כבר חודשים ארוכים שבכל בוקר מתקיים מניין תפילה אחד, לא רשמי, על הר הבית. יהודים מורשים להתפלל פה - אומנם בלי טלית, תפילין וסידורי תפילה, אלא בתפילה חרישית.
במונחי המקום הקדוש והרגיש הזה זו מהפכה, שמתנהלת כאן בשקט ובאופן הדרגתי מתחת לרדאר. עד לפני כמה שנים נאסרה כל תפילת יהודים: חשד מלמול או אמירת שמע ישראל הובילו למעצר ולהרחקה מההר. בשבועות האחרונים תיעדנו שם תפילות ממושכות, בחסות המשטרה ובידיעת הווקף המוסלמי - שמקפיד לתעד את העולים היהודים, מרחוק.
בעבר, אפילו שילוב של פסוק בהדרכה הוביל להוצאה משטח ההר. היום אפשר לשמוע כאן שיעורי תורה ממושכים. המציאות החדשה ומתיחת הסטטוס קוו הם תוצאה של שני תהליכים - התגברות זרם העולים היהודים להר, שמספרם הגיע לשיא ערב הקורונה - 35 אלף בשנה - וגם הידברות בין חלק מהפעילים למשטרה. במסגרת אותה הידברות הוקמה מנהלת הר הבית ששדרגה את אזור ההמתנה בכניסה, כולל מתחם עם צל, שתייה וכיבוד ואפילו דגם של בית המקדש שהוצב במקום.
"שנים רבות עלינו להר הבית, היינו עולים בוכים ומושפלים", אמר אסף פריד, דובר מנהלת הר הבית. "ההרגשה הייתה שאין לך מה לעשות כאן - ושכשיהודי מגיע לכאן הוא מטרד. ברוך ה', יש מהפכה שלמה - בכניסה להר הבית הכניסה השתפרה, אין תורות בכניסה, ממתינים בנחת, עולים להר הבית, אין וקף שעוקב אחריך, יש הרבה יותר אוויר לנשימה בהר הבית".
גם עכשיו אין חופש דת מלא ליהודים בהר. כשהגעתי לשם קיבלתי שתי הוראות: כעיתונאי - לא לצלם ולא לראיין, וכחובש כיפה - להימנע מפולחן דתי. בשטח, כאמור, השוטרים מעלימים עין בהתאם למדיניות החדשה, ועיניכם הרואות - המזרח התיכון לא בוער.
ובקרב פעילי הר הבית אפשר לשמוע גישות שונות - אלו שמברכים על השינוי ואלו שעדיין רואים את היעד הרחוק. "לצערי, עדיין זו לא תפילה במובן שיהודי שהיה בבית כנסת, היה בכותל המערבי, מכיר ומכנה 'תפילה'", ציין ארנון סגל, מחבר הספר "הבית". לדבריו, "זו תפילה חרישית למדי, כאשר לא פעם ולא פעמיים מפריעים לעולים שמתנועעים קצת יותר ממה שמותר, או ממלמלים בקול קצת יותר רם ממה שמותר".
הר הבית עולה לכותרות בדרך כלל בהקשרים נפיצים, אבל מצאנו אותו, בעיצומם של ימי בין המצרים, כשהוא שקט. מתפללים יהודים ומוסלמים חולפים אלו על פני אלו - כנראה דווקא כשאין מצלמות זהו הסטטוס קוו החדש כאן.