודרת יותר. את תהליך היציאה בשאלה והמעבר המלא לעולם החילוני הם החלו רק אחרי הסגר הראשון בחודש מרץ. "היו המון אירועים קטנים לאורך השנים שהובילו לזה ועכשיו בקורונה ממש נשבר לנו", היא מסמנת עצור עם היד.
מה קרה דווקא בקורונה?
"המרחק, שלא נפגשים עם אנשים. יצאתי מהבית רק לטייל בשכונה. פתאום זה הרגיש לי מיותר לשים כיסוי ראש. ואז פתאום קלטתי שבעלי לאט-לאט הפסיק להניח תפילין. במשך שנים ישבתי על הגדר ואם לא הייתה מגיעה הקורונה, לא בטוח שזה היה קורה. אולי כן, אבל הרבה יותר לאט.
"זו הייתה מראה ששמו לי מול הפרצוף - שהכול הצגה ושטויות, וגם הרגיש כאילו סוף העולם מגיע ואנשים עומדים למות. אז למה להמשיך עם ההצגה?", היא צוחקת במרירות. "אבל זה נפלא שעשינו את התהליך הזה ביחד. רוב האנשים עושים את זה לבד. יש לנו כמובן חילוקי דעות – נגיד, טלוויזיה הוא עדיין פחות רוצה. אבל למדנו לדבר על הכול ועל מה שמפריע, וזה הכי חשוב".
"לא יודעת להעביר ערוץ בשלט"
בין אם זו תחושת סוף העולם או שדווקא הריחוק החברתי שגרם לנו להתבונן לפתע פנימה, תקופת הקורונה גרמה לחרדים צעירים רבים לחשב מסלול מחדש. לפי נתוני עמותת "הלל", המסייעת ליוצאים בשאלה, בשנת 2020 חלה עלייה דרמטית של 50% במצטרפים לעמותה לעומת השנה שעברה - 500 יוצאים בשאלה נוספים.
בעמותה מספרים כי מלבד המצטרפים, חל גם זינוק חד במספר הפניות. חרדים שמתקשרים להתלבט על התהליך ומנתקים את הטלפון מבלי להצטרף. להערכתם, בשנה הבאה תהיה עלייה גדולה אפילו יותר במספר היוצאים בשאלה כי מי שכבר התקשר ועשה את הצעד הראשון, בדרך כלל לא מצליח לחזור אחורה. עם זאת, בעמותה לא מעודדים אנשים לבצע את התהליך ומקבלים רק כאלו שכבר קיבלו את ההחלטה בעצמם.
"אלה צעירים חסרי גב משפחתי, שנמצאים לבד בקורונה וצריכים להתמודד עם כל הקשיים בעצמם", אומרת גלית רוזנבלט, מנהלת תחום מתנדבים וחברה בעמותה. "מלבד הקושי הכלכלי, היה גם משבר מאוד גדול לחלק מהיוצאים בנוגע לתחלואה בחברה החרדית. ראינו יוצאים שפתאום בני משפחותיהם שהם עזבו חלו בקורונה וזה מאוד הקשה עליהם. התקופה הזו הקשתה גם עלינו וכל הפעילויות והמפגשים שהיינו רגילים לעשות בוטלו. מאתגר להסביר להם על העולם החדש כשגם לנו התקופה הזו כל כך שונה. אבל העברנו מה שאפשר למרחב הווירטואלי, ועכשיו החזרנו חלק מהמפגשים בהתאם להנחיות".
גם א' ובעלה פנו לעמותת "הלל" כשהחליטו לצאת בשאלה לפני מספר חודשים. כיום, בשל הקורונה ובמקום פגישה, מבצעת נציגה מטעם העמותה שיחת היכרות טלפונית שבה היא שואלת את הפונה כמה שאלות כדי להתאים עבורו תוכנית. מי ששוחחה עם א' והחלה עימה את התהליך זו גלית.
"היי, שמי גלית. ברוכה הבאה לעמותת 'הלל'! נעשה עכשיו תהליך קבלת פנים לעמותה. המטרה היא להסביר את כל השירותים שאנחנו יכולים לתת בהתאם לצרכים שלך. אשמח לדעת איפה הקשיים שלך".
א': "אמממ".
גלית: "לאט לאט, קחי את הזמן. אנחנו לא ממהרות".
