המכתבים האחרונים: לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בבית לוחמי הגטאות אספו עשרה מכתבים של הנספים שנכתבו זמן קצר לפני הירצחם. המכתבים שכנו בארכיון המוזיאון והם מעין מפגש אינטימי עם אנשים ונשים שניצבו בפני גורל נורא, שחלקם היו אופטימיים ולחלקם הסוף היה בלתי ידוע, מפגש בו סיכמו את חייהם או נפרדו מיקיריהם.
"המפגש עם הפתק האחרון, החפץ האחרון או הזיכרון האחרון, מטלטל ומרגש בכל פעם מחדש", אמר יגאל כהן, מנכ"ל מוזיאון בית לוחמי הגטאות בשיחה עם N12. "בבת אחת שם של דמות שנספתה הופך לזיכרון מוחשי ואנושי".
אבקש למצוא את אחותי
ציפורה בירמן ז"ל נולדה בשנת 1936 בעיירה ברוז'ישץ והייתה חברה בתנועת הנוער "דרור". כשפרצה המלחמה, היא הייתה בהכשרה חלוצית בווילנה, במסגרתה פעלה להעברת חלוצים משטח הכיבוש הסובייטי ל"ריכוז" חברי התנועה בווילנה. היא הייתה גם חברת המחתרת היהודית בווילנה ובשנת 1942 הגיעה לגטו ביאליסטוק. ב-4 במרץ 1943 שלחה ציפורה בירמן מכתב מגטו ביאליסטוק שבצפון מזרח פולין לארץ ישראל, שם גרה אחותה.
במכתב הכתוב בעברית, כשהיא כבר מבינה שבקרוב כבר לא תהיה בין החיים, היא מנסה לאתר את אחותה שושנה פינק, לספר לה כי משפחתה ככל הנראה נספתה ולהיפרד ממנה. ציפורה נפלה באוגוסט אותה שנה במרד גטו ביאליסטוק, וכך היא כתבה במכתבה: "אבקש למצא את אחותי. מקום מגוריה בירושלים. את הכתבת אינני זוכרת. שם משפחתה היום שושנה פינק. למסור לה דרישת שלום. מהמשפחה אין לי שום ידיעות. הייתי בבית עוד בימי הסובייטים. הפעם האחרונה. כיום בטח אינם בחיים. גם אני לא אהיה, עוד שבוע, אולי עוד חודש. רציתי מאד להיפגש אתה, לכל הפחות לרגעים. חבל. שלום לה. צפורה".
אנחנו יושבים וממתינים למוות
בשנת 1960 ליפא מרקוס שגר בחיפה קיבל מכתב מאדם בשם ישעיהו ליכט שתיאר כי קרובת משפחתו גילתה שבידי אישה פולנייה ישנו מכתב שכתבה לו אחותו זמן קצר לפני שנספתה וכך גם תמונה של משפחתו. ליכט שאל אם מרקוס מעוניין לקבל את המכתב והתמונה, וכך לאחר 18 שנים הם הגיעו ליעדם. מדובר בחלק מצרור מכתבים וגלויות שנשלחו אל ליפא מרקוס לחיפה בשנים 1938–1941 על-ידי אמו, קרובי משפחה וחברים.
על גבי פתק במכתב האחרון שכתבה אליו אחותו רחל ראוך שנשארה בעיירה לסקו בפולין, ב-5 באוגוסט 1942 נכתב כך: "אחי היקר! ברגעי חיינו האחרונים אני כותבת לך כמה מילים. אנחנו יושבים וממתינים למוות שלנו ושל הורינו. יוציאו אותנו להורג ב-7 באוגוסט. אנחנו ניאלץ לראות איך ניגר דמנו הצעיר. יש לי לבסוף רק בקשה אחת ממך, נקום את דמנו הצעיר, השפוך, החף מפשע. [עד אז] דמנו לא ישקוט. אנחנו נפרדים ממך לעד. המשפחה שלך".
שאלוהים ייתן לכולנו בריאות וכוח לעבוד
ב-22 ביוני 1944 שלחה אתל לוואי גלויה לאחיה, ד''ר גזה סלקאי שעבד בפלוגות עבודה בהונגריה, ושהה שם עם בנה טיבור לוואי. אתל נעצרה לקראת סוף המלחמה על-ידי הנאצים והגיעה בצעדות המוות למחנה ברגן-בלזן, שם נספתה מטיפוס. בנה טיבור שרד ועלה לארץ ב- 1949.
