מגיל קטן הבין חאלד אגברייה, שגדל באום אל-פחם, שעליו להסתיר את הנטייה המינית שלו. רק לפני שלוש שנים העז לגלות להורים שלו בפעם הראשונה, ומאז אותה שיחה הם ניתקו איתו את הקשר לחלוטין. הוא לא הגיע לאום אל-פחם, לא פגש את האחים שלו, ונאלץ לבנות לעצמו חיים חדשים במרכז הארץ. "אמרתי לאימא שלי שאני הומו, שאני לא יכול לשנות את מי שאני, שאני לא יכול לחיות עם שתי זהויות. ואז היא אמרה לי משפט שקשה לי להגיד אותו - היא הייתה מעדיפה לראות אותי גוסס ולא הומו".
"תמיד ידעתי שאני גיי. תמיד ידעתי שיש משהו שאני לא יכול לשתף אותו עם עוד מישהו, כי אם אני אשתף, אני אקבל מכות או שיגידו לי שזה אסור או שאלוהים ישרוף אותי בגיהינום", מוסיף חאלד. "ללהט"ב בחברה הערבית יש שלוש אופציות: אחת – הוא מסתדר לבד בחיים, בלי אף אחד, הוא צריך לעמוד על הרגליים מאפס ולהתחיל את החיים שלו מחדש; שתיים – הוא נשאר אצל ההורים והם קובעים עליו ומחליטים מה שהם רוצים. יש מקרים בודדים שהם גם מקבלים, אבל זה נדיר מאוד; ושלוש - מוות. ירי. רצח".
"אנחנו חברה סגורה וחשוכה"
הרצח הטרגי של שרית אחמד זעזע את הקהילה הלהט"בית. המציאות של קהילת הלהט"ב בחברה הערבית מורכבת במיוחד - יותר מ-50% מהלהט"בים הערבים נחשפו לאלימות פיזית, מילולית או איומים מצד משפחתם בשנה האחרונה, ו-81% מהם עדיין חיים בארון.
עארווה אדם, שיצא מהארון בגיל 18, מנהל מרכז שמסייע ללהט"בים בחברה הערבית להתמודד עם האלימות שמופנת נגדם. "הפניות שאנחנו מקבלים בקו הקשב מספרות על פחד, על נטישה מהבית, על זה שהם ירגישו לבד והם לא רוצים להיות לבד. יש מלא פחד מהחברה עצמה. ברגע שבחור או בחורה להט"בים מגיעים למשטרה ומתלוננים על חשש לחייהם, שייקחו את זה ברצינות".
גם המרכז שעארווה מנהל באגודה למען הלהט"ב היה נתון למתקפה, כשמותג הטחינה אל-ארז תרם לו ועורר סערה בחברה הערבית שהובילה להחרמתו. "זה מראה עד כמה אנחנו חברה סגורה וחשוכה. רוצים לראות רק מה שאנחנו רוצים ומכל השאר אנחנו מעלימים עין", הוא מספר.
בזמן שקהילת הלהט"ב נאבקת שלא יפגעו בזכויותיה, בענף הערבי שלה, המודר גם כך, מבקשים רק לחיות. "אנחנו לא רוצים שיקבלו אותנו, רק להיות חופשיים", מסכם חאלד.
