"יזכור אלוהים את חבריי לבלוק 66, את חבריי כל המחנה, את כל עם ישראל". בוכנוואלד מסמל את התקופה החשוכה ביותר בתולדות האנושות כולה אך למרות זאת, משה חוזר למקום שבו בילה את ימיו החשוכים ביותר.
בפעם האחרונה שכפות רגליו של משה קסלר בן ה-91 דרכו על קרקע האבנים המקפיאה של בוכנוואלד, הוא היה רק בן 14. נער רזה ויחף שאיבד קשר עם הוריו, אסיר יהודי שצעד בצעדות המוות מאוושוויץ ושרד בזכות אדם אחד - אנטונין קאלינה.
"אני תכף בטח אתרגש, אבל אני לא רוצה להרגיש. אני באתי לפה לבצע מבצע, מבצע זיכרון, לסגור מעגל, 77 שנים אחרי. אז אני עומד יציב", סיפר משה. "שאני איצקוביץ' היה חבר שלי. הנה עכשיו אני פה גם בשמו. בשמו של יהושע בן אלימלך איצקוביץ' עליו השלום. באתי גם בשבילך - להפגין נוכחות, שאנחנו חיים, אלה שנשארו בחיים. אנחנו נגיע אחרייך באחד הזמנים".
את אנטונין קאלינה, משה פגש לראשונה בתוך הבלוק, בלוק 66. "העבירו אותי לבלוק הזה, אני ידעתי שהוא צ'כי אבל לא ידעתי שהוא אסיר פוליטי", שחזר משה. "הכול נודע לנו רק בסוף. הוא הסתובב בינינו כל הזמן. כל הזמן. לא ידענו מספיק להעריך אותו, הוא היה אחראי על הבלוק, די גבוה וצנום".
הציל 904 ילדים
"בינואר של 1945, החלו להגיע ברכבות פתוחות מאות ילדים חלשים ורעבים לבוכנוואלד", סיפרה מחברת הספר "הילד מבלוק 66", ד"ר לימור רגב. "קאלינה ביקש להתמנות לקאפו של בלוק 66. הוא ראה אותם כשהגיעו - רזים, חלשים ורעבים. הוא קיבל את ההחלטה, למרות שהיה אסיר בעצמו, לעשות כל מה שהוא יכול כדי להציל אותם".
אנטונין קלינה היה פעיל קומוניסטי צ'כי, עני וחסר השכלה, שנאסר על ידי הנאצים בתחילת המלחמה והועבר לבוכנוואלד. כשהגיע למחנה הוא תפס במהרה את מקומו כחבר במחתרת הפוליטית, וכאחראי על בלוק 66 - צריף הילדים.
עם תחילתן של צעדות המוות, הנאצים הורו לרכז את כל האסירים היהודים בכיכר המרכזית של המחנה. קלינה, בתחכומו הרב, הונה את הנאצים ובכך הציל 904 ילדים יהודים תוך סיכון חייו באופן יומיומי. "קודם כל אומץ, אופי ולב רחב", תיאר משה בבכי את האיש שהיה קלינה. "הוא לא חשב על עצמו, הוא חשב רק להציל את הילדים. הוא גיבור, בהחלט גיבור ומגיעה לו כל ההכרה".
"קלינה היה בן אדם טוב, הנה אנחנו עומדים כאן, אם לא הוא, לא היינו עומדים כאן", נזכר לוצי לסלאו, מילדי בלוק 66. "בדיוק כך, הוא זה שהציל את כולנו. הודות לו אנחנו ניצלנו", המשיך חברו של לוצי לבלוק, זאב בורגר.
"הוא התייחס אלינו בצורה הוגנת"
נפתלי פירסט היה אחד מילדי בלוק 66. הוא שרד את צעדת המוות עם אחיו לאחר שצעד במשך ימים ארוכים בקור מקפיא, והגיע לבוכנוואלד בדיוק בזמן שקאלינה החליט לעשות מעשה. "כשכבר הגענו עד אחרי צעדת המוות, הגענו לתחנת רכבת, הושיבו אותנו בקרון של שלג, של מטר שלג, ופתוח בלי בגדים", תיאר.
"הוא היה אדם נורמלי, התייחסו אלינו בצורה נורמלית, בלי צעקות. קיבלנו יותר משמיכה אחת והאוכל חולק בצורה הוגנת ושווה, כל אחד קיבל את אותו החלק - בניגוד לצריפים אחרים ששם הייתה מלחמה על האוכל".
קאלינה ארגן למעלה מ-2,000 שמיכות נוספות ומעט יותר מזון. משם - מפעל הצלת היהודים הלך והתפתח, אך גם נהיה מסוכן יותר. "קאלינה שכנע את הגרמנים שהילדים חולים ולא כשירים להגיע למסדרים", סיפרה ד"ר רגב. "הוא אמר להם שלא כדאי שהילדים ידביקו את שאר אסירי המחנה ולכן, הוא התנדב לעשות את כל הספירות בתוך הבלוק".
