החיים בגבעות מתנהלים בתחושת דריכות אין-סופית. כל נער יודע שכשהוא בוחר להפר את החוק ולהקים מאחז על גבעה, רוב הסיכויים שיגיע גם רגע הפינוי. אבל למרות זאת, ולמרות התנאים הקשים, בלי מים, חשמל, ועם מקלחת פעם בשבוע, אנשי הגבעות לא מוותרים. בגבעות האידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה היא הדבר היחיד שחשוב, וכל השאר פשוט לא רלוונטי.
אלישע ונועה ירד גרים במאחז גבעת מגרון. הם נשואים כבר שנתיים וחצי, ומגדלים את בתם בת ה-4 בלי חשמל או מים זורמים. אך הקושי האמיתי בגידול בתם הוא חוסר היכולת להעניק לו בסיס יציב ואיתן, כשבכל רגע המדינה יכולה להרוס את הבית ולפנות את הגבעה. הם מגדלים אותה אל חיים של פקפוק עמוק בממסד, במוסכמות, בנורמות ובחוק.
כשאנשי הגבעות מזהים את כלי ההריסה של כוחות הביטחון באזור, הם מתארגנים מייד לפעולה בניסיון למנוע את הפינוי. עם הישמע דבר הפינוי, הגבעה מתמלאת בצעירים, שמוכנים להתנגד בגופם להרס המאחז הבלתי חוקי. הם מניחים בדרכי הגישה למאחז חסמים ומכשולים שיעכבו את הכלים. לאחר כמה שעות, כוחות הביטחון לא מגיעים, המאחז שרד יום נוסף. אלישע מספר: "זו אנחת רווחה רצינית, עכשיו אני לא צריך להבנות הכל מחדש. אני מתכנן להמשיך להרחיב את מה שהקמתי".
דביר קריב היה בעברו מפעיל סוכנים בנוער הגבעות בשב"כ, והוא מסביר על המניעים של אנשי הגבעות: "הגבעות זה האנטי-ממסד הקלסי. יש פה אידיאולוגיה מאוד קיצונית, רוצים להקים מדינת הלכה, ובמפורש מתנגדים לדמוקרטיה". קריב מדבר גם על המכנה המשותף של נוער הגבעות, שהוא רחוק מהנוער בזרם המרכזי של הציונות הדתית: "יש להם בעיות רווחה בבית, לכן הם נפלטים מהמערכות שבהן כל נער בן גילם אמור להיות. תופעת נוער הגבעות היא לא בעיה של השב"כ, היא בעיה של מדינת ישראל. כדי לטפל בתופעת נוער הגבעות, צריך טיפול של אנשים ממשרד החינוך וממשרד הרווחה".
אלישע יריד מכחיש בתוקף את טענתו של קריב כי נוער הגבעות הוא נוער נושר, שנפלט בגלל בעיות רווחה: "זה פשוט שקר. שם נער נושר לא היה עומד בתנאים הפיזיים ובהקרבה של האנשים שנמצאים פה בשטח". למרות גילו הצעיר של אלישע, בן 21 בלבד, הוא מספר כי הוא מלווה את הנערים הצעירים יותר, ומספק להם הכוונה.
אלישע מסרב לקבל את הטענה כי הוא צעיר מדי להנהיג את חבריו הצעירים יותר: "בן-אדם עם שליחות ומטרה בגיל 17-16, יכול להחזיק את עצמו הרבה יותר טוב, מבן-אדם בן 30. האנשים פה בגיל 17-16 כבר סגורים על עצמם בחיים ויודעים טוב מאוד מה הם רוצים".
בגבעה אחרת, עוז ציון, רק לפני שבוע כוחות הביטחון הרסו את המבנים שהוקמו שלא כחוק. לפני 7 ימים המאחז היה בהריסות, אבל בארץ הגבעות הדברים דינמיים, והיום המבנה הראשון כבר הוקם בחזרה. עמיצור בן יוסף, ממקימי המאחז, מספר: "אנשים שרוצים לבנות את הארץ באו לעזור לנו. עוד שבוע תגיע לפה ולא תדע שהיישוב נהרס".
לא רחוק משם, בכפר חווארה, צעירים מיצהר היו מעורבים באירוע אלים, מפעל לייצור אבן הוצת. זה רק אירוע אחד מיני רבים - בתחילת השנה שעברה אהוביה סנדק ז"ל בן ה-16 יידה לכאורה אבנים לעבר רכבים פלסטיניים תמימים יחד עם עוד חברים. המשטרה החלה במרדף וניגחה את הרכב שלהם. הרכב התהפך, וסנדק נהרג. בעקבות האירוע, נערי הגבעות יצאו לרחובות במחאה.
עוז יהודה רום, תושב רמת מגרון, היה חברו של סנדק, והוא מתנגד בתוקף להגדרתו של סנדק כמחבל, ומנסה להצדיק את מעשיו: "יש פה עם שהוא אויב. אני לא חושב שהערבי הזה ספציפי הוא אויב, אבל העם הערבי נגדי. הערבי מגיע ומכריז, הארץ הזאת שלי, והוא נלחם בי. הוא גונב לי את הארץ".
אירועי האלימות החמורים של חלק מאנשי הגבעות מפורסמים וזוכים להד תקשורתי נרחב, אך קריב טוען כי השב"כ מצליח לסכל את הרוב המוחלט של ניסיונות הפיגוע, וכי הכמות של ניסיונות אלו נמוכה משמעותית מהאלימות הפלסטינית כלפי האוכלוסייה המתנחלית: "מעט מאוד אירועים לא מסוכלים. זה פחות מעשירית מהאלימות הערבית. אבל האירועים הבודדים האלה גוררים גל של פיגועי טרור פלסטיניים. זה גלגל שאתה אף פעם לא יודע מאיפה הוא התחיל".