במבט ראשון התמונה הזו נראית רגילה למדי: כלבי נחייה מובילים קבוצת עיוורים שצועדת יחד. אבל כשמבינים את הסיטואציה היא נראית בלתי נתפסת - העיוורים האלה משתתפים במצעד החיים ובסיור במחנה ההשמדה. הם הגיעו עד למקום שאלפים מגיעים אליו מדי שנה לראות מקרוב את שרידי הזוועות, אבל הם בכלל לא רואים.
"העובדה שמגיעים לשם אנשים שלא רואים בשביל להרגיש את הסיפור - זה מדהים", אומר ד"ר שמואל רוזנמן, יו"ר ומייסד עמותת "מצעד החיים", המיזם שהשבוע הוא עמד בראשו זו השנה ה-35 שנה, מאז היווסדו. "אחת המשתתפות עמדה שם עם הכלב שלה ואמרה לנו בסוף המצעד עם דמעות בעיניים - 'זו הייתה חוויה רגשית. לא צריך לראות, אתה מריח, אתה נוגע' - והכלב עומד ומלקק לה את הדמעות מהעיניים".
רוזנמן גדל במושב חמד משנת 1949, כשבמקום היו 3 רחובות - בכל אחד מהם גרו משפחות שורדי שואה ממדינה אחרת באירופה. משפחתו הייתה מהמשפחות הבודדות במושב שלא חוותה את השואה. "בבתים של הדור הראשון לא דיברו על השואה, אבל שמעו את הצרחות מהבתים", הוא משחזר.
הוא לא היה מאלה שסחבו איתם את השואה לכל מקום. איש חינוך שניהל בין השאר את מערכת החינוך העל יסודית בתל אביב אי שם בשנות ה-80. באותה תקופה יצא לאור הסרט "שואה" של קלוד לנצמן שהביא לו ולחבורה של אנשים את ההבנה שאפשר לעשות דברים שיעזרו לשמר את זיכרון השואה לדורות הנוכחיים והבאים אחריהם.
כך נולד מצעד החיים - מפעל שמביא מדי שנה רבבות בני נוער יהודיים ולא יהודיים לסיור במחנות השמדה, לצעדה שמסמלת את החיים ולביקור משלים בישראל. במצעד הראשון ב-1988 השתתפו 1,500 בני אדם - עד היום כבר השתתפו בו כ-300 אלף, מלווים ומודרכים בידי שורדי שואה.
הקונספט של המארגנים היה תמיד שאת המשתתפים מדריכים האנשים שהיו שם, שורדי שואה. בשנת 2005 השתתף במצעד ראש הממשלה דאז אריאל שרון. היה איתו שם שורד השואה אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום. "מי ששומע את הסיפור מניצול שואה הופך הוא עצמו למי שיכול להעביר את הסיפור הלאה", אמר להם ויזל באושוויץ. שרון הסכים איתו מיד ואמר: "נכון, וצריך לעודד ולחזק את העברת סיפור ניצולי השואה".
אבל בעוד מספר המשתתפים גדל, מספר השורדים קטן. רוזנמן וחבריו בעמותת מצעד החיים יודעים שנותרו עוד שנים ספורות שבהן שורדי שואה יהיו שם. "ניצולי שואה אומרים לנו שנים שמה שהם רוצים זה שמישהו יידע לספר את הסיפור שלהם בעתיד", אומר רוזנמן. "זו המשימה שלנו. אני לא רוצה שהסיפור והנרטיב יימחקו כשלא יהיו לנו ניצולי שואה. לכן לאורך השנים אנחנו צורבים את הסיפור, ואלה שהיו במקום יוכלו לספר את הסיפור במקומם".
35 שנה, כל שנה (למעט בקורונה) אתה מתעסק בזה, נוסע לשם - זה עדיין מצליח לרגש אותך?
"זו הרבה התעסקות בלוגיסטיקה במיזם שנועד לרגש אנשים ולגרום להם להעביר הלאה את המסר, וכן אני עדיין מתרגש. לפעמים אני חושב שאי אפשר לחדש לי יותר, אבל כל פעם מחדש מתרחשים דברים מפתיעים. למשל, לפני 3-4 שנים הגיע למצעד אדם ששירת כחייל פולני שנלחם נגד הנאצים. הוא ביקש להגיד קדיש על 65 בני משפחתו שנרצחו באושוויץ. לא יכולתי שלא לדמוע ולהתרגש.
"בתחילת שנות ה-90 עמדתי בצריף באושוויץ ליד מפה שהציגה את המדינות שבהן הושמדו יהודים. היינו שם עם קבוצה מעורבת של ישראלים ולא ישראלים, ואז אחת התלמידות מישראל אמרה: 'היטלר לא הבחין בין יהודים מאפריקה ליהודים מאירופה או בין עניים לעשירים. אנחנו היהודים צריכים לחיות יחד, אחד עם שני'. בשבילי זה היה מרגש מאוד לראות את המסר והחזון שלי מתממשים מול העיניים".
ב-1988 השתתף שר החינוך יצחק נבון במצעד הראשון. "צריך שכל תלמיד יהודי יבקר כאן", הוא אמר בסוף המצעד. המסקנה הזו, בין השאר, הולידה לאורך השנים את משלחות משרד החינוך לפולין. למשלחות האלה אין קשר לעמותת מצעד החיים, אבל רוזנמן רואה גם בהן את הגשמת חזונו.
בין אלפי הלא-יהודים שפוקדים את מצעד החיים מדי שנה אפשר לראות מדי פעם גם ערבים - מוסלמים ונוצרים. הסכמי אברהם הגדילו בשנים האחרונות את הביקוש. "יש יותר פתיחות ורצון לקבל את המסרים שלנו, של העם היהודי", מסביר רוזנמן.
גם השנה הוא היה שם, במסע הקצר אבל רגשי כל כך בין אושוויץ לבירקנאו. לצדו נשיא איטליה, שר החינוך הישראלי - ובעיקר 40 שורדי שואה. כולם כבר עברו את גיל 90. מאחוריהם צעדו אלפי בני נוער. בין אלה שבראש המצעד לבין אלה שהלכו אחריהם נחתם במעמד הזה הסכם לא כתוב אבל ברור לשני הצדדים - אנחנו, השורדים, לא נוכל לשוב לכאן עוד הרבה כדי להזכיר. אתם, הדור הצעיר, כאן כדי להמשיך לשאת את הלפיד, את הזיכרון, ולהוביל אותו הלאה מדור לדור.