גם משה סיפר על הרעיון שהגה קלינה כדי להרחיק מהילדים את קציני האס אס. "הוא אמר להם: 'יש פה טיפוס מדבק, אתם רוצים לקבל טיפוס? תבואו'. הוא אמר להם שהוא ידווח להם על מספר האסירים בכל בוקר". נפתלי סיפר ש"בלוק הילדים הוכרז כצריף של חולים מדבקים, ורצוי שמי שהוא לא מהצריף שלא יגיע. זה היה תחכום".
ד"ר רגב אמרה שבנוסף לכך "קלינה ביקש מאסירים בוגרים שיבואו וילמדו את הילדים קצת עברית, קצת שירה, קצת מתמטיקה. הוא ניסה לטעת בהם את התקווה שהחיים מחכים להם ושיהיה את היום שאחרי". נפתלי גם נזכר בימים ההם: "הביאו לשם מישהו שהתחיל ללמד אותנו שירים בעברית בתוך צריף הילדים". לוצי סיפר שבגשמים "קלינה עלה למעלה ותיקן את הגג כדי שלא ייכנס גשם לצריף וירטיב את הילדים".
"הביא רק משולשים אדומים"
מהלכו הגדול של קלינה הגיע לקראת סוף המלחמה, כשהילדים מבלוק 66 שמעו שכוחות הברית מתקרבים הם הבינו, למרות גילם הצעיר, שהנאצים ינסו להשמידם כמה שיותר מהר. "ליהודים היה סימן מגן דוד צהוב, הוא אמר לנו להוריד את זה. לא יודע מאין, אבל הוא הביא רק משולשים אדומים, שזה אומר שאנחנו רק אסירים פוליטיים ולא יהודים", תיאר זאב. "הוא אמר לנו 'תתחבאו או שתישארו בצריף, אל תצאו בשום אופן למסדר הזה", נזכר נפתלי.
במקביל, המחתרת דאגה לשרפה במשרדי המחנה כדי שכל תיעוד של הילדים היהודים שנמצאים בבלוק 66 - יימחק. המשרדים, ובהם חלק מהרשומות, עלו באש. כגיבוי, חברי המחתרת זייפו את שמות ילדי הבלוק ונתנו להם שמות ארים של אסירים שמתו. באקט אחרון של אלימות, קציני האס אס הגיעו לבלוק 66 - כדי להוציא את הילדים לצעדת מוות אחרונה. "הוא אמר להם 'הוציאו כבר את הילדים, נשארו רק ארים, אתם יכולים לראות שאין פה אף יהודי'. הם משום מה האמינו לו או השתכנעו למזלנו. היינו כולנו יהודים", סיפר זאב. "כן שם אף אחד לא היה גוי. היינו ילדים. כל רגע חשבנו שעוד רגע יגמרו אותנו, ישרפו אותנו בתאי הגזים", הוסיף לוצי.
"בישראל לא מכירים אותו - זה חייב להשתנות"
קציני האס אס עזבו את הצריף והשאירו בחיים מאחור 904 ילדים יהודים שלימים, שניים מהם זכו בפרס נובל - אלי ויזל ז"ל והסופר ההונגרי אימרה קרטס ז"ל. כל זאת בזכות קלינה שהישיר מבט לעבר הנאצים ואמר מבלי למצמץ: "פה אין יהודים".
בערוב ימיו, התראיין קלינה לטלוויזיה הצ'כית וענה במילה אחת על השאלה מדוע הציל את הילדים: "אינסטינקט" הוא אמר. "הוא לא ענה שהגיע לו משהו. אלא ככה הייתי צריך לעשות. הוא בן אדם", המשיך נפתלי.
ד"ר רגב סיפרה שקאלינה מת אלמוני לגמרי. "רק בשנת 2012, 22 שנים לאחר מותו, הוא קיבל את אות חסיד אומות עולם בזכות מאמציהם של כמה מילדי בלוק 66. במותו איש לא הכיר אותו, וגם הרבה מאוד שנים אחרי בישראל לא מכירים אותו - זה חייב להשתנות".
הילדים שהציל קאלינה גדלו. לוצי וזאב עלו ארצה והקימו משפחות, נפתלי הפך לפעיל למען זיכרון השואה והתמנה כיו"ר הוועד הבין-לאומי של אסירי בוכנוואלד, וזכה לאות יקיר העיר ויימאר. משה קסלר, שניהל חיים מלאים וארוכים, הצליח לחזור למקום שבו כמעט קיפח את חייו. ביחד עם משפחתו הוא נזכר ביום שבו יצא לחופשי. "הצצנו דרך החלון וראינו משהו מישהו חותך את הגדר תיל, לא הבנו מה זה עד שהתפשטה השמועה שאנחנו משוחררים".