העיסוק בזיכרון השואה מלווה מטבע הדברים בהרבה עצב, אבל חלק מהשורדים דווקא מתעקשים לחיות את חייהם הפוך לגמרי - בשמחה ובאופטימיות. לידיה, מריאן ומשה הם שורדי שואה שבחרו בחיים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"אני שוחה יום יום. כל יום בבוקר, ב-9:30", מספר משה בלייוייס. "בשעה 15:00 בערך אני עושה גם סיבוב של חצי שעה ברגל. אני שומר על החיוניות, אם אפשר לומר, כן". הוא מסביר כי "כשאת שואלת אני נזכר ואני מספר, ואני שוכח אחר כך. אי אפשר לחיות עם זה הרבה זמן. כל אלה שחיו את העבר הזה - לא הגיעו לגיל סביר".
"אני מרגישה מאושרת מאוד", מספרת מריאן סוחר. "זו התקופה הכי טובה שלי בחיים. אני מרגישה חופש, חופש ענקי. חופש של מיקום, של פעולה, אין דברים שעוצרים בעדי לעשות מה שאני רוצה". כל אחד מהם עבר גיהינום משלו, אבל היום - בגיל גבורות, הם חוגגים כל יום כאילו אין מחר וכאילו לא היה אתמול.
"לעת זקנה, אני לא אגדיר את עצמי זקנה אבל... חוזרים לי דברים", מספרת לידיה אברמסון. "שנים רבות, רבות, זה לא היה קיים". ההתחלה הייתה, כמובן, שם - במחוזות המוות של אירופה, כשהנערה הצעירה הועברה עם משפחתה לגטו ולמפגש הראשון שיכתיב את המשך חייה.
"אחד מהיודנראט, אני זוכרת, הגיע אלינו הביתה והוא ביקש מאבי תכשיטים. ואבא אמר: 'כבר לקחתם הכול, לא נשאר כלום'. והיה לו שוט ביד, הוא נתן לו מכה ואני זוכרת את הדם על הלחי ועל החולצה", מתארת לידיה את התקופה הקשה.
היא מקפידה לכנות את עצמה "שורדת שואה". לידיה איבדה בזוועות את כל בני משפחתה המורחבת, מצד אביה וגם מצד אימה. "אבי אחז את אחותי הקטנה ואחי הבכור אחריו. אימא, אני והאח השני", היא ממשיכה בסיפורה. "הם שלושתם יצאו, עמד שם גרמני והרג אותם. אימא שלי צעדה צעד אחד אחורנית ואמרה לאחי ולי לשכב בין הגוויות, והיא נשכבה בצמוד אליי".
לידיה סיפרה כיצד אותו גרמני ירה בה צרור, כשהיא שוכבת בצמוד אליה. "הוא בא, ניגש וירה בה צרור, ומזה כל הגוף שלה רעד אז אני הרגשתי את זה, היא הייתה ממש על ידי. וככה נשארנו לשכב כולנו". אחרי כל זה, היא קמה וברחה ליערות לבדה - שם בילתה שנים עם צוענים ופרטיזנים.
בזמן הזה, משה עלה עם משפחתו על הרכבת לאושוויץ. "פה מתחילה הטרגדיה, כשעלינו לקרונות והגענו לאושוויץ", הוא מספר. "בתוך שעה, אבא ואימא ואחותי הקטנה... אתם יודעים מה קרה להם, כן? פשוט... גז ושריפה".
"הרבה ניסים קרו לי בדרך", אומר משה. "ניסים שבזכותם שרדתי. רק נס אחד לא קרה, נס שיציל את החבר הקרוב שלי, הלמר, שהיה איתי בגטו במחנה העבודה עד לצעדת המוות - שם הוא נהרג".
הסיפור של מריאן קצת שונה. אביה גויס לצבא הצרפתי, היא, אימה ושני אחיה התינוקות הסתתרו במשך שלוש שנים במבנה נטוש במרכז צרפת, בלי חשמל, בלי מים, בלי עזרה. "את יודעת, כמה שאני מתאמצת לחפש את הקושי ואת העצב, אני כל הזמן זוכרת את הגינה היפה ואת היערות, אני לא מצליחה לעורר משהו אחר מאשר רגש של כיף".
לא ברור מתי כל אחד מהם הצליח להשאיר את העבר בעבר. לא ברור עד כמה זה קשור להחלטה אישית, לאופי, לנסיבות החיים ואולי בכלל זה קרה ביום שהגיעו לארץ או ביום שהביאו את הדור הבא. "לי לא היה אף אחד, אז החלטתי שכל חמש שנים אני אלד ילד", מספרת לידיה. "בתי הבכורה היא בת 68. ואחריה דורית, בן וספי".
"כשנולד הבן הראשון שלנו", מתארת לידיה את תחושתה מאז. "אמרנו - נחכה ונראה איך הוא מתפתח. מה יכול לצאת משני אנשים חולים? ורק כשהוא הגיע לגיל 9... אז עשינו עוד ילד". מריאן משתתפת כל שנה בפרויקט "זיכרון בסלון", לידיה ומשה מרצים בפני תלמידים וסטודנטים. הזיכרונות משם לא נעלמו. הם כאן, הם זמינים, הם נגישים. אבל, לצידם, בזקיפות, מתייצב העולם החדש - מלא אושר, תאוות חיים, ותחושת ניצחון.