כך היא כתבה בגלויה: "גזה יקר שלי! החל מיום שני יש לי מקום עבודה חדש ומקום לגור בו ברחוב בנצור 39, קומה ראשונה, בדירה של ד''ר שלגו. הגברת שאני צריכה לטפל בה היא בת 83, ידה שבורה ורגלה משותקת. היא מרוצה מאוד ממני אבל לי קשה להרים אותה. אני אורזת חבילה בעיתון של היום, שיש בו רשימה של הבתים המסומנים. טיבי [בנה, טיבור] לא כתב. שאלוהים ייתן לכולנו בריאות וכוח לעבוד. אלף נשיקות –אתוש [אתל]".
הסוף
בעת שהגרמנים הפרידו בין רעיה לבית קוניוכובסקי (שבהמשך נספתה במחנה קולגה) לבני משפחתה בגטו קובנה, היא השאירה לאחותה ריבה מכתב פרידה ביידיש על פתק. ריבה מצאה את הפתק כאשר חזרה לבדה לדירה שבה התגוררה המשפחה בגטו. היא היחידה מכל בני משפחתה ששרדה את המלחמה והיא תרמה את המכתב למוזיאון. לא ידוע מתי נכתב הפתק. "ריבל'ה – הסוף. ניפגש פעם, ואם לא, אל תשכחי שהיו לנו אבא ואח, ויש לנו אותו גורל. רעיה".
צוואה מגטו קובנה
טייבלה-יונינה שולמן שלחה ב-13 בפברואר 1944 את צוואתה מגטו קובנה לאחותה חסיה רפפורט מרק בתל אביב. במכתב היא מספרת שביתה בת השנתיים, זיסלה, מסתתרת אצל ליטאי בכפר "בירוטה" בקובנה. טייבלה מספרת שהיא עצמה עובדת כרגע במחנה עבודה בקרבת מקום ומבקשת מאחותה לדאוג לילדה במקרה שהיא לא תישאר בחיים.
במכתבה היא כותבת על גורל בני המשפחה, ובהם יוסף-הלל שולמן שנלקח בימים הראשונים של המלחמה ומאז היא לא שמעה ממנו. טייבלה נספתה בשואה, והליטאי שבידיו הופקדה זיסלה דאג לה ולא ביקש בתמורה דבר. הוא היה קצין בכיר בצבא הליטאי ושיתף פעולה עם הגרמנים נגד הסובייטים. עם התקרבות הצבא האדום נאלץ להימלט מביתו ומארצו, ואת הילדה היהודייה הפקיד בידי המשרתת שלו. היא נשארה אצלה עד 1947. בשלהי אותה שנה קיבלו חסיה ובעלה אריה רפפורט מכתב מאנשי הקהילה בקובנה ובו הצוואה שכתבה טייבלה וכמה תצלומים.
למרות מאמצי הקהילה היהודית חסיה נפטרה בלי שהצליחה להכיר את בת אחותה. זיסלה הנקראת היום זינה אלסקר למדה רפואה, נישאה ועלתה לבסוף לארץ בשנות ה-90, רק עם הגיעה לארץ גילתה שיש לה כאן משפחה.
מיד לאחר הגיענו נודיע לכם ונמסור כתובת
כשקוראים את המכתבים האחרונים, מגלים כי הלב נחמץ לא פחות ממכתביהם של מי שנותרו אופטימיים. דווקא באותה תקווה שלא התממשה יש משהו מצמרר. אדם קנרסקי מקרקוב שלח ב-6 ביולי 1943 מכתב אל קרול הצ'קו מהעיר לבוב, לספר לו שלמוחרת שולחים אותו ליד בלתי ידוע. זו כנראה הגלויה האחרונה ששלח וכך נכתב בה בפולנית: "יקיריי! אנו עתה יום לפני העברה, על כן אני מודיע לכם שבינתיים הכול בסדר אצלנו, ואני חושב שהפעם כבר ניסע ביחד, לא כמו קודם כאשר הפריע לנו ... סיקולה. תשובתכם שימחה אותנו, אך איננו יכולים למסור לכם כתובת כי איננו יודעים. מיד לאחר הגיענו נודיע לכם ונמסור את הכתובת. בינתיים אנו מאחלים...".
