"הנה - שם", מצביעה א' על נקודה בחוף הים מול יפו. זו שעת בין ערביים והמים נוצצים תחת קרני השמש. "שם בדיוק ניסיתי להתאבד. נכנסתי לים שיכורה, ורק רציתי למות". היא ביקשה שנשב רחוק מההמולה בטיילת. ניכר היה שהיא חוששת מאוד - מבטה הבוחן התמקד כמעט בכל אדם שחלף על פנינו ולכל אורך הפגישה היא לא הסירה את משקפי השמש אפילו לא לרגע. א' היא טרנסג'נדרית בת 22 שנולדה בשטחים. המבטא שלה עדיין מובהק, אבל היא מדברת עברית שוטפת.
היא נולדה למשפחה בת שבע נפשות וכבר בגיל 10 ניסתה לראשונה לברוח מהבית. "אימא שלי עזבה אותנו והלכה לירדן ואשתו החדשה של אבא שלי כל הזמן הייתה מרביצה לנו", היא מספרת. "כבר בגיל קטן לא יכולתי לסבול את זה יותר וברחתי. ישנתי ברחוב, ילדה בת 10. כל הזמן ניסו לפגוע בי מינית. נאנסתי שש פעמים ולא היה לי עם מי לדבר על זה. ואז פתאום כשהגיעו אנשים שדיברו אליי יפה ורצו לשלם לי - הסכמתי. ככה הגעתי לזנות. בגיל 14 כבר הייתי חלק ממערכת סחר - היה לי בוס שהיו משלמים לו בשביל לשכב איתי. זו הייתה הדרך היחידה מבחינתי להרוויח כסף".
בשלב הזה, קצת לפני גיל 15, כמה מהאנשים שקיימו יחסי מין עם א', שאז עוד הייתה ילד, גילו לדוד שלה שהיא שוכבת עם גברים. "דוד שלי", קולה נחנק והיא מכחכחת בגרונה, "תמיד היה מרביץ לי המון. הוא היה מכה אותי כל הזמן, עוד לפני שבכלל יצאתי מהארון. אחרי שבאו אנשים והלשינו עליי, הוא אמר שהוא רוצה לרצוח אותי. שזה פוגע בכבוד המשפחה. ואז הייתי חייבת לברוח לגמרי".
"אני בסדר, לא חולת נפש או משוגעת"
בפעם הראשונה שהגיעה א' לישראל, היא הייתה בת 15. "באתי ממש לכאן, ליפו. הייתי ישנה ברחובות, בחוף הים ואפילו פה", היא טופחת על ספסל העץ המרוחק שעליו אנחנו יושבות. "לא היה לי איך להשיג אוכל, אז הייתי חייבת לבקש מאנשים. כמובן שלא הייתה לי אשרת שהייה, אז תוך כמה שבועות תפסו אותי וזרקו אותי חזרה למחסום. שוב ברחתי לישראל ובפעם השלישית שתפסו אותי - לקחו אותי לכלא".
א' הייתה בכלא ארבע פעמים - התקופה הארוכה ביותר הייתה חצי שנה. בגיל 19 היא הגיעה לישראל וסירבה לחזור. בשלב הזה, לא רק דודה איים על חייה - רוב בני משפחתה ושכניה מהקהילה שאפו לרצוח אותה.
"זה לא איזה עבריינים מסוכנים שמוכרים למשטרה, אלה הסובבים אותי", היא משתפת. "זו חברה שמרנית מאוד. ניסיתי כמה פעמים להסביר מי אני ואף אחד לא רצה להבין. במשך זמן רב לא הבנתי למה אני מרגישה בחורה ולא גבר. זה כל כך קשה. כבר כשהייתי בבית ספר הבנתי שמשהו בי שונה. רציתי ללכת עם בגדי נשים. במשך שנים חשבתי שאני חולת נפש או משוגעת. רק בגיל העשרה צפיתי בסרטונים ביוטיוב על טרנסג'נדרים והבנתי סוף סוף מי אני - שאני בסדר, לא חולה. אבל אף אחד אחר לא רצה להבין את זה".
א' מפסיקה את שטף הדיבור ומתבוננת בים. דמעה זולגת על פניה מתחת למשקפי השמש והיא ממהרת להסיט מבט. "אנשים חושבים שבחרנו להיות ככה בחיים האלה", היא ממלמלת. "זו לא אשמתנו. לא בחרנו בזה. לא בחרתי לא להרגיש גבר, נולדתי ככה. אנשים לא מבינים שכל דקה בא לי להתאבד"
"הנה", היא מצביעה על היד ועל הרגל. "חתכתי את עצמי כאן וכאן, וגם זרקתי את עצמי לים לא פעם. קשה לי להתאבד וקשה לי לחיות. אני כאילו באמצע - רוצה למות, אבל יש גם תקווה שאולי יבוא יום ואוכל להיות מי שאני".
