כחודש עבר מאז התנפצו לרסיסים החיים של משפחת קלארק בכביש 722 בעמק יזרעאל, כשנהג עם היסטוריה של עבירות תנועה סטה מהמסלול ופגע במכונית שלהם. ההורים לי ווינסנט ובתם אביגיל נפצעו, ובנם הפעוט אוליבר, שהיה רק בן שנה וחצי, נהרג. ליווינו את בני המשפחה שמתחילים את תהליך השיקום הארוך שעוד צפוי להם.
כעת, כשהצוות של המחלקה ירצה לבקר את לי קלארק, הם לא יצטרכו ללכת רחוק. רק שתי קומות מפרידות בין החדר שבו הייתה מאושפזת לחדר החדש, שם כבר מחכה לה וינסנט, בעלה, שגם הוא מאושפז בגלל התאונה. מי שלא יכולה להצטרף לחדר המשפחה, עם אבא ואימא, היא אביגיל בת הארבע וחצי. אביגיל מאושפזת בשיקום ילדים כמה קומות למטה.
"לפעמים אני בכאלה כאבים שאני מאבדת את זה, ואז קשה להיות אימא שלה במצב הזה" סיפרה לי. "היא רוצה לבוא לכאן, אבל אז, כשהיא באה, היא נזכרת שקצת לא כל כך כיף עם אימא. אני לא זוכרת כלום מגיל ארבע. אני יכולה רק לקוות שמה שהיא תזכור מכל הטראומה הענקית הזאת זה את מה שאנחנו נגיד ונספר".
על אותו יום שישי בערב נורא, הזוג קלארק זוכר הכול. ממש לפני כניסת השבת, בכביש 722 שבעמק יזרעאל, נתיב אחד לכל כיוון, פס הפרדה לבן, רכב שבא מולם סטה מהמסלול והתנגש בהם חזיתית. הנהג, בעל הרשעות קודמות על נהיגה בשכרות ותחת השפעת סמים, נהרג במקום, חרץ בדרך את גורל משפחת קלארק.
"אני זוכר את היום הזה. תכננו לנסוע לארוחת השבת עם המשפחה, וזה אפילו לא היה רחוק, נסיעה של 15-10 דקות בלבד", סיפר וינסנט, ולי הוסיפה: "אני זוכרת הכול, אני זוכרת את האוטו פשוט עובר לנו לתוך הנתיב, אני זוכרת את ה'בום' הזה, החזק, אני זוכרת שבדקתי מה שלום הילדים, חשבתי שאולי בסדר, הוא הסתכל עליי".
אולי זה אוליבר, בן השנה וחצי. הוא ישב עם אביגיל במושב האחורי, חגור בכיסא הבטיחות שלו, אך זה לא עזר והוא לא שרד את התאונה. "אני זוכרת שבחדר הטראומה כל הזמן ניסו להרדים אותי, כל פעם התעוררתי לשאול מה שלום כולם", אמרה לי. "אני חושבת שזה כוחות של אימא, שסמים שירדימו פיל לא ירדימו אימא שדואגת למשפחה שלה. בפעם השלישית ששאלתי פשוט לחשו לי שאביגיל בסדר ושוינס בסדר אבל שאולי לא".
וזאת לא הטרגדיה הראשונה שלי מתמודדת איתה. איתן, בעלה הראשון, נהרג בתאונת צלילה, שלושה חודשים אחרי החתונה שלהם. זה קרה לפני תשע שנים, ומאז, למרות הכאב, היא הצליחה לאחות את הפצעים, להקים משפחה, להיות שוב מאושרת.
"אני רוצה שזה יהיה אופטימי כי אני רוצה להאמין שלמרות כל מה שקרה לנו, שעוד יהיו ימים שמחים בחיים האלה", ביקשה לי לומר. "פעם חשבתי שאני לא אהיה שמחה יותר לעולם ואז מצאתי את עצמי הכי מאושרת שהייתי אי פעם. אז גם עכשיו אני רוצה להאמין שזה יקרה. לא חושבת שזה יהיה אותו הדבר, אני לא חושבת שלאבד ילד זה משהו ש... אני חושבת שהשמחה כבר לעולם לא תהיה מלאה. אבל אני רוצה לנסות להיות אופטימית".