א': "אנחנו גרים היום ביישוב חילוני והגענו לפה עדיין דתיים. אף אחד לא מבין את הרקע וזה קשה. לפני כמה ימים ישבתי עם שכנה והיא רצתה שאחליף איזה ערוץ בטלוויזיה ואמרתי לה שאני לא יודעת לעשות את זה. היא אמרה לי: 'מה? אף פעם לא היה לך?' ועניתי לה שכן. היא הייתה בשוק. זה קשה השוק הזה, כי זה כל פעם כאפה לפרצוף של "אני לא שייכת"".
גלית: "יצא לך להשתתף באחד ממפגשי הזום שלנו?".
א': "לא, האמת שקצת קשה לי לעשות את זה כי זה מרגיש לי מוזר. אני רוצה להשאיר את העולם הזה מאחוריי, אבל אני עוד חושבת על זה. הדבר השני זה שאני רוצה טיפול. אני מתמודדת עם הרבה קשיים כלכליים ומשפחתיים, ופניתי במטרה לקבל טיפול פסיכולוגי. והדבר האחרון - שלמען האמת בעבר לא רציתי, ועכשיו חשבתי עליו שוב, הוא לימודים".
גלית: "קודם כל, יש לנו מלגות ללימודים לפי התחום שאת בוחרת ומבחינת הטיפול אני אפנה אותך. לגבי הבדידות - אם בזום מוזר לך, בימי שלישי אנחנו נפגשים בסניף לפי התקן ועם רישום מראש. זה בדיוק המקום לספר את הסיפור הזה - 'אתם לא יודעים איזו פדיחה הייתה לי, אני לא יודעת להעביר ערוץ בשלט', והם יבינו על מה את מדברת".
א' נאנחת וגלית ממשיכה: "יש לנו גם מפגשים עם אומנים. אני יודעת שאדבר סינית עכשיו, אבל הייתה קורין אלאל והחודש יש את ערן צור, שבטח את עוד לא מכירה. אני מבטיחה לך שתרגישי בנוח. כולם שואלים את האומנים - מי אתם? אנחנו לא מכירים אתכם".
"איך אתה מרשה לרוע לקרות?"
א' אמנם יצאה בשאלה רק עכשיו, אבל כבר שנים רבות שהיא מסתייגת מאורח החיים החרדי. מגיל קטן היא זוכרת את עצמה מתמודדת עם משבר תמידי בין האמונה למחשבותיה.
את זוכרת את עצמך פונה לאלוהים?
"היו תקופות", היא מחייכת חיוך עצוב ומתעסקת בידיה. "גם היום אני מוצאת את עצמי אומרת לו איזה משהו, פתאום חושבת על זה. כולנו רוצים להאמין במשהו. אחד קורא לזה אלוהים, השני קורא לזה בודהה והשלישי אומר חייזרים. אנחנו רוצים להאמין שקיים משהו גדול מאיתנו, שאנחנו שייכים למשהו. שאנחנו לא סתם בשר ודם. הדרך פשוט נהייתה כל כך מעוותת ורעה שקשה להישאר בה.
"גידלו אותי שחרדים הם הכי טובים והאמונה שלהם הכי טובה. תמיד אמרו שמי שלא שומר שבת - אין לו ערכים. הוא לא יכול לכבד את המשפחתיות, אז הוא מחפש למלא את השבת בדברים אחרים. השבת נסענו אני ובעלי לעשות פיקניק ביער והיו מלא אנשים. זה הצחיק אותנו. אמרנו אחד לשנייה: 'הנה, יש פה מלא משפחות שחוגגות ביחד. מי אמר שהמשפחתיות היא רק אצל החרדים ובדרך שלהם?'".
"גם היום אני פונה לאלוהים, הדרך פשוט נהייתה כל כך מעוותת ורעה שקשה להישאר בה"
א' משתתקת לכמה שניות וקולה נחנק מעט. "היום השיח שלי עם אלוהים הוא יותר בקטע של שאלות. אם אתה קיים, איך אתה מרשה את זה? איך אתה נותן לכל הדברים הרעים האלו לקרות בשמך? אבל אני לא מבקשת ממנו יותר שום דבר. פעם כן, היום ממש לא".
איך את מגדירה את עצמך?
"קשה לי עם הביטוי 'לצאת בשאלה' כי הוא מאוד מגדיר. למשל, בריאיון עבודה אחד סיפרתי למראיין על התהליך ומאותו הרגע הוא שאל רק על זה. כאילו, בוא, אני גם בן אדם חוץ מזה. זה לא הדבר היחיד שמגדיר אותי. בריאיון עבודה אחר המראיינת אמרה לי: 'אה, אז את אדם לא יציב. את הולכת ונוטשת דברים'. זה היה פוגע נורא".