ילדתי היקרה, היי חזקה, תמיד תשאלי על אמא
שנדור קליין שלח מכתב ממחנה אושוויץ אל בתו רוזה במחנה בירקנאו באוגוסט 1944. קליין ואשתו הרמינה נספו באושוויץ-בירקנאו. המכתב ותצלום משפחתי נמסרו על ידי הבת רחל רוז'י קליין ששרדה. כך כתב האב שניסה עד רגעיו האחרונים לאתר את אשתו: "ילדתי היקרה. אני בסדר. חבר שלי אמר לי שדיבר איתך. חבל שאני לא יודע שום דבר על אמא. אני חשבתי שהיא הייתה איתך. בכל זאת, התענייני אם מישהו גר איתה. תשמרי על עצמך. היי חזקה ושיהיה לך... תמיד תשאלי על אמא. אולי תצליחי יותר ממני ויהיה לך יותר מזל. אני תמיד חושב עליכן, אבא שלך".
אורזים. לאן לא יודעים
רגע לפני שהועלו לרכבת למחנה אושוויץ בשנת 1944, כתבו אילונקה לייבוביץ' ובעלה אברהם אדולף לייבוביץ’ גלויה אחרונה לבנם מאייר. כל המשפחה התגוררה אז בעיירה דז בטרנסילבניה והם לא ידעו על הגורל המחכה להם. מאייר שרד את המלחמה ושמר על המכתב, שנכתב בקיצור רב: "אורזים. לאן לא ידוע. שוב נשיקות, אמא שלך".
היו שלום, אבא'לה
שמעון (סימון) סירטש ואחותו יולה מהונגריה הועלו לרכבת ב-18 בנובמבר 1944. הם מיהרו לכתוב מכתבים למשפחותיהם והשליכו אותם מהרכבת. אזרחים הונגרים אספו אותם ושלחו אותם בדואר. על פי עדויות, שמעון נהרג רגע לפני השחרור יחד עם 180 מחבריו. כך כתב בשמעון בגלויה לאשתו וילדיו באזור בודפשט: "בני יקירי ומנצ'יקה שלי, לפי שעה אני בדרך, אני חש בטוב, דבר שאני מאחל גם לכם. שימרו על עצמכם היטב וישמרכם אלוהים. אני מנשק את כולם. היו שלום, מיליון נשיקות, אבא'לה". גם יולה נספתה, וכך נכתב בגלויה שכתבה למשפחתה: "חביבַי! שלומנו טוב, היום מוציאים אותנו לדרכנו הלא ידועה. היו שלום".
אין מספיק נייר בגטו כדי לתאר הכל
לפתק האחרון סיפור מיוחד - הוא נמצא עם סיום המלחמה, בעיר לודז', בספר מאת דוד פרישמן, מחלוצי הספרות העברית. בעמוד הפנימי של כריכתו אישה יהודייה שזהותה לא ידועה בבירור כתבה טקסט שמתאר באופן ישיר, מפוכח ומזעזע את מה שקורה בגטו. ייתכן ששמה של הכותבת הלנה שטרן אך הוא לא לגמרי ברור.
גם לא ברור מה עלה בגורלה של אותה אישה אך ידוע שבאמצע חודש אוגוסט בשנת 1944, מועד כתיבת המכתב, היו הימים בהם גורשו אחרוני יהודי גטו לודז' למחנה המוות בירקנאו. כך כתבה ביידיש: "היום האחרון של היותנו בגטו ליצמנשטט, שבו סבלנו צער, רעב, מחסור וענות. מוכרחים היינו לנטוש הכול. ב-12 בלילה נָסנו לגטו הקטן בלי לקבל חלוקה של מצרכי מזון. אין מספיק נייר בגטו כדי לתאר את הכול. מאז שלשום מונים אנו 20 אלף נפש פחות".
"ככל שעוברות השנים, מפגשים כאלו מסייעים לכולנו, צעירים ומבוגרים, לחוש את עוצמת הכאב והאובדן", הוסיף כהן, מנכ"ל המוזיאון על הקריאה במכתבים. "להתחבר לנספים ולחייהם שאבדו ולחזק את האמונה בערך האדם והחיים, בצד הציווי: לזכור ולא לשכוח".
עצרת הנעילה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה במוזיאון בית לוחמי הגטאות תהיה השנה בסימן "נצר אחרון" – שורדי השואה שעלו לישראל אחרי שכל משפחתם נספתה, ונפלו במלחמת השחרור. העצרת תתקיים היום בשעה 16:45. העצרת מתקיימת מדי שנה מאז 1949, יום הקמת הקיבוץ והמוזיאון. השנה תועבר העצרת במתכונת מיוחדת ושישה שורדי שואה ישיאו בה משואות.