ומי זאת את?
"א' (שמה האמיתי)", היא מחייכת. "בחרתי את השם הזה כי הייתה לי חברה בגיל 17 שקראו לה ככה. ערבייה שגרה פה ביפו ודיברה איתי כשישנתי באחד הגנים פה באזור. נהיינו חברות ממש טובות, היא הייתה אדם נפלא. ואז היא טבעה למוות בים. מאז אין לי חברים".
"בבית הקברות לא יוכלו לאיים עליי"
לפני כשנתיים קיבלה א' אשרת שהייה בישראל עקב האיומים על חייה, אך אין לה היתר עבודה. במשך חודשים היא נאלצה להמשיך לישון ברחובות ולחפש אוכל עד שכמה ארגונים לזכויות להט"ב סייעו לה. בחודשיים האחרונים היא מתגוררת באחד המלונות ברשת "בראון", שבה מתקיים בימים אלו פרויקט שמטרתו הענקת קורת גג ללהט"בים במצוקה.
את הפרויקט יזמו חבר מועצת העיר תל אביב יפו ומחזיק תיק הלהט"ב איתי פנקס ארד והיזם והפעיל הקהילתי איתן טל. את איתור הדיירים/ות ביצעה גילי בסון, מנהלת מענים קהילתיים במרכז הגאה של עיריית תל אביב. במסגרת הפרויקט, הוקצו על ידי בעלי הרשת ליאון אביגד וניצן פרי חדרים באחד ממלונות בראון בתל אביב ללהט"בים במצוקה, ללא תשלום.
בעוד מספר ימים בודדים, תיאלץ א' לעזוב. "הייתי רוצה לחיות בישראל, אבל אני לא יכולה לעבוד. איך אני אמורה להתקיים ככה?" היא תוהה. "בכל בוקר אני קמה בארבע וחצי ובאה לים. אחרי זה אני הולכת למכללה קרובה שנותנת לנו סיוע, ושם אני לומדת עברית ופילוסופיה. אני מאוד אוהבת את השפה העברית ופילוסופיה מדברת אליי. הבנתי מהלימודים שבסופו של דבר, גם אם נחיה מאה שנה, אנחנו ניעלם ככה סתם - כמו האוויר. אין לכלום משמעות. אבל אני תמיד פתוחה ללמוד משהו אחר ביום מן הימים, אולי פתאום אגלה שיש משמעות בעולם. אני חוזרת תמיד לים. לים יש נשמה, אבל הוא יציב. הוא לא נעלם".
בת המשפחה היחידה עימה נמצאת א' בקשר, וגם הוא מינימלי ביותר, היא אחותה הקטנה. היא מספרת שהיא מתגעגעת מאוד למשפחה, במיוחד לסבה וסבתה. "הם היו במקום ההורים שלי. תמיד אהבו אותי, חיבקו אותי ושמרו עליי. אני לא יכולה לדבר עם סבתא שלי כי אין לה טלפון ואף אחד לא יסכים לתת לי ליצור איתה קשר. סבא שלי מת כשהייתי בת 10. יום אחד הלכתי איתו לאחד ממטעי הזיתים, בערך שבעה קילומטרים מהכפר שלנו. הוא פשוט נפל לתוך בור שהיו בו זרדים. ראיתי במו עיניי איך העץ חודר דרכו. ניסיתי לחבק אותו ולעזור לו, אבל הוא רק פתח עיניים לרגע ומת. רצתי ברגל חזרה לכפר ולא האמינו לי. רק בסוף הסכימו לבוא איתי".
א' עוצרת לרגע ומסדירה את נשימתה. "במשך תקופה ישנתי ליד הקבר שלו, רציתי להיות לידו. כשברחתי מהבית, הייתי הולכת לישון בכל מיני בתי קברות. בכל מקום אחר תמיד יש רעש ואנשים מציקים. כשהייתי ישנה בבתי קברות, זה הרגיש לי טוב. הרגשתי שאני יכולה לדבר עם אנשים ולהיות איתם בלי שהם יענו לי. שם לא יכלו לאיים עליי או להרביץ לי".
"איך אמורים להסתדר בלי לעבוד?"