"לא חרדים ולא חילונים"
ואכן, מלבד ההלם התרבותי והקושי הכלכלי, רבים מן היוצאים בשאלה חווים בדידות קשה. "זה הכי קשה, פשוט אין לנו חברים עכשיו", משתפת א'. "היו לנו כמה חברים קרובים לפני שעזבנו, וכשעברנו הם ניתקו איתנו קשר ומאוד נעלבנו. היה שלב שעוד ניסינו לדבר איתם, אבל אז גילינו שהם עושים כל מיני מפגשים חברתיים ולא מזמינים אותנו כי לא היינו מספיק דוסים. מה אתם רוצים? אם אדם לא חי כמוך אתה לא יכול להיות חבר שלו? זה לא שנבוא אליך בלילה ונמיר את דתך.
"הגעגוע היחיד שאני מרגישה לעולם הקודם זה לתחושת שייכות. פה עדיין לא מצאנו שייכות כלשהי או חברים. לכן אנחנו מתכננים לעבור למקום אחר, קרוב לירושלים. אני לא מכירה כל כך את תל אביב, אבל בירושלים יש עוד אנשים צעירים שמחפשים את הדרך. אולי שם נצליח למצוא את המקום שלנו".
"הקושי העיקרי זו התלישות", מסבירה גלית מעמותת "הלל". "הם לא משויכים - לא חרדים ולא חילונים. אני חושבת שיוצאים בשאלה תמיד יישארו באיזשהו מקום יוצאים בשאלה. אלה פערים שאי אפשר להשלים. אפשר לקבל כלים ודברים אחרים, אבל בסוף לא גדלת בסביבה חילונית.
"אני מסתכלת עליהם כאנשים סופר חזקים ואמיצים, ולומדת מהם בכל מפגש על כוחות ועל צעדים גדולים שאפשר לעשות בחיים. הם אלה שמלמדים אותי ואני נותנת להם כלים לדרך. זה יכול להיות ממש שמיכה וכרית כי לפעמים הם יוצאים חסרי כל, זה יכול להיות ייעוץ כזה או אחר, ולפעמים פשוט רק לארח להם חברה. זה כמו עולה חדש שלא מכיר אף אחד".
היוצאים בשאלה מספרים לנציגי עמותת "הלל" שהלחץ בחברה החרדית לפתוח את הישיבות לא נובע רק מהאמונה שללימוד תורה חשיבות עליונה, אלא גם מחשש שצעירים ייחשפו בלית ברירה לדברים אחרים. לטענתם, ההורים לא בנויים לשמור על ילדים רבים כל-כך בבית כל היום, מה שיוצר מצב בו צעירים מסתובבים בחוץ ואין שליטה על מה הם רואים וחושבים.
"איזה מזל שברחנו"
א' ומשפחתה עברו לביתם החדש במושב עוד לפני שהחליטו לצאת בשאלה, בניסיון אחרון להחזיק מעמד כחרדים. "חיפשנו לגור במושב, רחוק מהעיר ומאיפה שגרתי בילדות", היא משתפת. "בהתחלה זה הרגיש שאנחנו צריכים להוכיח - אוקיי, עברנו למקום אחר, שזה כשלעצמו חריג, אבל אנחנו יכולים להישאר אותו הדבר. המשפחה שלי קראה לזה נטישה ונורא נעלבתי. אבל זה היה ממש מזל". אני עבדתי בעסק המשפחתי ואבא שלי סוג של ניצל אותי פיננסית. הוא רשם כל מיני דברים על שמי והכניס אותי לתסבוכת ענקית. המעבר לכאן באמת היה בריחה, ואיזה מזל שברחנו".
לפתע ר' קופצת חזרה לגינה. "אימא, בואי נלך לעץ הברוש", היא צועקת ומשוויצה במגפיים החדשים שקיבלה. "אתם רוצים עוד ילדים?", אני שואלת בשקט את א', שנראית מובכת משהו מתשובתה הנחרצת: "כרגע ממש לא, אנחנו צריכים קודם להתחיל לחיות. אנחנו גם עוד צעירים".
מוזר לך לחשוב על עצמך כצעירה?
"כן, מבחינת החברות החרדיות שהיו לי, אני בפיגור. רובן עם שלושה ילדים, חלקן כבר עם חמישה. פתאום עכשיו אני פוגשת אנשים שאומרים לי: 'מה את ממהרת? את צעירה!'. זה נורא מוזר פתאום לשנות את תפיסת העולם הזו. גם מבחינת סיפור החיים שלי לא מרגיש לי שאני צעירה. השלב הבא מבחינתי הוא ליהנות, לשחרר ולהרגיש שמותר לנו. להחליט לעשות מה שאנחנו רוצים. השגרה היום עדיין קשה".
