הסיפור שלו: גד צברי היה אחד הספורטאים בכפר האולימפי במינכן כשמחבלי ספטמבר השחור פרצו אל החדר. צברי הוא גם השורד היחיד מהטבח הנורא. הוא הצליח להימלט - אבל הפוסט-טראומה רדפה אחריו. אמש (שני) ב"מהדורה המרכזית" הוא סיפר את הסיפור המלא שלו, וסירטט כתב אישום חמור נגד מדינת ישראל, שלטענתו זנחה אותו.
"הוא ראה אותי וכיוון את הנשק אליי"
"היינו בשמואל רודנסקי, בהצגה 'כנר על הגג'", סיפר צברי. משם חגגנו איתו וכל אחד הלך לדרכו, למיטה שלו בכפר האולימפי. בשעה 4:30 לפנות בוקר אני שמעתי במיטה כעין פיצוץ ולא התייחסתי, חשבתי אולי איזו מדינה זכתה באיזו מדליה ועושים רעש. אחרי 20 דקות נוספו אני שומע קולות שמדברים, אמרתי אולי בא מאמן להעיר אותנו לתחרות".
"יצאתי לקומה השנייה", המשיך. "לא פחות ולא יותר, צעדתי מטר וראיתי את המחבל מולי שכבר לכד את חלפין (המתאבק אליעזר חלפין ז"ל) וסלבין (המתאבק מארק סלבין ז"ל), שני המתאבקים, בחדר ממול. הוא ראה אותי, כיוון את הנשק אליי ונתן להם הוראה להיצמד אליי".
ומה עובר בראש?
"אני עמדתי אפתי כזה, לא ידעתי מה קורה איתי. לא חשבתי באותו זמן על מוות, אבל ידעתי שנפלתי בידי המחבלים".
הוא היה רעול פנים?
"לא. הוא היה עם כובע לבן, היה סוודר צהוב - והוא היה תקיף בדיבור שלו. באותן השניות שהם מתקרבים אליי, גם ברגר (מרים המשקולות דוד ברגר ז"ל) שהיה איתי בחדר לא ידע במה מדובר - יצא ונלכד. המחבל נתן לארבעתנו הוראה לרדת למטה".
המחבל דיבר בערבית?
"לא, דווקא דיבר באנגלית. נותן לנו סימון בקלצ'ניקוב לרדת למטה בצורה מאיימת. אז יורדים למטה ואז אני ראיתי עוד 4 מחבלים לא רעולי פנים. עמדנו בטור, שניים-שניים-שניים מתחת למדרגות הלולייניות. אני וברגר הראשונים מטר מרחק מהמחבלים". המחבל שאל: 'איפה יש עוד ישראלים?'. ברגר ענה: 'חבר'ה, בואו נסתער עליהם, אין לנו מה להפסיד'. את המשפט הזה עד סוף ימיי אני לא אשכח".
"ניצלתי את זה והצלחתי לברוח"
"הוא היה גבר לעניין, אותו ברגר", הוסיף צברי. "ואחד מהם הבין אותו. מאחר ואני הייתי הכי קרוב למחבלים, הם שמו לי את הקנה במותן ונתנו לי הוראה לרדת. ירדתי, החבר'ה שלנו אחריי, התקדמתי לסוף המדרגות וראיתי את המחבל היחידי שהיה עם כובע גרב. הוא דקר אותי עם הקלצ'ניקוב ונתן לי הוראה לפנות שמאלה.
לדבריו של צברי, הוא לא האמין שהוא יצליח לברוח: "לא חשבתי גם שאני אברח אבל היסטתי את הקלצ'ניקוב מהבטן בכוח. תוך כדי זה שהסטתי בכוח את הקלצ'ניקוב ראיתי שהוא נהיה המום לשנייה. ניצלתי את זה - והחלטתי לברוח. ואז יצאתי החוצה בפסיעה אחת והתחלתי לרוץ זיגזג בין עמודי בטון. ואני רק עם תחתון בלי נעליים, בלי חולצה, בלי גופייה - שמעתי יריות אחריי".
