בשנים האחרונות השתנתה הדרך בה הציבור צורך ידיעות ומידע חדשותי. אנשים פרטיים מנהלים קבוצות טלגרם המוניות בהן הם מפיצים דיווחים שוטפים במהירות שיא מהרגע שבו החל האירוע – 24 שעות ביממה. מי הם העיתונאים החדשים מטעם עצמם, וכיצד את הם משנים את המציאות התקשורתית בישראל?
"אפילו חמאס והג'יהאד האיסלאמי נמצאים אצלי בקבוצה"
"בערוץ הטלגרם שלנו יש 96 אלף אנשים ויש לנו את קבוצת הווטסאפ שדרכה אנחנו מעדכנים את התקשורת". על האימפרייה החדשותית הזו לא שולט איל הון וגם לא עיתונאי, אלא שלומי - מנפח בלונים שמנהל את ערוץ הטלגרם "ידיעות מהשטח". 30 צלמים מטעם עצמם המצוידים בטלפון נייד וכמה ערביסטים שמתרגמים חומרים שמגיעים מאיראן, מחיזבאללה או מרצועת עזה, מעבירים סרטונים ותמונות לחמ"ל של שלומי - הטלפון הנייד שלו.
"חשוב לי לצאת ראשון בהכול. יש ירי רקטות מעזה? יש חלילה פיגועים? אני רוצה לצאת ראשון. בשביל זה הקמתי את הקבוצה" הוא מסביר ומוסיף "היום הגענו למצב שאם אני מעלה דיווח כלשהו, הוא מגיע לכל כלי תקשורת ערבי. אפילו חמאס והג'יהאד האסלאמי - אני יודע שהם נמצאים אצלי בקבוצה".
אם שלומי מנהל את החמ"ל שלו מתוך הבית, אז ידידיה אפשטיין, תלמיד ישיבה בן 16, מנהל את החפ"ק שלו מהשטח, ממוקד הפיגועים המרכזי בישראל - שער שכם. אפשטיין לא רק מתעד את האירועים, הוא גם מעורב בהם. מגיל 14 הוא נמצא בשטח עם המצלמה של הטלפון הנייד.
בין הישיבה לשער שכם
"התחלתי להגיע רעול פנים" מספר אפשטיין. "הורדתי את המשקפיים, קניתי רעלת פנים, החלפתי חולצה ונכנסתי כמו מסתערב. אם היה צריך לצעוק 'אללה אכבר' הייתי צועק 'אללה אכבר'". הנער שמג'נגל בין הישיבה החרדית לישיבה על הטריבונות בשער שכם, הפך לערוץ תקשורת של איש אחד עם אג'נדה ברורה, ימנית מאוד, והיום הוא אולי סוכנות הידיעות הכי משמעותית באזור.
אפשטיין חולש על מידע רב ומעביר דיווחים רבים מהשטח "יש לי 170-160 קבוצות ווטסאפ" הוא מספר. המתעד הצעיר מגיע כמעט תמיד ראשון לזירה, אך לפעמים לא לגמרי ברור אם הוא מסקר את החדשות או מייצר אותן בעצמו. הוא הותקף מספר פעמים, ורבים תופסים אותו כפרובוקטור. "אין לי אצבעות לספור כמה פעמים תקפו אותי. היה לינץ' שנגמר בדקירה ביד".
"גם משפחות פשע ועבריינים בכירים רוצים פרסומת"
אב הבית של בית הספר התיכון בדיר אל-אסד הוא עמאר אסדי, שם ששגור בפי כל מי שצורך חדשות ברשתות החברתיות ומכיר היטב את הלוגו שלו שמוטבע על כל סרטון. לפני הרבה שנים אסדי היה בצד השני של הסיפור: הוא הורשע בכמה עבירות וריצה עונש מאסר. היום הוא כבר רחוק מהעולם הזה, אבל ההיכרות שנשארה לו עם קציני המשטרה וראשי ארגוני הפשע, מסייעת לו לקבל הרבה חומרים בלעדיים.
"משפחת אבו לטיף - אני מכיר אותם, חבר'ה דווקא טובים. משפחת חרירי - אני חבר טוב כמעט עם כל המשפחה. גם משפחות פשע ועבריינים בכירים רוצים פרסומת, איך אנשים יכירו אותם?" מסביר אסדי. לדבריו, כשהוא מקבל תיעוד של אירוע ביטחוני שמתרחש, שיקול הדעת שלו הוא הקובע "אני הצנזור של עצמי. אני העורך, אני המפיק, אני הכול".
פוטנציאל הטעות
האנשים הפרטיים האלה רואים בעצמם עיתונאים לכל דבר. יש להם כוח תקשורתי עצום איתו מגיעה גם אחריות גדולה, אלא ששלושתם עושים את זה כתחביב. הם לבדם נדרשים לקבוע מה אסור לפרסום מסיבות ביטחוניות, איזה סרטונים בלי טשטוש עלולים לזעזע הרבה יותר מדי, ומתי אימא תגלה שבנה נרצח דרך הווטסאפ. הוסיפו לזה את ההכרח שלהם להיות ראשונים כדי להצדיק את קיומם ברשת ופוטנציאל הטעויות הופך גדול מאוד, כמו פרסום זהותו של ברק לופן שנרצח בפיגוע בדיזנגוף.
אותו המקרה זכור לשלומי היטב. "הייתה לי תמונה, היה לי הכול מוכן ושלחתי את זה איכשהו, בקבוצת ווטסאפ שלנו, ממש של החברים, סגורה, וביקשתי מהם לא להפיץ. אחד מהם שלא ראה שרשמתי, הפיץ את זה, ומחק את זה. התמונה הזו פשוט רצה בכל הרשת. אני הייתי צריך לפנות ולבקש מהם להוריד את הפרסום כי המשפחה לא יודעת עדיין". שלומי מדגיש כי המקרה הזה חורג מהחוקים שהגדיר לקבוצה "זה היה משהו שהוא תקלה חריגה. לעולם-לעולם לא עולה דיווח על הרוג, חלילה, אצלנו בקבוצה לפני שיצאה דוברות".
זו לא רק רגישות מול המשפחות אלא גם החשש שהם יעברו על חוקי הצנזורה ויפיצו חומרים שעלולים לפגוע בחקירת פיגוע, למשל, כמו במקרה של אונס ורצח אורי אנסבכר בפאתי ירושלים לפני שלוש שנים. "בעצם, אני זה שחשף בכלל שעצרו את המחבל" אומר שלומי "בהתחלה לא הייתי בקיא בכל העניין של הצנזורה, היום אני כבר עובד עם הצנזורה באופן שוטף. אני יודע מה אני צריך להעלות מולם, מה אני לא צריך להעלות מולם".