א' עוצרת ולוקחת עוגייה מהשולחן. "אני ממש אוהבת לאפות", היא צוחקת. "תמיד הייתי אופה עם מרגרינה או עם תחליפי חמאה, ועכשיו אני לא יכולה בלי חמאה. פעם ההורים של בעלי באו ואפיתי פרווה, זה היה לי מגעיל". המעבר מהקפדה אדוקה לערבוב בין בשר לחלב לא מוזר לא' כלל: "ההפך. מיד כשאני מסיימת משהו בשרי, אני ממש נהנית לאכול איזה שוקולד. לדעת שאני עושה את זה במכוון ושאף אחד לא מת מזה".
"הרגשתי שפספסתי את הרכבת"
ואם כל התהפוכות שעברה בשנות האחרונה לא מספיקות, הוריה של א' התגרשו בשבוע שעבר. הרקע, לדבריה, קשור גם הוא לאורח החיים החרדי. "אימא שלי היא בעצם קצת כמוני", היא מסבירה. "היא רצתה להכניס הביתה טלוויזיה ולאט לאט פחות שמרה שבת. ואבא שלי נשאר סופר חרדי. עם אבא שלי אני לא מדברת. אנחנו שישה אחים וחוץ מאחותי הקטנה אני לא בקשר עם אף אחד. הם הפסיקו לדבר איתי כבר כשעברנו לפה. במקום לספר להם על התהליך שעברנו העליתי תמונה באמצע יום שבת כשאני עם מכנסיים. הבנתי שהיה מפגש משפחתי שבו דיברו על זה ושהיה שמח. אני לא הוזמנתי, אז חסכו לי את העבודה".
א' ובעלה לא נמצאים בקשר יום-יומי עם בני משפחותיהם ולא נפגשו עימן זמן רב. הוריו של בעלה כלל לא יודעים על היציאה בשאלה: "כשהם באו לבקר אותנו שמתי שמלה ובעלי שם כיפה. החבאתי מאחורה את כל הרטבים שאנחנו משתמשים בהם ונסענו במיוחד לקנות עוף בהכשר בד"צ העדה החרדית. השארתי את העטיפות על השיש כדי שהם יראו ולא יצטרכו לשאול. בחברה החרדית לא שואלים דברים, לא מדברים. גם עדיין יש לנו מזוזה על כל דלת".
למה עדיין לא סיפרתם להם?
"שנינו לא עבדנו בקורונה. את בעלי פיטרו, התקשינו כלכלית ומדי פעם ביקשנו מהם עזרה. שנינו מתחילים עכשיו לעבוד שוב ומחכים לעמוד על הרגליים כי די ברור לנו מה תהיה התגובה שלהם. כלומר, אנחנו לא יודעים מה תהיה התגובה אבל גם את מעט התמיכה שאנחנו מקבלים מהם אנחנו לא יכולים להפסיק עד שנצליח לעמוד לבד. בעלי מאוד חושש מהרגע שנצטרך לספר להם".
א' קמה ומפעילה את מכונת הקפה במטבח. ריח פולי הקפה מתערבב בריח הנענע החזק שעומד באוויר. כשהיא מביטה בחלון ולוגמת מכוס הקפה, אני שואלת אותה מדוע הסכימה להתראיין. "הרגשתי שפספסתי את הרכבת", היא משיבה. "נראה הרבה יותר פשוט לעשות את זה לפני הצבא, ואז ישר להיכנס לשירות צבאי ולהמשיך במסלול החיים כמו כולם. אבל חשוב לי שידעו - אפשר לעשות את זה גם אחרת. העולם מורכב, אין שחור או לבן, והכול היה שווה את זה. הדבר היחיד שאני מתחרטת עליו הוא שחיכיתי ולא עשיתי את זה מוקדם יותר".
טלפונים לפניות ל"הלל - יוצאים בשאלה" 03-510-1401 או 1-700-70-70-73 או בוואטסאפ 050-9982299. כמו כן ניתן להצטרף לעמוד הפייסבוק "החמ"ל של הלל", שנפתח בתקופת הקורונה, ולהיות פעילים בבקשות של יוצאים בשאלה ופרוייקטים שונים שהעמותה עוסקת בהם.