למרבה הצער, א' אינה היחידה במצב הזה. ג' נולד גם הוא בשטחים והבין בתחילת שנות ה-20 לחייו שהוא הומו. "לא נוח לי לספר איך זה בדיוק קרה", הוא זע באי נוחות. "אבל אני יכול לומר שבמשך 15 שנה הצלחתי להסתיר את זה. רק לפני שנה וחצי המשפחה שלי גילתה שאני בקשר עם מישהו. כשהאחים שלי גילו, הם אמרו שהם רוצים להרוג אותי - בשביל לטהר את השם של המשפחה".
ג' הצליח לברוח והגיע לירושלים. נתנו לו היתר שהייה זמני, אך גם לו - כמו לא' - סירבו להעניק היתר עבודה. בני משפחתו עדיין סורקים אחריו והוא חושש שיצליחו לאתרו. "החיים שלי נוראיים. איך אמורים להסתדר בלי לעבוד? ישנתי תקופה בקבלה בבית חולים, ברחובות ובגנים. בחורף ובקורונה זה היה זוועה. קר נורא וגשום, והייתי צריך להתווכח עם הפקחים העירוניים שייתנו לי להישאר בחוץ בסגר כי אין לי לאן ללכת. ניסיתי ללכת לאחד הגגונים של העירייה, אבל אמרו לי שזה רק עד גיל 25. איך אני יכול להתקיים? אין שום דרך. אני לא יכול לחזור, יהרגו אותי. אין לי ברירה אחרת, ואין לי דרך לחיות ככה".
לפלסטינים ששהייתם בארץ אושרה על רקע הומניטרי בגלל סכנת חיים מוחשית, אמורה המדינה לתת מענים לטווח זמן קצר, על פי תקופת ההיתר, ובהתאם למצבו של השוהה. המענים מתמקדים בצרכים קיומיים ומציאת פתרונות מוסכמים מחוץ לגבולות הארץ, ורמתם דומה למענים שניתנים לתושבי ישראל.
"זה נשמע כאילו א' וג' הם האנשים עם הסיפורים הכי קשים ומטורפים בעולם", אומר איתי פנקס ארד, שיזם את הפרויקט. "אבל באזורים הפלסטינים, ממש פה לידנו, יש גיהינום כזה שבו חיים ככה אלפי להט"בים, ובמקרים מסוימים אפילו נרצחים. את הרדיפה הזאת אחריהם אי אפשר להכחיש. אני קורא לגורמים האחראים במדינה, ובראשם מתאם פעולות הממשלה בשטחים ומשרד העבודה והרווחה, לעשות כל מה שניתן כדי להעניק את הסיוע ההומניטרי המירבי לצעירים האלה שבאמת אין להם לאן לחזור. הם ראויים לחיות בכבוד, לישון תחת קורת גג, וגם לעבוד ולהתפרנס".
א', עדיין עם הפנים לים, מביטה בשמש השוקעת ומקפידה לומר לעצמה שמחר יהיה טוב יותר. "יש לי קצת תקווה שיכול להיות שמחר יהיה טוב. יש לי עדיין חלומות. אני חולמת לעשות ניתוח ולהיות מי שאני באמת. ושתהיה לי מדינה, אני מקווה שישראל. כרגע החיים כבדים עליי. גם כשאני צוחקת או מדברת עם אנשים, הלב שלי בפנים כואב. אבל אולי, רק אולי, יום אחד זה לא יהיה ככה".
תגובת המנהל האזרחי, שאמון על היתרי העבודה לפלסטינים: "היתר שהייה זמנית בישראל על רקע רווחה, הניתן בראש ובראשונה במטרה להציל חיים, עבור טוענים למאוימות שלא על רקע ביטחוני - מאפשר למבקש לשהות בשטחי מדינת ישראל באופן זמני, עד למציאת פתרון קבוע עבורו במדינה קולטת. כאמור, מדובר בהיתר זמני בלבד, ועל פי הנהלים הקיימים ההיתר אינו מקנה אישור אוטומטי לתעסוקה בישראל.
"בהתאם לחוקי מדינת ישראל - בקשות להנפקת רישיון תעסוקה בישראל עבור תושבים פלסטינים, מתקבלות על ידי מעסיקים מורשים בלבד, ואלו נבחנות בהתאם על ידי הגורמים המוסמכים לכך, בכפוף לנהלים המפורסמים לכל באתר מתפ"ש. נדגיש כי כל בקשה לרישיון תעסוקה בישראל, נבחנת לגופו של עניין, וכי במקרים חריגים, לרבות במקרים המתוארים בפנייתך - בסמכות גורמי האבחון הרלוונטיים, לאשר בקשות אשר חורגות מהקריטריונים הקבועים, קרי מתן רישיון תעסוקה בישראל לתושב שאינו נשוי או שאינו רשום ככזה".