"לא האמינו למילים שלי - הם קיבלו ממני סקופ עולמי"
צברי סיפר גם על הרגע שבו הצליח להימלט מירי, ולהגיע לחדר שבו נמצאים עיתונאים מרשת השידור האמריקנית CBS. "הגעתי לגדר של הכפר האולימפי, קפצתי מעליה - ונכנסתי לבית שהיה במרחק של 20 מטרים. ראיתי אנשים מדברים אנגלית, הצגתי את עצמי - ופשוט לא האמינו למילים שלי".
"אמרתי להם שאני אני ספורטאי מישראל", הוסיף. "'טרוריסטים חטפו את הקבוצה שלי מישראל, אני מתאבק'. הם שמעו "מתאבק" וצחקו יותר. ראיתי איש שהיה בחוץ לבדו ופניתי אליו: 'הינה, מפה 70 מטר יש שם משלחת ישראל שנלכדה על ידי טרוריסטים פלסטינים'. ומי הם היו? שלא ידעתי, CBS. הם קיבלו ממני סקופ עולמי".
החוטפים, חברי ארגון ספטמבר השחור, ניהלו משא ומתן עם הגרמנים. הם דרשו את שחרורם של 232 מחבלים האסורים בישראל. סוכם שיועמדו לרשותם שני מסוקים ויטיסו אותם עם החטופים לשדה תעופה, שם הבטיחו להם הגרמנים מטוס שיטיס אותם למצרים אך זה היה תרגיל הונאה.
בשדה התעופה ניסו הגרמנים להשתלט על המחבלים ולחלץ את החטופים. החילוץ נכשל, כל הספורטאים הישראלים נרצחו מיד כשהם כפותים במסוקים. 12 ספורטאים ומאמנים חטפו המחבלים - 11 נרצחו. מבין החטופים צברי היחידי שהצליח לברוח. במובן הזה, הוא הניצול היחידי מהטבח.
אסון מינכן היה נקודת הסיום לקריירה המפוארת של צברי, אלוף ישראל בהיאבקות משקל זבוב במשך עשר שנים." האסון הזה פירק אותי לגמרי", אמר. "לא הייתי רוצה לישון, הייתי יושב באוטו ומחכה שאבי יקום לבית הכנסת. ואז אני עולה לישון שעה-שעתיים וגם כן לא ישן".
היו לך סיוטים? יש לך?
"כל הזמן. בשבועיים הראשונים כל הזמן. אז אני התחלתי הרבה לשתות, והתחלתי טיפול פסיכולוגי. עד שיום אחד ביקשו להרגיע אותיף שאני אלך לאברבנאל, מאז ברחתי מאותו רופא. פשוט לא רציתי יותר טיפול. למה התחלת לשתות? זה היה מרגיע אותי. הייתי שותה קוניאק, יין. אני שתיתי כדי להטעות את עצמי. עד היום אני שותה - ואני שותה הרבה".
זה קשור למינכן?
"זה קשור, כן, כן".
מה הסיוטים שלך?
"כל הזמן סגנון של חלום איך אני בורח מפה, איך אני בורח מהמחבלים - שאני כאילו בידיים שלהם עדיין".
הזעם על ממשלת ישראל - ועל גולדה מאיר
השבוע חזר צברי לכפר האולימפי במינכן עם משפחות החללים. הוא נכנס איתם לרחוב קונלי 31, למה שהיה אז מגורי הספורטאים, ושחזר גם בפניהם את רגעי האימה.
יש בו זעם עצום על ממשלת גרמניה, על ממשלת ישראל, על מי שהייתה אז ראשת הממשלה. "זנחו אותי. אף אחד לא דאג לי - לא ממשלת ישראל ולא הגרמנים", טען. ורק עכשיו, חמישים שנה אחרי, גד צברי מתחיל את המאבק שלו לפיצוי, להכרה.
אני לא הכרתי את הסיפור שלך
"בגלל גולדה מאיר, היא גנבה אותי. יש לי מכתב שאומר: 'ממשלת ישראל התחייבה לפצות גם אותך כחי, לא רק המתים' - ולא קיבלתי כסף". צברי טען כי גם לטקסי הזיכרון לא הוזמן תחילה רק בשל מוצאו: "בגלל שאני שחור, אני תימני".